זה קורה לכולם.
הפעם זה קרה גם לי.
נפלתי על הספרנית הלא נכונה וננזפתי קשות על כך שאני מחזיקה ספרים למשך פרק זמן שערורייתי (מה שנכון).
אי לכך החלטתי שהפעם אני חותכת בבשר החי, ביחס לכל הספרים הבאים שהשאלתי (לזמן קצוב כמובן!).
לא עוד הימרחות חסרת תקנה.
אולי יש לתלות את ההחלטה גם בעובדה שנמאס לי לבזבז את הזמן לסיים את הספר שצריך לקרוא, כדי להגיע לספר שארצה לקרוא.
וכנראה גם משום שמאסתי בכל ההערצה העיוורת הבלתי נשלטת הזו לספרים שממש לא ראויים לה.
במסגרת החשק שנתקפתי – לקרוא עוד ספרות עברית עכשווית, להעלות את המפה על המפה, להטות אוזן למי שמשמיע קול – התחלתי לקרוא ספר נוסף מאותה ההגדרה.
אכן, מה רבה הייתה אכזבתי.
זה פשוט לא היה טוב.
חשבתי שזה ישתנה, שיש לזה מגמה, שהכתיבה החתוכה – מקוטעת היא עניין מכוון, עמוק.
חשבתי שאולי יש לזה הסבר שיסביר את עצמו.
ואז זה המשיך, ולא השתנה.
ופשוט נמאס לי.
אחריו עברתי לספר ישראלי אחר.
לא מהרשימה שלך.
ספר חדש דווקא. כידוע, אני לא קוראת ספרים חדשים בדרך כלל, אלא שהוכחתי על ידי ישויות רבות מעלה על כך שאני לא קוראת ספרים חדשים בדרך כלל ולכן כשראיתי אותו על המדף, לאחר שזכרתי את הדי הביקורות שהיללו אותו, לקחתי ללא היסוס.
התחלתי.
נמאס לי.
סגרתי.
לא, באמת.
יומרנות זה הכי 2013.
לא כתיבה משוחררת, לא מבריקה, לא מצחיקה, לא פרועה.
בעיקר לא מעניינת.
לא הרגשתי קצב, לא הרגשתי פיוטיות אבל כן הרגשתי חוסר מנוחה.
בשביל מה לי להרגיש חוסר מנוחה?!
מה, אני בעונש?!
זה היה מבולבל ולא משרת מטרה.
אני מוכנה לקבל "לא מציאותי", אם יש לזה הסבר.
בואי נעוף רחוק – רחוק ל 1984.
אבל זה לא 1984.
וזה היה מבולבל. כל כך מבולבל ולא משרת מטרה.
מי שכתב את זה הגה רעיון וניסה להלביש עליו ספרות.
זה לא עבד.
רעיון צריך לעבור מבלי שמישהו ירגיש שהוא עובר.
צריך את "המשהו הנוסף" הזה, שידביק את כל החלקים ביחד ואת הקורא – אל כל החלקים.
כאן לא היה דבר כזה.
היה רק רעיון.
והוא היה מבולבל.
הספר השלישי במערך הפתלתל והמתסכל הזה, ששוב הסתמך על אותם הנתונים – חדש מהמדף, משולהב משבחים – עשה בדיוק את אותו הדבר: התיימר ליצור ספרות עם כל כך מעט הבנה, מה זו ספרות בכלל.
אנשים חושבים שאם הם ישתמשו במילים נמוכות, מזלזלות, מקללות, צפופות, נטולות סימני פיסוק או מרווחי נשימה, הם יוצרים את ה-דבר הבא, את הקול הרענן שכולם חיכו לו, את האמת החדשה שאף אחד לא גילה לפניהם.
שטויות.
הם פשוט לא יודעים לכתוב.
ואת יודעת מה עוד?
גם הרעיונות שלהם לא משהו.
ונמאס לי מזה.
כל העולם ואשתו הפכו לנתינים בחצר ממלכתו של המלך העירום ובגדיו הלא חדשים.
באיזו מהירות מכתירים כאן נביאים וסופרים, על פי לוליינות לא איכותית של מילים שלא מסתדרות לפי הסדר או ההיגיון.
נולד כאן בלבול בין חידוש לטיב, בין סגנון פרסומי זרוק וזורק לבין מישהו שבאמת משתמש במילים מתוך מודעות עמוקה ותובנה עמוקה עוד יותר. מישהו שרוצה להגיד משהו, אבל בוחר להגיד את זה בדרך מסוימת, כי זו הדרך הנכונה, בשונה ממישהו שלא יודע לכתוב אבל מכריז על חוסר הכישרון שלו כתגלית המפתיעה של דורנו.
מצטערת.
להיות נועז ובוטה וגס וחושפני או לשבור מוסכמות לשוניות או נושאיות עוד לא הפך אף אחד לסופר.
זו לא מהות הספרות.
את יודעת מה?
זו לא מהות האמנות.
לזעזע כדי לזעזע?
ומה קורה אחרי הזעזוע?
לא, באמת.
עם מה אתה משאיר את הקוראים שלך בדיוק?
קחי למשל את פראני וזואי של ג'יי. די. סאלינג'ר.
מודה: אני לא אוהבת את סאלינג'ר.
לא התעלפתי מהתפסן בשדה השיפון.
לא נשנקתי גם מפראני וזואי.
אבל קראתי אותו עד הסוף.
ועכשיו, אחרי המסכת הארוכה והמייגעת הזו, של כל אלה שמתיימרים לכתוב כשאין להם ממש מושג, אני גם יכולה להבין למה.
הוא לא מושלם, אבל יש לו מטרה והכי חשוב: יש לו רצף עלילתי, גם כשהוא יוצא ממיקוד לפעמים (אהבתי את מה שליאת אלקיים כתבה: שהיא לא מבינה אותו, אבל לא יכולה להפסיק לקרוא אותו, כי הוא מתחבר אליה והיא אליו. אני מבינה למה. במיוחד בהשוואה לדוגמאות החיוורות של קודם).
עד עכשיו חשבתי שלמצוא את פורסטר עשה לסאלינג'ר הרבה יותר צדק ממה שהגיע לו בעצם:
עכשיו, תודות לכל הנפולות ממקודם, דעתי (כמעט) לחלוטין השתנתה.
לדבר על פראני וזואי נשמע כמעט מיותר:
א' – נראה שכבר כל העולם הביע דעה עליו, בזמן כזה או אחר.
ב' – דעתי לא תהיה אוהדת כמצופה ממעריצי סאלינג'ר, שאיני נמנית על שורותיהם.
אני לא חושבת שזו היצירה ההגותית הטובה ביותר שנכתבה אי פעם.
אם אני צריכה לנקוב בשם של ספר שיכול להיחשב כיצירה הגותית ראויה ואיכותית, אחשוב וודאי על הנרות בערו עד כלות של שאנדור מאראי: תובנה על גבי תובנה, ארוגות להפליא באופן זורם ובלתי מעיק. מנגד, לזכותו של פראני וזואי ייאמר, שהוא דן באנשים צעירים, בשנות העשרים המוקדמות לחייהם. בלבול, חוסר עקביות ומודעות עצמית לוקה בחסר הם חלק מהמאפיינים הטבעיים לתקופת החיים הזו ולצמד האחים האלה – לאור הסביבה שבה גדלו ולשטיפת המוח המעוותת ש(רק) שניהם עברו מצד אחיהם הבוגרים. אין בהם שום דבר שלא הייתי לא מצפה למצוא בטיפוסים מסוגם: יפיפיים להחריד, לא מובנים על ידי סביבתם, מעורערים יתר על המידה, חכמים אבל לא נבונים. "אנחנו הבעיה," חזר זוּאי… "אנחנו זרוקים, זה הכול. שני הממזרים האלה תפסו אותנו מוקדם והפכו אותנו בכף לזרוקים עם קני מידה זרוקים, זה הכול…" (ג'יי. די. סאלינג'ר, פְראני וזוּאי, כנרת, רמת גן, 1983, עמ' 91).
שני הממזרים הם שני אחיהם הבכורים – אלה, שרצו לשנות את גורל חייהם של פראני וזואי והצליחו מעל למשוער (לאור התאבדותו של האח הראשון ומצבו העגום של האח השני, נהיר שהדברים נאמרו בלגלוג חריף במיוחד).
אבל היה כאן משהו:
ביקורת על חינוך (הפקת ילדים מושלמים, שכלתנות מוגזמת שמקיאה מידע מבלי להקשיב).
ביקורת על האקדמיה ולימודי ספרות (כמצופה. ביקורת על האקדמיה ולימודי ספרות היא ה-דבר שאמור להוכיח מחשבה עצמאית, חופשית ובעיקר נבונה, בהשוואה לכל שיטת לימוד הכבולה לחוקים, מסגרות וקיבעון תודעתי. העובדה שזו חשיבה ילדותית היא כמובן חלק חשוב מהעניין).
ביקורת על החברה (הצעירה, קלת הדעת, הנהנתנית, העסוקה ביצירת הרושם הנכון במקום ביצירת החיים הנכונים).
וסיפור. זה לא כל כך מובן מאליו, ולא כל כך קל, אבל הרבה יותר מוצלח מכל הדוגמאות הקודמות שהבאתי.
פְראני וזוּאי לא חף מבעיות, אבל גם לא חסר את כל הדברים האחרים, שנעדרים כל כך מהסיפורים המודרניים של ימינו, אלה שרוצים רק את ההגשה המעניינת, או את השפה המשתברת או את הרעיון שצריך לזעזע כל כך חזק רק כדי לסמן נוכחות.
זה לא עובד ככה.
את יודעת מה?
זה לא עבד ככה בשבילי.
שלושה ספרים – את שלושתם התחלתי והפסקתי, ממש כמעט בהתחלה.
כי הם פשוט לא ספרים.
לא מהסוג הטוב, לפחות.
פראני וזואי לא נכתב עכשיו.
הוא עדיין מתאים.
הספרים האלה נכתבו עכשיו.
בעיני, הם לא יהיו מתאימים אף פעם.
קצת נוקב הייתי אומרת.
מה לעשות.
הרגיזה אותי הנהירה הזו של "אנחנו לא מבינים – המלך ערום – בואי נכריז שהוא לובש אופנה עילית".
איך פראני אומרת? – "אבל אני יודעת דבר אחד… אם אתה משורר אז אתה עושה משהו יפה. כלומר אתה אמור להשאיר משהו יפה אחרי שירדת מהדף וכל זה. אלה שדיברת עליהם לא השאירו אפילו דבר יפה אחד. כל מה שהקצת יותר טובים עושים זה להיכנס לראש ולהשאיר שם משהו, אבל רק בגלל שהם עושים את זה, רק בגלל שהם יודעים איך להשאיר משהו, זה עדיין לא אומר שזה שיר, לכל הרוחות. זה יכול להיות סתם מין סוג של לשלשת תחבירית נורא מרתקת – סליחה על הביטוי." (ג'יי. די. סאלינג'ר, פְראני וזוּאי, כנרת, רמת גן, 1983, עמ' 19 – 20).
אני לא נגד שבירת מוסכמות, כשיש בזה משהו. ראי ערך הגרפיקאית שירה אדרי אליצור:
זו בדיוק הנקודה.
כשזה טוב – זה טוב. לא צריך להוסיף או להסביר.
פשוט רואים את זה.
שכזה לא – זה לא. צריך צריך להוסיף או להסביר.
ובעצם, אין ממש על מה.
