עד שיעבור המשמר כולו

במסגרת אירוח חברתי קטן התוודעתי לסיפור קצר מאת לאה איני, עד שיעבור כל המשמר כולו.
לא הכרתי את הסיפור קודם, בשונה מהרבים והרבות שוודא למדו אותו בבית הספר, אך אין בכך להעלות או להוריד. כמו כל דבר, כל סיפור מגיע בזמן המתאים שלו.

על פניו זהו "עוד" סיפור על הניסיון (העקר?) להשתלב במציאות היום־היום אחרי חיים שהתנפצו בשואה.
המאמץ להעמיד פנים שהכול בסדר, שכולם בריאים בגוף ובנפש, ששום חותם מתקופה שטנית בלתי נתפסת לא פועם בבשר החי שבו הוטבע מתנפץ תחת עטים ומקלדות שמגלים את מה שמנסים מעמידי הפנים להסתיר.

זוג צעיר מתחתן.
זוג צעיר רוצה להתבסס.
זוג צעיר מחליט להפוך למשפחה.
הגבר מארח משחק קלפים ידידותי ככרטיס כניסה להתקבל לחברה ה"נחשבת".
אשתו ההריונית פורחת בנשיותה האימהית המתהווה.
הבית מסודר, הכלים נאים, שולחן המשחק ערוך ומוכן.

אבל…

יש סוד, שריטה שלא מגלים, ומתחת לארשת המצוחצחת ולכל הדברים הנכונים רוחשת שלהבת המתח, הציפייה הדרוכה לרגע הפיצוץ והרצון המגרד לסיים כבר עם הכול, להפסיק עם ההצגה ולחזור אל השגרה השקטה, הקטנה, המשועממת.

"המנזר שהיא התחבאה שם בזמן המלחמה היה קרוב למפקדה של האס־אס, ובכל פעם שהמשמר התורן היה עובר מסביב למקום – לימדו הנזירות את הילדים שפחדו למחוא כפיים, עד שעבר כל המשמר כולו…"

אני מניחה שכשלומדים (ומלמדים) את הסיפור הזה בגילאי בית הספר, מתמקדים באופן שבו בונה המספרת את האווירה, יוצרת תמונה של משפחה צעירה ומוצלחת למראית עין ואז סודקת אותה, סדק אחר סדק, באמצעות מילים ובתיאורים שחותרים תחת מה שנראה כל־כך יפה ושפוי.

העניין הוא שבגילאי תיכון לא באמת מבינים מה זה אומר, לחיות ככה, עם סוד כזה. סוד שיש בו הרבה בושה, ניסיון להתעלם מתחושת רדיפה קיומית, שקרים סוערים של הפרעות נפשיות והאשמה עצמית בגורל אומלל.

למרבה הצער, יש הרבה נערים ונערות בגילאי תיכון שדווקא כן מבינים, כי גם אצלם קיימים סודות כאלה ואם לא כאלה אז אחרים. אולי בעצם לכל אחד ואחת יש את הנקודה הזו בפנים או בסביבה הקרובה, שאם היא רק תיעלם הכול ייראה אחרת – מאוזן יותר, כמו שצריך, כמו אצל כולם.

בני נוער שנאלצים לחיות עם סוד כזה, ששייך למישהו אחר במשפחתם, בדרך כלל מקבלים אותו כעסקת חבילה. הם לא בוחרים – הוא נכפה עליהם, בשונה מגיבור הסיפור, לוי, שדווקא כן ידע ובחר לחיות עם המצב הזה.
כביכול.
הסוד נחשף בפניו ונגלה לו והובא לידיעתו והוא הסכים (בכל זאת?) לקשור את חייו בחייה של סופי, האשה שהפכה לרעייתו, אבל התנהגותו בזמן ההווה של הסיפור מוכיחה שהוא לא באמת הבין למה הוא מסכים ולאן הוא נכנס ומה פירושו של דבר לחיות עם דבר "כזה", יום־יום, שעה־שעה, כל הזמן; עם קושי המחשבות, הפחדים, האיומים, השאלות והעננה הקבועה שלעולם אינה סרה ולעולם מכשילה כל אפשרות להשתלב, להיות רגיל, להיחשב כמו כולם.

"קולה של סופי היה חרוך.
"הם אמרו משהו?"
דקות ארוכות חלפו עד שנמצא לו, עמוק בגרונו המודלק:
"ומה את חושבת…" פתח בקשיות. אחר נסוג מעט, מוסיף כלאחר־יד, "דיברו על השכנה. אני חושב שהם מאמינים לזה…"
סופי לא ענתה, והיא ידע שדמעות ארוכות נמעכות על לחייה, על־פי נשימותיה החטופות. עדיין לא הסתובב.
"כבר ביקשתי ממך," פתחה שוב נסערת, "כבר ביקשתי שתקשור אותי, שתחנוק לי את הידיים בחבל, בחוט־ברזל… לפחות כשנמצאים פה אנשים…"

ידיים לא חונקים בחבל.
צוואר חונקים.
בידיים.
או בחבל.
או בחוט ברזל, מהסוג שממנו מלפפים גדרות תיל בשביל להשאיר את האנשים בפנים.

התיאור הזה מבטא מבלי לומר במפורש את מה שמנסות הידיים – ידיה של סופי, הילדה שלעולם תישאר "שם" – להבריח בטפיחותיהן הכפייתיות, הלא רצויות, הבלתי נשלטות.

"נשיפה מזלזלת פרצה ממנו, והוא הפנה את מחצית ראשו. "ומה במקום זה? תדפקי לך את הראש בקיר?…" כתפיו עלו וצנחו בעייפות. "לא, כבר דיברנו על זה. יותר טוב שתמחאי את הכפיים שלך, ככה לפחות את לא גורמת נזק לעצמך, ושיחשבו מה שהם רוצים…"
סופי החלה לייבב כגור נטוש, המגבת עושה את דרכה מידיה המצוננות אל פניה הרטובים.
"תפסיקי! די תפסיקי!" ביקש בייאוש.
"אבל זה היה כל־כך, כל־כך חשוב לך… להיות היד הרביעית ו…" נשנקה.
"אני מצפצף," נחר, אבל עיניו היו תועות."

זה לא מה שלוי ביקש לעצמו.
הוא חיפש אשה יפה, בית שקט, מעמד חברתי.
הוא היה מוכן להשלים עם הנספח הבלתי רצוי של "ההפרעה" הזו, כי הוא טעה לחשוב שניתן לשלוט עליה, למדר אותה, להחשיב אותה משנית ביחס לכל היתר.

כעת הוא מבין.

ניכר שנמאס לו, ניכר שהוא נכנע למציאות שהוא עייף מלהילחם בה, ניכר שהוא כבר לא רוצה להתמודד, שהוא נשאר רק בגלל שאמר פעם שהוא יכול – אבל לא הבין מה זה בדיוק אומר, מה המחיר שייגבה ממנו בקביעות נוכח מה שאינו נמצא בשליטתו או בשליטתה או בשליטתם.

"ומה יהיה, מה יהיה כשייוולד התינוק?" התנשמה בקושי. "איך הוא יירדם? אני אשה משוגעת, אמא משוגעת. יותר טוב שאמות!" נאנקה עתה, רדופת עוויתות בכי.
הוא קם בנוקשות, מסיר בכוח את המגבת הלחה מפניה, ואחר, בלא שתיכנן בכלל, נורתה ידו כחץ, וסטרה לה על לחיה. ראשה של סופי נשר באחת אל צווארה, חסר־חיים, אבל זעזוע עז חלף בבטנה, קודם שהתחדש בכיה, מהומהם וחרישי.
"די תשתקי, תשתקי."
הוא ישר את רגליה המרעידות, מעלה את השמיכה הקלילה מעם כרסה שתלטנית, הגאיונה, שנטלה לעצמה הכול.
סופי התכווצה במיטה, ידיה רפויות מאוד על חזה, ונשימותיה עוד קטועות.
"לכי לישון. מספיק להיום. אנחנו נסתדר." חתם בזעף."

סטירה שהיא ירייה.
גם יריות לא מכוונות יכולות להרוג.

סופי מתאמצת להיות האשה הטובה, התומכת, המאפשרת. "אשתו העדינה, הממהרת גם בצוהרי־היום הרותחים להביא לו את ארוחותיו"; זו, שיודעת שלא להפריע אלא רק להעניק ולתת – "באה […], חייכנית בכבדותה הרבה, כדי לברך את הבאים, ולמזוג מקנקן המים הקרים, שלימון שותת בם, אל כוסות האירוח הדקות"; זו שטורחת להעניק לבעלה את הערב שכה חשק בו – "סמוך לעשר הופיעה סופי בשנית, נושאת בידיה טס כסוף, שניחוח מאפה טרי עולה ממנו, ואחר שבה וחזרה עם פלחי מלפפונים לחים, ביצים שלוקות מנומשות בפלפלת, וקוביות אבטיח אדומות, רוויות סוכר. […] משתמה ארוחת הכיבוד […] סופי […] ניגשה בידיים פוכרות לאסוף את הכלים. […] חזרה בשלישית, נושאת הפעם הזאת מגש קטן של ספלי קפה ריחניים, ששלוליות בוץ ניקוו בשוליו […]."

המאמץ להצטיין, להיות הכי טובה שאפשר, לבשל ולסדר ולארח, נועד, אולי, לטשטש את תחושת הכישלון הצורבת מתחת, את ידיעת הפגימות העצמית, את אשמת הקורבן שמאשים את עצמו בעליבותו, בפגיעותו הכפייתית, בחורבן שהוא ממיט על כל הסובבים אותו (ולראייה הלימון השותת את דמו במים ושלוליות הבוץ הנקוות בקפה).

בטנה ההריונית אינה כרס גאוותנית, שתלטנית, שמייחסת לעצמה הכול.
את הבטן ההריונית הזו היא דחתה מעליה עד שהרגישה שאפשר.
כשהמספרת משתמשת במילה כרס היא מכוונת לכלי קיבול גופני לאחסון.
במקרה של סופי הוא מאכלס את כל הפחדים, החרדות, האימה וסכנת המוות, את כל האשמות, הייאוש והחידלון.
הם אלה אשר משתלטים על הכול, משאירים מעט מאוד מקום, אם בכלל, לכל השאר.

נזירות לימדו ילדים שפחדו למחוא כפיים בעת שמשמר של חיילי אס־אס עבר בסמוך למנזר, שם התחבאו.
לא כל הילדים פחדו; לא כל הילדים מחאו כפיים.
סופי כן.
מה הסיפור שלה? מי הייתה לפני שהתחבאה כדי להציל את חייה? מי נלקח ממנה? מה אבד לה? עם מה היא מתמודדת כשהיא מוחאת כפיים כדי לא להתמודד?

"אפשר לדמות את המוח האנושי לארון מגירות גדול. המגירות בארון הזה אינן סגורות הרמטית אלא מקושרות זו לזו בעשרות קשרים, ותהליך החשיבה הוא למעשה התהליך של יצירת הקשרים האלה בין המגירות. הפסיכולוג ז'אן פיאז'ה תיאר את החשיבה האנושית, בעיקר בגיל צעיר, ככזאת המנסה להטמיע ולהתאים. זאת אומרת, כשאנחנו שומעים מושג, אנחנו מנסים להטמיע אותו ב"מגירה" המתאימה. אבל אם אין מגירה מתאימה, אנחנו מתאימים לה אחת. אנחנו עושים זאת על ידי יצירת מגירה חדשה, או במקרה הפחות טוב על ידי אחסון המושג החדש במגירה לא מתאימה. [… ילד עלול לבחור לאחסן מידע במגירה עם דברים שהמשותף להם] הוא שהם מאיימים עליו כאן ועכשיו. חילוץ האלמנט הזה מתוך המגירה הזאת הוא משימה כמעט בלתי אפשרית, כי הוא נמצא כל הזמן בתהליך של יצירת קשרים עם מושגים אחרים הטמונים במגירה […] או אלה הקרובים אליה. היא יוצרת עמם יחסי גומלין – היא לא רק מקבלת תוכן אלא גם משפיעה על התכנים האחרים באותה המגירה, ואם היא הכילה פחד וחרדה, אלה מתקשרים עכשיו למכלול תכנים, שלאו דווקא בריא שיתקשרו לכך." לאה גולדשטיין, "ושיננתם לבניך – הוראה השואה לגילאים הצעירים" (ראיון עם אשת החינוך ד"ר יעל ריצ'לר פרידמן), יד ושם ירושלים, גיליון 96, ירושלים, נובמבר 2021, עמ' 12.

מחיאת כפיים היא הבעה של הערכה, של כבוד, של שמחה. אצל סופי היא הפכה להפרעה טורדנית־כפייתית שבלעדיה לא יוכל הסדר לשרור על כנו בעולם, על אף שאין דבר מסודר פחות מההרגל הבלתי נשלט הזה.

בעלה מספר לאורחים כי זו השכנה החירשת בקומה מעליהם שמוחאת כפיים – לא אשתו הצעירה, היפה, הפורייה. ללא ידיעתה, משמשת השכנה – ובעיקר נכותה – לא רק כהסוואה אלא גם כאפשרות המגורים היחידה היכולה להכיל שכנים כאלה, שהרי היא אינה יכולה לשמוע ולפיכך אינה יכולה להיות מוטרדת מההפרעה הכה מטרידה שהם סוחבים איתם במצוקתם האיומה.

האם זו הדרך היחידה לחיות עם אנשים המתקשים לחיות עם עצמם?
לא לדעת?
לא לשמוע?
לא להקשיב?

"בעבודה שלנו במחלקה [להכשרת מורים בישראל בבית הספר הבין־לאומי להוראת השואה של יד ושם …] אנחנו משתדלים לתת למורים בבתי הספר היסודיים תכנים [… שהבסיס שלהם] לא יהיה מורכב מסיפורים שיוצרים טראומה משתקת, אלא מסיפורים שניתן ללמוד דרכם על רוח האדם ועל סולידריות, על זהות יהודית ועל ערכים בונים אחרים. […] אנחנו לא רוצים ליצור טראומה. הטראומה משתקת ולכן לעולם לא תתאים לעולם החינוך. מאחר שאנחנו רוצים להימנע משיתוק, חשוב שנשים דגש דווקא [… על] כוחות רגשיים ונפשיים של התמודדות. כשאני נתקלת בסיפור חדש, אני תמיד מחפשת בו את אותם אלמנטים בוני חוסן, שהמורה יוכל להדגיש במהלך השיעור. בדיוק משום כך לא מומלץ לבחור לתלמידים צעירים סיפורים ששוברים כל אמון בערכים האנושיים, אלא בסיפורים אשר יהיו בהם סדקים וקשיים, ועם זאת גם ניסיונות לעמוד מולם ולהיאחז בערכים שונים. […] הסיפור נתפס אצל הילדים כמכלול. וכך זה קורה שלצד הקשיים המתוארים בסיפור יש בו גם עוגנים שמאפשרים יצירת חוסן. […]" לאה גולדשטיין, "ושיננתם לבניך – הוראה השואה לגילאים הצעירים" (ראיון עם אשת החינוך ד"ר יעל ריצ'לר פרידמן), יד ושם ירושלים, גיליון 96, ירושלים, נובמבר 2021, עמ' 8 – 13.

האם עד שיעבור כל המשמר כולו מתאר עוגן שמאפשר יצירת חוסן או רק קשיים ששוברים כל אמון בערכים אנושיים?

במסגרת האירוח החברתי הקטן, קודם שהתוודעתי לסיפור הזה, סיפרה המארחת על הכורסאות המיוחדות שיש לה בבית – בנות למעלה ממאה שנים, שעברו ריפודים שונים וחוזרים ועל איכות העבודה שהושקעה בהן. משם גלש השיח על איכותם של רהיטים ומוצרים "מפעם", שהחזיקו שנים משום שנבנו לשנים ואיך היום הכול מוחלף, מהר, כי אין טעם להשקיע, כי התיקון עולה יותר.

האם עד שיעבור כל המשמר כולו יכול לעבור היום?
האם יש בו את העמידות לשאת מורכבת אנושית שנוצרה תחת מכבש לחצים בלתי אנושי?
איך סיפור כזה היה מתפתח?
איך הוא הוא היה מסתיים?

כל טוב,
גתית