גורם ההפתעה הוא נדבך חשוב מאוד בסוגת ספרי המתח. אולי זה היבט פסיכולוגי, אולי זו מוסכמה לא מוגדרת אך מקובלת שמעמידה את התדהמה בראש הפירמידה, אבל בין כך ובין אחרת נראה שככל שהטלטלה גדולה יותר כך היצירה נחשבת למוצלחת יותר.
לא מדובר כאן רק בשפן שצריך לדעת איך לשלוף מהכובע, כרעם ביום בהיר: השפן צריך להיות קשור לרעם והיום הבהיר צריך לשמש הסוואה לכובע ושניהם יחד צריכים לשרת רעיון גדול יותר שיצדיק את השימוש והחיבור ביניהם.
זה לא פשוט כמו שזה נשמע.
ספרי מתח טובים מוליכים את הקוראים והקוראות שלהם בנתיב המרחיק אותם מהאמת (להלן מהגילוי הבלתי צפוי) רק כדי שיוכלו להטיח את אותה האמת (ואת אותו הגילוי) במלוא העוצמה, באופן הגיוני ומתקבל על הדעת (ואם אפשר גם ראוי להערכה), בסיום.
ספרי מתח טובים יותר משלבים ערך מוסף רעיוני או רגשי שמקנה לכל המסע המרעיש הזה משקל רב־משמעות שנשאר גם אחרי שהדי ההלם התאיידו ונמוגו עם הזמן.
המצטיינים באמת עושים גם וגם וגם וגם.
עיניה הכחולות, ספרו של לואיס באיארד, הוא ספר מתח מצטיין בסוגה הספרותית הזאת. החידה הבלשית שלו הופכת לידידות אינטלקטואלית ולשיעור קולח בפילוסופיה, היסטוריה, ספרות ועולם הרוח, תרתי משמע. עושר נרחב כל־כך של ידיעות, כפי שהוא נפרש בין שתי הדמויות הראשיות – הבלש אוגאסטוס לאנדור והצוער אדגר אלן פו – מרתק את אלה הבקיאים בו, משכיל את אלה שאינם ומעורר שאיפות גבוהות ביחס לאופן שבו ראוי לסיפורים, לחינוך ולהשכלה להיות.
אדגר אלן פו הוא אכן לא אחר מאשר אדגר אלן פו – סופר המסתורין והאימה הידוע. פרטים מקורותיו משולבים בספר, לרבות יצירותיו המפורסמות, ומשמשים לא רק כאמצעי סגנוני־קישוטי אלא כמקדם עלילה לכל דבר ועניין.
לאור הצבה של דמות מרכזית שכזו, מובן המקום הנרחב (והמורכב) לו זוכה ממד המסתורין העל־טבעי בסיפור: מבלי להעיב או להעיק הוא מצליח לשכנע בקיומו ובאמינותו, וכיוון שכך להוכיח את ממשותו – הישג לא פשוט בעולם רווי מתחזים, מחוץ לעולם הספרותי ובמסגרתו כמובן.
העלילה פותחת עם רציחתו של צוער צעיר באקדמיה הצבאית המפורסמת ווסט פוינט. מכאן היא מתחילה לנוע בשני מישורים מקבילים אשר עתידים להצטלב בסופו של דבר: הניסיון לגלות את הרוצח (להלן, הממד המעשי, השכלתני, העובדתי), והניסיון להבין מדוע (להלן, הממד הנפשי, הפסיכולוגי, האישיותי).
נוסף על שני הממדים הטבעיים והשגורים־שגרתיים האלה, משולב בסיפור ממד נוסף, הממד העל־טבעי. על אף היותו בחזקת אי־ודאות מוחלטת, נראה שדווקא הוא, יותר משני ההיבטים האחרים, קובע את מהלך העניינים – כמנוע ואולי אפילו כריבון. הישג מרשים אפילו יותר מכך הוא העובדה שהוא מצליח לעשות זאת מבלי להעליב את רמת המשכל או לטשטש את גבולותיו המציאותיים מאוד של הסיפור.
למסתורין נלווה ניחוח מכושף, צופן סוד וקסם. כמו תבלין נדיר, נדרש לפזר ממנו אך מעט, בדיוק במינון הנכון: יותר מדי והספר היה גולש למחוזות העדר האמינות; מעט מדי והיה מתקבל היה עוד ספר מתח חכם, מחוכם במידה אבל לא חדשני או ייחודי במיוחד.
מיותר לציין כי מתוקף היות הסיפור תעלומת רצח ומעצם שילובו של אדגר אלן פו כדמות מרכזית ופעילה, האקדח המפורסם שכתב עליו צ'כוב בזמנו (מבלי לדעת, כמובן, איזה הד יקבלו דבריו) אינו מחכה עד למערכה השלישית כדי לירות: ברגע שמבינים במי מדובר, המיקוד הרעיוני, המחשבתי, העלילתי פשוט הופך מתבקש ותשומת הלב מופנית אל הכיוון הרצוי.
לא תמיד אלה הם פני הדברים. בסיפור הטפט הצהוב מאת שרלוט פרקינס למשל, הממד העל־טבעי מובא כביטוי להתערערות נפשית וחולי. בסיפור הזה, רעייה נטולת־שם מגיעה עם בעלה הרופא לאחוזה משפחתית לימי הקיץ, כדי לרפא אותה ממה שהוא בעיניו "דיכאון שמקורו בחולשת עצבים זמנית – ונטייה קלה להיסטריה" (שרלוט פרקינס גילמן, הטפט הצהוב, מעבורת, מתרגמת: דפנה רוזנבליט). משום שלא הבעל ולא אף אחד אחר מעניק את כובד המשקל והחשיבות הנחוצים למצבה הנפשי, הולכת הרעייה ומאבדת אחיזה בעולם כשהיא מאנישה את הטפט הצהוב שבחדרה לסוג של כלא, ממנו מנסות נשים להימלט על נפשן.
השימוש בתופעות על־טבעיות מבקש להסביר את המצוקה הנפשית, את החקירה הפנימית ואת האופן שבו נפש טרודה מזהה עצמה כמוטרדת מצד ישויות "שמעבר".
בעיניה הכחולות הממד העל־טבעי נוכח כבר למין ההתחלה, אבל רק הסיום חושף את קיומו, ההסבר שמעבר להסבר הפשוט, השגרתי, הרגיל.
במובן הזה, הממד העל־טבעי מוכיח למעשה שהמציאות, כפי שהיא, פשוט אינה מספיקה. הצורך בו נולד מהצורך בסיבה נוספת, נסתרת, שמעניקה רמה חשובה יותר של משמעות לכל מהלך העניינים וההתרחשויות.
עיניה הכחולות, בדומה לטפט הצהוב, מתאר מצב שבו חולי גופני מוליד חולי נפשי ופותר, כיוון שכך, תופעות מאיימות בהסבר הגיוני. אחת מהדמויות בסיפור היא זו של ד"ר מרקיז, רופא שאינו מצליח לרפא את בתו ממחלה אנושה שתקפה אותה. הכישלון הופך לחוסר אונים וד"ר מרקיז נדחק לעולם שאין בו ממש: כאחוז טירוף הוא קורא עוד ועוד מאמרים בשאיפה למצוא בהם את הפתרון המיוחל בעוד אשתו מאבדת את שפיות דעתה מתוך חוסר אונים מוחלט.
מתוך חומרת מצבה הגופני ואוזלת ידם של הוריה, מחפשת ליה מרקיז, הבת החולה, פתרון אחר למצבה ומוצאת אותו בדמותה של רוח רפאים, אשר מדריכה אותה כיצד להירפא – הדרכה רצחנית ואלימה במיוחד.
האם ליה בודה את הופעת הרוח מליבה כדרך שעשתה זאת גיבורת הטפט הצהוב או שמא רוח רפאים (שטנית) אכן מתגלה בפניה? האם ההחלמה אכן מגיעה מצד ישות על־טבעית או שמא ליה, בהסתמך על אמונתה בתהליך, מצליחה להבריא את עצמה?
אם קיים מענה לשאלה הזו, נראה שהוא עומד ביחס ישיר להתנהגותו של אביה, ד"ר מרקיז, ולאוזלת ידו של המדע בעניין.
השיגעון המשיק לעל־טבעי מתקיים גם בדמויות נוספות בסיפור, אך גם לאחר שעובדה זו מתגלה ומתבררת, הוא אינו נעלם. כשחידת הסיפור נפתרת מתחוור כי כדי להגיע אל חקר האמת, אל הפתרון המעשי והפשוט, נדרש הבלש־צוער פו לעזרתן של ישויות "רוחניות" משל עצמו, רוח רפאים קרובה הרבה יותר מכפי שיכול היה להעלות על הדעת.
האם זהו חוסר הרצון להשלים עם המוות, שמזמן את החיים לשעבר לעזור לאלה שנותרו "מאחור"?
האם זו המצאה של הנפש שאינה מסוגלת להתמודד עם אימת המוות?
ואולי המוות אינו באמת חומה בלתי עבירה שאין מאחוריה דבר?
הבלש לאנדור איבד את בתו באופן שכמעט אינו מאפשר לו לדבר על אודותיה.
אדגר אלן פו איבד את אמו באופן שכמעט אינו מאפשר לו לחיות.
הזוג מרקיז עומדים חסרי אונים נוכח מחלתה הסופנית של בתם.
הבלש לאנדור מוצא באדגר דמות בן (ואפילו חתן עתידי) כפי שאדגר מוצא בלאנדור דמות אב.
ליה מרקיז היא הבת הלא נכונה שלאנדור מנסה להציל.
ד"ר מרקיז אינו מצליח לרפא את בתו כשם שלאנדור לא הצליח להציל את בתו ממוות נפשי וגופני כאחד.
נראה כי רוחות הרפאים שבסיפור נולדות מתוך העדרם של יחסי הורות תקינים ומנסות לפצות על ההעדר הזה בדרכן המסתוריות והבלתי מובנות, כשהן "מסייעות" לאלה שנותרו בעולם המציאות, זה שמאמין במערך החלטי של שחור ולבן, אמת ושקר, בדיה ומציאות.
האומנם כתב אדגר אלן פו את שירו מתוך השראה, חוש או בסיוען של ישויות כאלה?
מהי האמת שאנחנו מוכנים לקבל ומהו השקר שאנחנו מסרבים לסבול?
את כל השאלות שהספר מעלה – הוא גם פותר. המענה הזה אינו סתמי, שטחי או קלוש אלא מנומק, הגיוני ומבוסס, אך מה שמכתיר את עיניה הכחולות לדרגת ספר מתח מצטיין בסוגתו היא העובדה שהוא אינו מעמיד את המסתורין והעל־טבעי כתופעות שהן לעצמן, אלא דולה מהן, דווקא מהן, הבנה אנושית חכמה ומלאת חמלה. כאן רוח הרפאים אינה תכסיס או תרגיל שיווקי מעניין: בין אם היא אמיתית ובין אם לאו, היא מספרת דבר אמיתי מאוד על אלה שרואים אותה ומאמינים בה וחיים לצידה, בעולם הזה ממש.
מדובר ברעיון הרבה יותר עמוק ומוצלח מכפי שאפשר לקוות למצוא בספר כל שהוא.
העובדה שהוא נמצא כאן, לצד כל יתר היתרונות והאיכויות שיש בו (לרבות תרגומה של אופירה רהט ועריכתה המוקפדת של הילית חמו־מאיר), הופכת את עיניה הכחולות לספר מומלץ מאוד לקריאה.
כל טוב,
גתית
