אני לא קוראת ספרים על סוף העולם. כבר אמרתי את זה קודם, כשקראתי את הדרך של מקארתי ואת הכול משַנֶה, אבל שם זה קרה פחות או יותר במקרה. פשוט לא ידעתי. הפעם אמרו לי מראש. כשהציגו את על החוף בפני, סיפרו לי על ההמלצות הגדולות שקיבל. שלא כהרגלתי שאלתי "מה הנושא?" ועל אף שענו לי, קראתי אותו בכל זאת – לא רק מפני שלא היה לי נעים לסרב כמו בגלל שהאמנתי להבטחות ולשבחים, גם במחיר התכחשות לקול ההיגיון הפנימי שלי.
יש סיבה שאני לא קוראת ספרים על סוף העולם.
על החוף מאת נוויל שוט הזכיר לי מהי.
עד כעשרים עמודים לקראת הסוף הצטערתי שקראתי אותו. באמת. לא בגלל שהוא לא ספר טוב. להיפך. כמו שבועז כהן כותב בסיום, יש בו "פיוט ואהבה, חמלה וחום אנושי למכביר". הוא שונה מאוד מנבואות הזעם של הדרך והכול משַנֶה וכל יתר הספרים האיומים, המבעיתים, מעוררי החלחלה, התיעוב והזעם. אבל זו הייתה בדיוק "הבעיה" שלו: את הספרים "ההם" קל יותר לקרוא משום שאת המשל שהציגה הניגודיות הקיצונית והאכזרית שלהם קל יותר להבין.
על החוף נקרא והרגיש כמו ספר אמיתי לכל דבר. כאילו זו המציאות שיכולה לקרות לנו היום, מחר או בעוד שבוע (חלילה).
בגלל שהשנה שבה פורסם מתכתבת להפליא עם מלחמת העולם שכמעט פרצה ב־1962.
בגלל שהיום האצבע קלה על הכפתור המחליף את ההדק.
בגלל שאף אחד לא ממש מבין מה יקרה לו עצמו אחרי שאנשים חסרי שליטה ייכנסו למלחמות כדי לחסל את "האויב" ולא ייקחו בחשבון את כל האחרים שיושמדו בדרך, כי מי באמת יכול לקחת בחשבון דבר אין־סופי שכזה.
על החוף הוא ספר טוב מדי במובן שהוא לא מתייחס לאנשים המאיימים להחריב את העולם. הוא מתעסק ביקום שהיה פעם גדול ורחב וכעת הוא מחשב את קיצו לאחור.
עד כעשרים עמודים לקראת הסוף התקשיתי להבין איזו הצדקה יכולה להיות לכתיבת ספר כזה. איזה מסר הוא מנסה להעביר לנו? איזה רעיון מעורר יש כאן, כזה שיטלטל אותנו אל מחוץ לגבולות עצמנו ויגרום לנו שלא להתנהג בדרך שבה התנהגנו עד כה ואשר תוביל אותנו למציאות שאף אחד לא רוצה לדמיין?
ידעתי (או לפחות חשתי) שההצדקה הזו תבוא בסוף, כפי שהיא צריכה לבוא, אחרי שהסיפור נבנה והעלילה נרקמת, מארג קורי עכביש מחוכם שיניח למחשבה להדהד.
וצדקתי.
בסוף היא באמת הגיעה.
"ואז היא שאלה, "פיטר, למה כל זה קרה לנו? האם זה מפני שרוסיה וסין החלו להילחם אחת בשנייה?"
הוא הינהן. "פחות או יותר," אמר. "אבל זה לא הכול. אמריקה, אנגליה ורוסיה היו הראשונות שהתחילו להפציץ כדי להרוס. כל העניין התחיל באלבניה."
"אבל לנו לא היה שום קשר לזה, לנו כאן באוסטרליה?"
"אנחנו נתנו לבריטניה תמיכה מוסרית," אמר. "אני לא חושב שהיה לנו זמן לתת לה עזרה מסוג אחר. כל העניין נגמר בתוך חודש."
"ואף אחד לא היה יכול לעצור את זה?"
"אני לא יודע… יש טיפשות שפשוט אי-אפשר לעצור. כלומר, אם כמה מאות מיליוני אנשים מחליטים שהכבוד הלאומי שלהם דורש מהם להטיל פצצות קובלט על שכניהם, אז את ואני לא יכולים לעשות הרבה בעניין הזה. התקווה היחידה האפשרית היתה לחנך אותם ולגמול אותם מטיפשותם."
"אבל איך אפשר לעשות דבר כזה, פיטר? כלומר, כולם כבר גמרו ללמוד בבית ספר."
"עיתונים," אמר. "היה אפשר לעשות משהו באמצעות עיתונים. לא עשינו את זה. שום אומה לא עשתה את זה, מפני שכולנו טיפשים מדי. אהבנו לראות בעיתונים שלנו תמונות של בחורות בבגדי ים וכותרות על מקרי אונס ותקיפה, ושום ממשלה לא היתה מספיק חכמה לעצור אותנו. אבל אולי היה אפשר לעשות משהו באמצעות העיתונים, אילו היינו די חכמים."
היא לא ירדה לסוף דעתו. "אני שמחה שאין לנו עיתונים עכשיו," אמרה. "הרבה יותר נעים בלעדיהם." "
(נוויל שוט, על החוף, מתרגמת: דפנה לוי, זמורה ביתן, אור יהודה, 2013, עמ' 269)
חייכתי כשקראתי את הפסקה הזו לראשונה, פשוט כי רווח לי. הנה, זו הסיבה שהגענו (וסבלנו) עד הלום. אבל לאמיתו של דבר, לאחר מחשבה נוספת ועיון מעמיק יותר, הפסקה הזו, שהיא הגורם המכונן של הסיפור, הצידוק המניע שכרך את כל התיאורים הקשים האלה יחדיו, אינה באמת מחזיקה מעמד מעבר למילים.
אנחנו הרי יודעים שפצצה גרעינית היא דבר איום ונורא, אבל אנחנו לא אלה שלוחצים על הכפתור שמחליף את ההדק.
לא אותנו צריך לחנך ואלה שכן לעולם לא יקשיבו. אנשים עם רשע אמיתי וטהור. כאלה שלא מתעניינים באנושיות היפה והפשוטה שעל החוף פורש בעדינות מתורבת, מנומסת ומכובדת כל־כך.
אלה שרוצים להשמיד – ישמידו בכל מקרה. השאלה הנשאלת היא – האם יש להניח להם?
"יש ספרים טובים, יש ספרים מרגשים ויש גם ספרים חשובים. כאלה שהצליחו, בכוח המילה, הסיפור, העלילה, הרעיון ויכולת התיאור, לגרום למשהו לקרות. במובן הזה על החוף של נוויל שוט הוא ספר חשוב. שוט מתאר כרוניקה של מוות ידוע מראש כתוצאה ממלחמה אטומית ונשורת גרעינית המכחידה, לאט, את החיים על פני האדמה. קודם בחצי הכדור הצפוני, וחצי שנה אחר כך בחצי הכדור הדרומי. השפעתו של הספר היתה כה גדולה בעת שיצא לאור (שנת 1957), שהוא הביא להפסקת הניסויים הגרעיניים בחלל ולאימוץ גישה מתונה וקפדנית במיוחד בכל הנוגע לניסויים בכלל."
(בועז כהן, "אחרית דבר: עד הסוף", על החוף, זמורה ביתן, אור יהודה, 2013, עמ' 279)
על כך אני מאושרת. הדברים הכו גלים וההדים שנוצרו בלמו אפשרויות נוראות הרבה יותר. אבל הנה, כמחצית היובל לאחר מכן, ואנו עומדים בדיוק באותו המקום, כמעט בפני אותה הצרה.
מה בדיוק השתנה כאן?
מה בדיוק הפקנו ושינינו הודות לסיפורו של נוויל שוט?
וזה לא קשור לעובדה שאנו מעדיפים לקרוא דברים אוויליים בעיתונות – שהיום הפכה לתקשורת רחבת היקף ואווילית הרבה יותר.
הנימוקים האמיתיים של אנשים שרוצים באמת להחריד ולהחריב את העולם נותרו ללא טיפול וללא מענה. לקרוא להם "טיפשים" או "גאוותניים" או אפילו "כובשים בעלי יומרות שאינן יודעות גבול" יהיה החטאה של מציאות חמורה ורצינית.
אנשים שרוצים להחריב את העולם הם אנשים חדורי אמונה בצורה כזו שחזון אחרית הימים הוא התחלת כל ההתחלות עבורם. על החוף הוא לא הסיפור שירתיע אותם. אם כבר, אולי הוא יעשה את הפעולה ההפוכה.
מלחמה היא דבר נורא, אבל לעתים מלחמה היא צורך קיום. כמישהו בא להרוג אותך, אתה חייב להתגונן אחרת תמות, ואנשים אינם רוצים למות, לפחות ברמה העקרונית. על החוף לא מדבר על מצבים כאלה. הוא מדבר על מלחמה מסוג אחר – על מלחמה שנובעת מתאוות גדלות ורעבתנות לכבוש, לשלוט, להשיג. הבעיה היא, שאי אפשר להשתלט או לרסן תאוות גדלות או רעבתנות באמצעות העיתונים.
גם לא באמצעות ספרים.
אבל ספרים (ועיתונים) הם מקום טוב לנסות להתחיל.
במובן הזה, על החוף הוא ההפך הגמור מהדרך של מקארתי (שלא לדבר על כך שאין בו שום ניסיונות להציל את העולם כמו בהכול משַנֶה): הדרך היה מאבק בין אנשים שאיבדו צלם אנוש לבין אלה שלא, בין האור לחושך, בין הטוב לרע. על החוף הוא סיפור שמציג רק את הטוב: אנשים שעומדים על סף תהום מוסיפים להתנהל בכבוד ובנימוס, משתדלים למלא את חייהם בעשייה בעלת טעם, מצייתים לחוקים ועובדים כפי שעבדו תמיד, עד לרגע האחרון. הם לא יניחו למוות לשנות את הגדרת הזהות שלהם. הקרינה לא תנצח, לא את רוחם לפחות.
כשהוא לעצמו, על החוף הוא סיפור על קיצו של כל אדם, כמו סיפור הבריאה – רק להיפך. הרי הדבר הוודאי היחיד בעולם הוא שכולם ימותו (בשאיפה, כמובן, שזה לא יקרה בבת אחת) ועדיין מוות הוא הדבר האחד והיחיד שהאדם אינו מסוגל באמת להפנים. לא ביחס לעצמו, לא ביחס לאוהביו ומקורביו. אי אפשר לחזות תחושת הריק, את חללו של ה"אין". זה לא רק עניין של חוסר דמיון, כפי שמעידה דמותו של המדען ג'ון אוסבורן. במובן לא מבוטל, זה עניין של הישרדות. במישור העקרוני אדם יודע שאחריו ימשיך העולם להתנהל. המחשבה שעמל כפיו, יצירתו, קיומו והשפעתו בעולם יוסיפו להדהד ולהועיל ולתרום גם לאחר מותו היא מחשבה מעודדת. אבל העולם של על החוף לא ימשיך להתקיים אחרי אף אחד. בעולם הזה לא יהיו עוד אנשים.
מה הטעם לחיות או לפעול כששום דבר אינו קבוע? מה הטעם לעשות משהו כשהקיום כולו ארעי ונטול המשכיות?
דת מתמודדת עם הבעיה הזו. מכאן נולדה משמעותה של ה"נשמה" והאמונה בנצחיותה, בהישארותה בחיים שלאחר המוות. זו המהות המעניקה את הטעם לכל מה שמתרחש כאן באופן זמני ומוגבל כל־כך.
אדם המאמין בהישארותה של הנפש יעשה כל שביכולתו כדי לטהר אותה – מעשים שאין להם כל קשר עם הרצון להספיק כמה שיותר אלא להיטיב עד כמה שניתן.
גיבורי על החוף אינם אנשים מאמינים אך הם פועלים על פי אותו עיקרון: בלי תפילות או תחנונים, הם מבלים את ימיהם האחרונים בעשיית מעשים שהיו חשובים להם, מעשים שהפכו אותם למה שהיו במשך תקופת חייהם עד כה. לעשייה הזו יש משמעות עמוקה עבורם ועבור האנשים היקרים להם. זהו הביטוי הקוטבי ביותר לשיקולי כל האנשים שהמיתו עליהם חורבן חסר תקנה.
בעל החוף אין אמונה. אולי גם לא צריכה להיות בו. האנשים שמנהיגים את העולם, אלה שמחזיקים את האצבע על המתג, אולי טוב יותר להם (או בעיקר לנו) שיהיו מחוסרי אמונה מופרעת וקיצונית מכל סוג שהוא. אמונה שאינה מוטרדת כלל מן האפשרות שלא יוותר מישהו בעולם שיוכל ליהנות או להפיק תועלת מכל הדברים שעד לפני זמן לא רב היו בעלי משמעות עצומה כל־כך. עבורם, העוצמה הזו היא הבל כבר עכשיו.
זו לא אמונה מהסוג הנכון. אמונה מהסוג הנכון לא אמורה ולא יכולה לרצות לראות במותו של העולם, במותם של האנשים כולם, על חשבון הגשמה של רעיון שלטוני כזה או אחר.
בעולם השבור והמזוהם של על החוף, כדור הארץ יישאר בדיוק את אותו הדבר. אלו האנשים שיגוועו ויחלו וימותו. בעלי החיים עתידים לשרוד אחריהם, גם אם למשך תקופה מוגבלת בלבד. האופן שבו דואגים בעלי החוות ובעלי חיות המחמד לעדריהם ולכלביהם הוא מכמיר לב. ברגעים המופרכים ביותר, בידיעה בלתי מעורערת שזהו הקץ האמיתי שלאחריו לא יהיה עוד המשך, הם מפגינים חמלה עמוקה ורגישה כל־כך, שאנשים אחרים לא הפגינו מעולם כלפי אחיהם, בני אנוש בני אותו צלם ואותו רצף דנ"א. מה שאמר שיילוק של שיקספיר נכון לא רק לגבי האנטישמיות והגזענות בין עמים או בין דתות. הוא נכון לגבי היחסים שבין איש לרעהו, בעולם הפרטי והמצומצם ביותר.
במובן מסוים התרגלנו לכך ששנאה הפכה למחשבה מקובלת. זה בסדר לבטל את קיומו של אדם אחר משום שהוא עומד כרגע בדרך, מציק ומפריע.
העובדה שמדובר במחשבה קטנה או כזו הקודחת במוחם של קומץ בלבד אינה משמעותית כאן.
בני אדם, או רובם לפחות, הם יצורים מופלאים, בעלי יכולות אדירות לחשוב, לתכנן, להמציא ולפתור כשם שיש להם כוח נתינה עצום ורצון כן לסייע, להיטיב ופשוט להושיט יד.
אבל מספיק רק האחוז הקטן הזה, של אנשים מסוימים שנעדרים את היכולת להרגיש, לחוש חמלה כלפי האחר מעצם העובדה שהוא קיים, כדי להרוס את הכול בשביל כולם.
אולי על החוף הוא אחד הספרים שישנו את הגישה הזו, אך אני בספק. הוא חיובי מאוד, אנושי מדי. האנשים שצריכים להבין אותו כפי הנראה לא יבינו אותו כלל. אולי עבורם צריכים להיכתב ספרים אחרים, אם בכלל.
ובכל זאת ובניגוד למחשבה שמביע נוויל שוט, אני לא חושבת שהעולם הזה צריך אנשים אחרים.
אלה אנחנו שצריכים לנהוג אחרת.
משום שלעולם לא נוכל לשנות את אלה שהינם בלתי ניתנים לשינוי, עלינו לעשות כל שבכוחנו כדי לעצור אותם.
זה לא המעט שביכולתנו לעשות.
זו חובתנו האנושית.
כל טוב,
גתית
