יש לי חבר, בחור צעיר וכייפי. אם בא לך לצאת לבלות – זה רק איתו. אם את צריכה זריקת מרץ של מצב רוח טוב – תרימי אליו טלפון. בעולם שמעבר ליציאות ולמסיבות, הוא חושב שיש לו קשיי קשב וריכוז, עובדה שמונעת ממנו לעשות עם עצמו משהו משמעותי.
אין ספק שאין לי מושג אם הוא צודק: ייתכן בהחלט שכן כפי שייתכן בהחלט שלא. העניין הוא שאני טוענת שלבחור הזה יש בעיה אחרת לגמרי: קוראים לה עצלות, וזה כבר משהו שהרבה יותר קשה לתקן.
כן, הבחור הכייפי, השמח, הידידותי, הקליל הזה הוא פשוט בחור עצל. לא עצלן שלא רוצה לעבוד קשה, אלא עצל במובן של – חסר לו את המעוף שידחוף אותו לעבוד קשה כדי לעשות משהו עם עצמו. הרבה אנשים עובדים קשה כי הם חייבים. מעט מאוד אנשים עובדים קשה כדי לקדם את עצמם באופן משמעותי. זה לא עניין של פרנסה או צורך קיומי דחוק. זה עניין של תפיסה, של גישה לחיים. לחבר שלי יש מקצוע; הוא מרוויח כסף והרבה. גם בעבודה הקודמת הוא הרוויח המון. הוא נשאר לדשדש במקום פשוט כי יותר כיף לו: יותר כיף לצאת בערבים, יותר כיף להעביר את הזמן בשיחות בטלות, יותר כיף לצבור חוויות במשקל נוצה. יותר כיף.
אבל כמה כיף זה לשבת שוב עם חברים, למרות שהוא יצא אתמול ויצא גם מחר, שוב לפטפט, שוב לעשן בשרשרת, שוב לשתות המון?
לאן זה מוביל?
האם זה מה שנקרא "לחיות את החיים"?
הרצון ללמוד, להתפתח, להשיג, להתקדם הוא רצון שרק אנשים מצליחים ניחנו בו.
אני לא חושבת שיש אדם שזה קל לו. מאמץ, מעצם הגדרתו, הוא דבר שמצריך אומץ והרבה זיעה. אין לו שום קשר למנת משכל, יופי או שרירים מפותחים אלא למנוע פנימי דוחף, מקדם, בוער. אצל אנשים שונים זה מתבטא באפיקים שונים, אבל בסופו של דבר אי אפשר להצליח בלעדי האש הבוערת הזו. איך אמר פעם ביל גייטס? כישרון מספיק רק לחמישה אחוזים של הצלחה. בשביל 95% הנותרים צריך לעבוד קשה, אבל ממש קשה (הוא לא אמר את זה ככה, אבל העיקרון חשוב וגם ניסחתי את זה כל־כך יפה שאפשר להחליק את העובדה שהבאתי דבר בשם אומרו תוך עיגול פינות לא משמעותי במיוחד).
עכשיו תשאלי, בצדק, למה אני מספרת לך על החבר הבלייני־העצל שלי, שאין לו שום עתיד מובהק באופק, שלא רוצה מעצמו שום דבר ולא מתכנן לקדם את עצמו להיות יותר ממה שהוא עכשיו – יותר מעוד בילוי, מעוד יציאה, מעוד צחוק עם החבר'ה ושיטוט של מסטיק למוח בפייסבוק?
טוב ששאלת.
אני מספרת לך עליו בגלל סמיכותם המופלאה של שלושה ספרים שזה עתה סיימתי לקרוא: האיש שצפה ברכבות והאיש הקטן מארחנגלסק מאת ז'ורז' סימנון (שני סיפורים בספר אחד) והשתיין של הנס פאלאדה.
אנשים לפעמים מתפלאים על הקישורים שאני מוצאת בין ספרים שונים שאני קוראת. לא מבחינת הוכחת הקישור – כאן הם מספיק נחמדים להגיד שהצלחתי לבסס את טענתי – אלא מעצם החיבור בין שני עצמים שנראים כה בלתי שייכים האחד לשני. אני מניחה שאותם אנשים ירימו גבה גם לגבי השיתוף המשולש שיצרתי כאן כרגע, אבל באותה נשימה אני חייבת לומר לך שאני ממש, אבל ממש, מתקשה לקבל מציאות שבה לא יהיה ניתן למצוא חולייה מקשרת (בדרגת חוזק של שלשלאות ברזל) כזו.
זה פשוט נראה לי בלתי אפשרי.
האיש שצפה ברכבות, האיש הקטן מארחנגלסק והשתיין הם שלושה סיפורים על שלושה אנשים שהחליטו יום אחד שנמאס להם מהכול ואי לכך ובהתאם לזאת החלו בהליך הידרדרות מסחרר כלפי תהום נטולת קרקעית. המהירות שבה הם מאבדים אחיזה בחיים מיושבים, מכובדים, חיים של סדר ומהוגנות, של עבודה שגרתית, משפחה ומעמד היא לא פחות ממאיימת. בשנייה אחת, בהחלטה פעוטה ורגעית כל־כך שאם ממצמצים אפשר בקלות להחמיץ אותה, מתחולל אצלם מהפך משנה סדרי בראשית.
כמו תאונה חזיתית עם קיר, בראש צלול ובכוונה תחילה.
קייס פופינחה, גיבור האיש שצפה ברכבות, מגלה שמנהלו המרשים והמטיל מורא באיתנותו המוסרית אינו אלא פושע־רקק עלוב, מהמר נבזה ונואף שטוף זימה. הגילוי הזה מעורר אותו לצאת במסע הרס עצמי משלו – לעזוב את אשתו, לנסוע לפריז, לרצוח אישה שאינה נענית לחיזוריו, לשוטט כה וכה נטול אמצעים, כיוון או מטרה, להניח לעצמו ברוב טיפשותו להישדד, להכות אישה נוספת (היחידה שניסתה באמת לעזור לו), להתוודות על מעשיו בווידויים מטורפים בעיתון ואז לנסות להתאבד, להיכלא ולבלות את שארית ימיו במוסד לחולי נפש כאדם מעורער בנפשו.
קחי את קווי המתאר הכלליים, החליפי את השמות, המיקום ואירועי משנה כאלה ואחרים – והנה קיבלת את השתיין, כמעט מילה במילה: אדם שיום אחד מחליט להפוך לשיכור, צולל לחיים של טשטוש אפוף אדי אלכוהול בכמויות שאף גוף אנושי לא יכול לסבול, מניח לעצמו להיסחט ולהיענות על ידי פושע מבחיל, כופה את עצמו על מוזגת צעירה בפונדק (האחראית במידה לא מבוטלת למצבו המתדרדר), בורח, חוזר, נאסר, מתאשפז ומסיים את חייו במוסד לחולי נפש כאדם מעורער בנפשו.
האיש שצפה ברכבות הוא סיפור נינוח יותר, כמעט מבדר לפרקים. האווירה הקלילה שבו – על אף מופרכותו הבלתי נתפסת – מאפשרת התמודדות רכה יותר מכפי שמאפשר השתיין. האחרון הוא סיפור כמעט בלתי ניתן לקריאה, לפחות בחלקו הראשון, האובדני, המתאר את התמכרותו חסרת המעצורים של ארווין זומר לטיפה המרה. שום היגיון שבעולם לא יכול להסביר את מעשיהם של שני הגיבורים הבדיוניים האלה. גם לא הדחקה מטורפת של יצרים קמאיים, שנדחסו והתפרצו כמתוך לועו של הר געש רדום למן הרגע שבו הבינו שניהם כי אין טעם בכל המהוגנות התרבותית־חברתית־משפחתית הזו וכי הדרך היחידה לחיות את החיים היא פשוט לשרוף אותם.
אך מעבר להתמכרות לזימה, לאלכוהול ולהרפתקאות חסרות שחר, המשוללות כל היגיון ונעדרות כל מטרה, יש כאן משהו אחר, משמעותי לא פחות. היבט רקוב, מעורער, שהתקיים בהם עוד קודם. הבנתי את זה כשקראתי בהשתיין את ההתרשמות המכוננת הבאה, מפיו של אדם שהכיר את ארווין זומר בתקופת שפיותו הקודמת וכעת הוא מלווה אותו לבית הכלא. אדם שהיה נחות ממנו חברתית בעולם המהוגן שבחוץ וכעת הועלה לדרגת שופט, פסיכולוג ואיש מוסר גם יחד:
"לאחר שסיימתי והמתנתי להתפרצות של מורת רוח מצדו, שתק השוטר שולצה במשך זמן־מה, ואז אמר בזהירות, תוך שהוא נועץ בי את עיניו: "למעשה אני מכיר אותך רק ממשחקי סקאט, זאת אומרת, אני כלל לא מכיר אותך, אבל תמיד חשבתי שאתה איש עסקים נבון ושקול. את זה שאתה – תסלח לי, אבל זו האמת – כזה חמור גדול, זומר, ובכן את זה, כמובן, לא דמיינתי אפילו בחלום. איך שלא תסובב את זה, זו לא היתה יכולה להיות השתייה בלבד, עם השכרות לבדה לא תוכל לתרץ טיפשות רבה כל־כך. כבר ביום הראשון היית חייב לראות איזה פושע הוא הטיפוס הזה, וגם ראית את זה, ואף על פי כן לא הסתלקת, בשעה שבכל מסבאה קטנה היו מניחים לך לשתות כמה שמתחשק לך. לא, זה קרה לך ממש בצדק, זה שהבחור שדד אותך. לא הגיע לך משהו טוב יותר, ומצדי, הלוואי שהיה לוקח ממך גם את האלפייה האחרונה, ואז לא היית עושה, נוסף לכול, את כל הבלגן בפונדק…"
השוטר נשם עמוקות ונעץ בי מבט חמור סבר, אבל אני הזדעזעתי כולי מתגובתו הבלתי צפויה לדיווח שלי, ואמרתי בכעס: "לא לשם כך סיפרתי לך את כל הסיפור הזה, לא כדי שתטיף לי מוסר, השוטר שולצה…"
"השוטר הר שולצה, בשבילך, זומר!" תיקן שולצה נחרצות.
"אלא כי חשבתי," המשכתי בזעם, "שמיד תשתדל לעצור את הנבל הזה פולקובסקי…"
"כן, אתה ממש צודק," צחק השוטר בלגלוג. "קודם, בטיפשותך ובשכרותך אתה ממש תוקע את כל רכושך אל תוך ידיו של פושע, ואז אתה קורא למשטרה ודורש שגם אנחנו נצעק אוי ואבוי ונרדוף במהירות מטורפת אחרי הרכוש שלך! אני יכול רק לומר לך שוב: לא מגיע לך טוב מזה, ואלמלא אשתך שנאלצת לשאת לבדה את נטל הטיפשות שלך, באמת לא הייתי נוקף אצבע בעניין הזה. רק למען אשתך, זומר, שים לב למה שאני אומר, למען אשתך אני מוכן – רק לאחר שאפקיד אותך במקום בטוח – לדווח לקצין, ומי יודע, ייתכן שהציפור הזאת עוד לא התעופפה לה אל מעבר להרים – הרי אינו מצפה לנו כבר עכשיו. בוא קצת יותר מהר, אני רוצה שהמסירה שלך כבר תהיה מאחורי, שלא תספיק לעשות עוד איזו שטות נוספת. ממך אפשר לצפות לכל דבר. אלוהים אדירים! בחיים כבר לא אתן להופעה חיצונית להטעות אותי בצורה כזאת. איזה הישגים נפלאים יש לבחור החרוץ הזה, חשבתי, אבל נראה שאשתך עשתה את הכול. איך היא תוכל לסלוח לך אי־פעם על הנזקים האלה שגרמת?!"
לאחר מילים אלה הלכנו הלאה ולא אמרנו אף מילה עד שהגענו אל בית המשפט המקומי. שולצה כבר היה בוודאי טרוד בדיווח שעמד למסור לקצין, אבל אני הייתי כעוס עד עומק לבי בגלל כל האשמות השווא שהפקיד הנחות הזה הטיח בפני בחוצפה גדולה כל־כך. אם האיש לא הצליח להכיר בעובדה הפשוטה שהייתי חולה, שבהיותי חולה חסר אונים נפלתי לידיו של מנוול, שהייתי חסר סיכוי מולו, הרי הוא הטיפש. אני, על כל פנים, לא הייתי הטיפש. הייתי חולה, ועדיין אני כזה…" (הנס פאלאדה, השתיין, מגרמנית: יוסיפיה סימון, פן הוצאה לאור, תל אביב, 2014, עמ' 152 – 154).
חולי הוא אכן המילה הנכונה, אלא שעד עכשיו לא ברור לי על איזה חולי כובל כאן מר זומר. הוא נראה כמשהו עמוק, מעורער ומורכב מדי מאבחנה נפשית של הגדרה אחת. הכריכה האחורית מביאה את ביקורתו של ה־London Review of Books שטוען כי "השתיין הוא מעשה התנגדות מוסווה לנאציזם, אוטוביוגרפיה מוצפנת וחקירה פסיכולוגית חודרת של התמכרות". אולי אסור לי להודות בזה, אבל לא מצאתי את הזיקה לנאציזם על אף שחיפשתי אותה בתשומת לב (הפעם קראתי בהקפדה יתרה את הכתוב על הכריכה האחורית עוד קודם שהתחלתי לקרוא). גם לא הבנתי איך פאלאדה משיב עלבון לחברה – על פי ביקורתו המהוללת של ה־New Statesmen – אך הסכמתי ללא עוררין שמדובר בגיבור שהחברה הקיאה אותו מתוכה.
אני מסכימה שפעמים רבות החברה אכן אשמה.
אני לא מסכימה שהיא אשמה גם הפעם.
מצד אחד אולי היה צורך לנהוג כלפי ארווין זומר וקייס פופינחה בחמלה יתרה לאור מצבם הנפשי המעורער. מצד אחר זו דרישה בלתי מתקבלת על הדעת, לאור מסוכנותם המוחשית והמיידית לחברה. ובכל זאת, הבה ונצא מנקודת ההנחה שגם במקרים כאלה יש להפגין חמלה כלפי אלה הנעדרים שיפוט שפוי והגיוני משל עצמם.
שיקול דעת כזה הופעל כלפי ואצל האיש הקטן מארחנגלסק, סיפור רגיש ונוגע ללב על אדם אבוד שרק מחפש להשתייך למקום שהינו אדיש כלפיו במקרה הטוב ובעצם גם במקרה הרע. מר ז'ונאס, מוכר ספרים, יהודי במוצאו, אדם עדין נפש ועדין הליכות, נושא את האישה הלא נכונה, מואשם ברציחתה ואז מגלה את האמת ומחליט להתאבד משום ש…
לא ברור למה. אולי משום שגם הוא, כמו עמיתיו הבדיוניים, לא באמת האמין או רצה להינצל.
מה בעצם מחכה לו בחיים שאחרי שוך הסערה?
איזה עתיד מבטיח לו משהו ששווה להחזיק מעמד עבורו במציאות אפרורית ונטולת חיות?
העובדה שמר ז'ונאס חש כך אינה אומרת כמובן שאלה הם פני הדברים, הלכה למעשה, אך זוהי מפת הרגשות האישית שלו ועם העובדה הזו לא ממש ניתן להתווכח.
שכרות היא בריחה מהמציאות. השתיין מבהיר זאת היטב שהרי שהוא מתחיל (ולמעשה נובע) ממציאות כלכלית לא מוצלחת, מרובת כישלונות. את הכישלונות יצר איוון זומר עצמו, בגין חוסר יכולתו לנהל כהלכה את חייו. אמנם נכון – מדובר כאן בעסק השייך לו, שהניב הצלחה מרובה בדוגמת בית מרווח וחפצים נאים, אולם את עיקר ההישגיות, שלא לומר את כולה, חב מר זומר לרעייתו מגדה, היעילה והמומלחת. היא טובה ממנו פי כמה וכמה – וביכולות מצוינות אלה תולה ארווין זומר את הסיבה לכישלונותיו. התנהלות זו יכולה להתאפיין כתסביך רדיפה, פערים מגדרים, חולשת אופי – כולם נכונים ותקפים בעת ובעונה אחת – אך בסופו של דבר הם מתנקזים כולם למקום אחד ויחיד: העובדה שאתה עצמך פשוט לא מספיק ושכל מה שהשגת נזקף למעשה לזכותו של מישהו אחר, טוב הרבה יותר ממך.
יאמר לך מי שיאמר שבזוגיות טובה אין "אני" אלא "אנחנו". אבל זוגיותם של ארווין ומגדה זומר אינה זוגיות טובה, וככל שמר זומר מנסה להאשים את גברת זומר בכך, כך הוא מוכיח (שוב), שלא בה האשמה.
גם ז'ונאס חש עצמו נשוי למישהי שאינה הולמת את מידותיו, אולם יחסו אליה שונה בתכלית מזה של קייס פופינחה וארווין זומר: הם נמלטים מנשותיהם ברגע הראשון ואילו הוא מבקש להוסיף ולהיאחז בה, על אף אי־נאמנותה, אי־כשירותה ואי־נכונותה להיות חלק ממערכת היחסים הזוגית ביניהם.
מדוע? אין היגיון בשיגעון. ואולי, רק אולי, זה הצורך להמשיך להצמיד את עצמך למישהו שתמיד יהיה אשם גדול יותר ממך. מישהו שעצם קירבתו אליך תסביר את סיבת רפיסותך המייאשת.
אם אין שום דבר שאתה יכול לעשות כדי להצליח, אולי כדאי שתנסה לפחות להצדיק את הכישלון.
מכירה את הפרסומת עם יעל שרוני? אפשר יותר?
נכון שהיא מקסימה להפליא?
אני יודעת שהיא אמורה להרגיז, להציג באופן שלילי דמות ביקורתית שלעולם אינה מרוצה בחלקה (או מאנשים אחרים) ועל ידי כך להעצים את הדבר היחיד שמותיר אותה ללא היכולת להעיר דבר (להלן, מושא הפרסומת), ובכל זאת. בעיני היא מוצאת חן מסיבה אחת ויחידה: היא דוחפת קדימה.
בפסח האחרון צפיתי בסרט טלוויזיה אמריקאי טיפוסי: המתנה המושלמת. אני מודה שהנסיבות היו כאלה שהצדיקו את הציפייה, אך אין בכך כדי לגרוע או לטשטש את העובדה שאכן צפיתי בו ואין טעם לההסתיר או להשתהות עם ההצהרה הזו יותר מדי.
המתנה המושלמת הוא סרט טלוויזיה אמריקאי טיפוסי, להלן סרט שתחילתו, אמצעו וסופו ידועים מראש: לא משנה מה הבעיה – הכול יסתדר, גם מה שנראה בתחילה כבלתי פתיר בצורה מהותית. התוצאה הסופית תהיה טובה, ערכית ומשמעותית הרבה יותר מכל נקודת התחלה נוצצת אך ריקנית שקדמה לה. סרטים כאלה נוסכים הרגשה חמימה של השלמה מהוקצעת: כולם יפים, הנופים מרהיבים ואפילו הצרות מצטלמות באופן סלחני ומפויס.
לכאורה לא הייתה לי סיבה להיזכר בסרט הזה דווקא עכשיו, אלמלא רשימת המשאלות של לורי נלסון ספילמן – ספר שלא הייתי כותבת לך על אודותיו בשום פנים ואופן אלמלא היה דומה דמיון מובהק להמתנה המושלמת ואלמלא היו שניהם קשורים לרעיון אותו רציתי להביא, ביחס לשלושת הספרים הקודמים שהזכרתי כאן.
הגיבור שבהם הוא אותו גיבור: דמות המנהלת חיים נינוחים, מושלמים למראית עין, אשר נסדקים בבת אחת בעקבות שינוי פתאומי המערער את חייה ומעמיד אותה במצב עניינים חדש ובלתי נסבל.
אין מה להשוות בין האיש שצפה ברכבות והשתיין לרשימת המשאלות. הניגודיות ביניהם כה גדולה שנדמה ששני הראשונים נכתבו בעולם אחר לגמרי. אבל דווקא הניגודיות הזו, משום שהיא קיצונית כל־כך, מבהירה טוב יותר את מה שבכוונתי לומר.
תאמרי מה שתאמרי על המתנה המושלמת ורשימת המשאלות – כל ביקורת תהיה נכונה, כל הצבעה על חיסרון תהיה מוצדקת, כל גלגול עיניים יהיה במקומו. אבל יש בהם משהו שאין בשלושת הסיפורים הקודמים: הגיבורים השטחיים, הרדודים, החד־גוניים התעשתו בשלב מסוים וניסו להציל את עצמם מעצמם. קייס פופינחה, גיבור האיש שצפה ברכבות, וארווין זומר, גיבור השתיין, עשו בדיוק את ההיפך: במו ידיהם הם דרדרו עצמם לתהום אין־סופית של הרס עצמי. לא הייתה להם מטרה, לא היה להם כיוון ונדמה שכל מה שהם ביקשו לעשות היה רק לשקוע עמוק יותר ויותר בתוך ביצה רעילה, הודפים בנחישות מופרעת כל אדם שמנסה לחלץ אותם החוצה.
העיסוק החברתי היום סובב סביב אושרו של "האני"; אנשים נקראים לממש את עצמם, להימצא רק במקומות שטוב להם להימצא בהם, לשאוף לחיים של סיפוק, עשייה ומשמעות.
האיש שצפה ברכבות והשתיין הם התרסה ברורה נגד ההטפה הזו, על אף שהם נכתבו שנים רבות קודם הפיכתה למגמה השלטת. הם ספוגים באובדנות אפלה וחסרת מוצא במידה כזו, שאדם מתחיל להתגעגע למתיקות נוסכת השלווה של רשימת המשאלות והמתנה המושלמת. ארווין זומר הוא אדם חולה, מעורער, בלתי כשיר. הוא רק נראה שפוי אך במוחו לא חולפת מחשבה שפויה אחת. האם הוא האדם המייצג את האנושות המעורערת, זו המשוכנעת בצדקת דרכה? האם טירופו הוא טירופה של התנועה הנאצית, שביקשה לכלות ולאבד את העולם במשנה סדורה של רצח המונים מאורגן?
לו היו הנאצים מטורפים, לא ניתן היה לקיים את משפטי נירנברג. חולי נפש אינם נשפטים בבתי דין כאנשים שפויים.
אבל הנאצים לא היו מטורפים. הם היו אנשים שפויים, שקולים בדעתם, שהחליטו לבצע את מעשיהם מתוך שנאה, אכזריות ורשע בלתי נתפס. הם אינם דומים לארווין זומר. ארווין זומר אינו דומה להם. תואמו הוא קייס פופינחה. פתאום קם אדם בבוקר, מחליט להשתגע ומתחיל ללכת.
את האיש שצפה ברכבות תרגם יהושע קנז. כשקוראים ספר כזה, כמו גם את השתיין מרובה התשבחות, מצפים מראש לתובנות מרחיקות לכת, למסרים מהדהדים על מהות העולם והטבע האנושי.
מבחינתי, הסיפורים האלה אכן סיפקו תובנות ומסרים שכאלה – אבל הם היו הרבה יותר מפוכחים והרבה יותר צנועים מהילת הגדלות שנקשרת סביבם.
כשקוראים אותם מבינים שהחתירה לאושר ולחיים משמעותיים אינה בהכרח דבר רע (או אנוכי) כפי שהתרגלנו לחשוב.
זוכרת את האדון המכובד שנפל לים, הנרי פרסטון סטנדיש? גם הוא מבין כי חייו היו מסכת סתמית של מהוגנות עקרה. גם הוא אינו יכול לעשות דבר משום שהוא כלוא בנסיבות מצמיתות – בדיוק כמו עמיתיו לעולם הבדיון.
הוא לא – אבל אנחנו כן.
כן, רשימת המשאלות מוגשת באותו אופן מתקתק כמו החתונה והחבר הדמיוני שלי (עם אזכור פוזל לבנות בסטייל – השמות אומרים הכול), אבל לא בא לך לתלות את עצמך כשאת מסיימת לקרוא אותם. להיפך. אחרי שרמות הסוכר שוככות ומתאזנות, רגש חיובי אחד עוד שורד ומשפיע: התחושה שעשייה חיובית, גם אם היא מתחילה או נובעת מחיפוש עצמי, היא דווקא דבר מבורך.
זוכרת את החבר שלי ממקודם?
זה שלא רוצה לעשות כלום עם עצמו כי העצלות שלו פשוט שוטפת אותו קדימה?
אני לא אומרת שהוא מהסוג שיסיים כמו השתיין או האיש שצפה ברכבות.
לחלוטין לא.
אבל יש משהו בגישה הזו, בהתנהלות האדישה הזו, שמהדהד לי אותו הדבר.
כשלאדם לא אכפת מעצמו באופן המהותי של המובן, אזי לא אכפת לו באופן המהותי של המובן.
זה לא אומר שזה בהכרח דבר רע, אבל דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
וחבל.
כל טוב,
גתית
