זוכרת את הספר שסיפרתי לך על אודותיו בדוא"ל הקודם?
זה מבית ההוצאה של סטימצקי.
משהו בו דיבר אלי. נסך בי תחושה טובה ומעודדת ובכלל, את מכירה את הגישה שלי לגבי ספרות עברית (אגב, עכשיו חזרתי מהספרייה רק עם ספרים ישראליים. היכוני – היכוני).
אז קניתי.
וככה.
זה התחיל מעניין וטוב – בנוי נכון, כתוב יפה – אבל בנקודה כלשהי חלה איזו תפנית שגרמה לקצב להפוך להיות הרבה יותר מהיר והרבה – הרבה יותר עלילתי. עלילה היא לא דבר רע, כמובן, אבל ספר הוא יותר מתיאור השתלשלות אירועים: הוא ההסבר שעומד מאחוריהם. הוא הנפש והרגש והמחשבות. כאן, לפתע פתאום, הרובד הזה נעלם ומה שנותר היו רק התרחשויות שנראו לעתים מופרכות, דווקא משום חסרונה של "היצירה", זו שהתחילה כל כך יפה קודם.
ניכר שהכותב מכיר את העולם שהוא כותב עליו. זה עולה בדקויות שהן כל כך טבעיות עבורו ולכן לא כל כך טבעיות עבור אנשים אחרים, שאינם כמוהו. זה ניכר עוד יותר ביחס לגיבור שלו, שנגרר למציאות חדשה שלא רצה בה כלל ואף על פי כן הוא שוחה בה כמו דג במים. לא ניתן לתפוס ולהפנים מורכבויות וגּוֹנִיות עדינות כל כך בזמן קצר כל כך.
זה פשוט לא נשמע הגיוני.
סיימתי את הספר הזה, מה שלא עשיתי עם הרבה ספרים אחרים, ישראליים, שנחשבו "איכותיים" במובהק. אותם לא סיימתי כי בהם לא היה סיפור – רק תפיסה מנופחת מחשיבות עצמית ויומרנות לבטא רעיונות נעלים מבלי לעגן אותם בשום דבר "ספרותי".
אבל כאן, למרות כל המגרעות, סיימתי.
אולי כי רציתי לדעת איך זה ייגמר.
אולי כי הרגשתי שיש כאן כותב שחשוב לו.
אומרים שהיום יש הצפה של כתיבה, בגלל שלכולם יש מקלדת ונגישות קלה יותר על ההדק.
זה נכון, אבל לאור הספר הזה חשבתי על הנקודה הזו שוב.
היום יש נגישות למחשב, נגישות למילים – הרבה יותר אנשים יכולים לקרוא ולכתוב הרבה יותר מאשר פעם.
זה גם הרבה יותר מקובל, הרבה יותר זמין.
(נכון שאומרים שאנשים לא קוראים אבל אם את זוכרת הפרכתי את הטענה הזו לחלוטין (!) ב ספרות העברית בת זמננו).
אבל כנראה שהמחשבה הזו קצת בלבלה לאנשים את ההיגיון הנכון של הדברים: עצם העובדה שמישהו מצליח להתחיל ולסיים סיפור (לא שזה הישג שיש להקל בו ראש) עדיין לא הופכת את הסיפור שלו לסיפור טוב.
מה גם, שככל שאנשים טובים פחות, כך הם גם עובדים פחות (בדרך כלל).
וזה פשוט מגוחך.
מישהו פעם נכנס למטבח ועל הפעם הראשונה יצאה לו עוגת חתונה מפוארת בת שבע קומות עם זיקוקי דינור בציפוי סוכר בכל צבעי הקשת?
מישהו פעם נעמד מול בד קנבס, שלף את המכחול, קשקש כמה קשקושים והוליד את יצירת האמנות המדהימה שנמכרה במאה מיליון דולר?
אז למה אנשים לא חושבים שגם ספרים מצריכים הרבה מאוד עבודה?
סופר אמיתי לא נולד עם העט ביד.
הוא עובד על זה. קשה. בדיוק כמו שכל בעל מקצוע אחר עובד קשה מאוד על המלאכה שלו.
אז מה אם יש מקלדת חופשית וזמינה לכל אדם?
זה לא אומר שהדבר הראשון שיוצא ממנה הוא יצירת מופת, אפילו בגרסתו העשירית.
נכנסתי לאתר של הוצאת סטימצקי.
בשלב השני, הם מעניקים:
חוות דעת מקצועית
עריכה לשונית
עריכה ספרותית, במידת הצורך
שתי הגהות
עימוד
עיצוב הכריכה על ידי מחלקת העיצוב של סטימצקי
הדפסת הספר
בואי נדבר על זה רגע.
העובדה שהעריכה הלשונית באה לפני העריכה הספרותית מקובלת עלי באופן מוחלט ואפילו מעוררת אצלי הערכה גדולה.
קודם כל צריך לכתוב נכון ותקני.
אבל עריכה ספרותית, במידת הצורך?!
מדוע החשיבה הכה נכונה, שספר אינו יכול להיכתב בלעדי עריכה לשונית, לא גלשה גם לחשיבה הנכונה לא פחות שספר אינו יכול להיות טוב בלעדי עריכה ספרותית?
עריכה ספרותית הייתה נותנת יותר מקום לכתיבה נכונה ומונעת גלישה לתיאור התרחשויות פשטני.
היא הייתה מבהירה שסגנון הדיבור הרהוט רהוט מדי מכדי להיחשב לשפת דיבור מייצגת – הן של הגיבורים והן של השיח המצוי – ועוזרת להימנע מאי העקביות העקבית של שימוש במילים גבוהות ולא מתאימות, בנימה שמשתמרת אצל כל דמות ודמות, כאילו שכולן דוברות רק שפה אחת שגם היא שגויה מעיקרה.
היא הייתה ממתנת את קצב האירועים כדי לתת משקל הגיוני לרגשות המתהווים ולא מטלטלת את הגיבור בין קצוות חדים של התפתחויות החוצות את גבול המהירות המותרת.
היא הייתה מבטאת את עולם המחשבות, הפחדים, המועקות בצורה הרבה יותר משכנעת ועוזרת להעביר תהליכים נפשיים אמיתיים, לא בדילוגים מתמונה לתמונה, אלא במעברים נכונים ממצב למצב.
היא הייתה שומרת על המאפיינים המתאימים ונמנעת מטעויות מהותיות כמו היכרות עמוקה מדי עם עולם זר כל כך בפרק זמן קצר עד כמעט אפסי.
סיפור הוא לא רק סיפור מעצם לידתו.
סיפור גם צריך להיות מסופר נכון, עוד לפני ה"היטב" וה"מעולה" וה"נדיר" וה"מיוחד".
זו אחריותו של אדם מקצועי לאפשר את ה"נכונות" הזו.
ליצור את ההבנה כדי שהכותב יתרגם אותה למעשים.
היוזמה של סטימצקי חשובה ומבורכת.
ראשית, היא מייחדת אותה מהעדריות שהיא עצמה יצרה.
שנית, היא מאפשרת חממה לקולות חדשים, שאולי לא היו יכולים להישמע במקום אחר.
שלישית, היא יוצרת מקומות עבודה לאנשים בתחום.
אבל דווקא בגלל כל הסיבות הנ"ל יש לה אחריות לעשות את זה נכון, איכותי ואמין.
הלוא ספרים יימכרו הרבה יותר אם הם היו טובים יותר.
לא כדאי להשקיע כדי לקצור אחר כך תנובה מכניסה?!
יש את הבדיחה על כיסאות המושבים בבית הקולנוע.
זה לא המקרה כאן.
כאן זה ההבדל בין המחיר שאנחנו מוכנים לשלם בעבור הצגה טובה, ארוחה משובחת, בילוי איכותי לבין המחיר שאנחנו לא מוכנים לשלם עבור הצגה לא טובה, מנה לא מוצלחת ובילוי שלא צלח.
דווקא כשמדובר בספר של הוצאה פרטית, לא צריך לבצע את הדברים בחיפזון.
בעצם, אף פעם לא צריך לעבוד בחיפזון – זו לא תחרות.
אבל כשאתה הלקוח שמשלם למישהו עבור עבודה שהוא עושה עבורך, אתה יכול לדרוש שהוא יעשה עבודה טובה.
ועבודה טובה היא גם עריכה ספרותית. לא רק במידת הצורך.
תמיד.
במקום לנסות לחסוך כל הזמן, צריך פשוט לחשוב על איך אפשר להרוויח.
אנשים קונים חתיכת בד או מתכת במאות ובאלפי ובעשרות אלפי שקלים בגלל שמישהו מסוים עיצב אותם לכדי שמלה או שעון והעיצוב הזה, עם רמת הגימור שלו, שווה עבורם את המחיר שהם משלמים.
אנשים יקנו ספרים טובים אם הם יהיו ספרים טובים.
וכדי שספר יהיה טוב צריך לעבוד עליו בדיוק כמו שעובדים על בגד או שעון או מנה או שיעור או תסרוקת או כל דבר אחר שגובים תשלום עבורו.
ברצינות ובשאיפה לרמת גימור הכי גבוהה שאפשר.
לא כל ספר יהפוך לספר מופת.
אבל כל ספר יכול וצריך לספר סיפור.
וכדי לספר סיפור נכון, צריך לעשות את העבודה הנכונה.
ובעיקר צריך את האנשים הנכונים שיעזרו לעשות אותה.
לא רק במקרה הצורך.
תמיד.
שבוע נהדר,
גתית
