את יכולה לקרוא לדוא"ל הזה פגישת מחזור.
הכול התחיל בלימור נחמיאס.
לימור נחמיאס כתבה את התסריט לסרט הישראלי האהוב עלי ביותר: דומינו – סרט קצר במסגרת סיפורים קצרים על אהבה (העובדה שהנ"ל צולם והוקרן לפני הרבה מאוד זמן, לא אומרת שהוא כפוף לחוק התיישנות). דומינו הוא אולי לא הסרט הטוב ביותר בכל הזמנים, אבל אני מתרגשת ממנו, מהביצוע שלו ומהמקוריות שלו כל פעם מחדש (העובדה הנוספת, שהסרט זכה בפרס הסרט הקצר הטוב ביותר בפסטיבל סרטי פנטזיה במנצ'סטר, תומכת בצדק בתחושה זו).
אי לכך, מובן מאליו שיש לי פינה חמה ואוהדת במיוחדת ללימור נחמיאס, גם אם אני לא מחפשת את יצירותיה הנוספות באופן פעיל.
אי לכך, מובן מאליו בשנית ששעה ששוטטתי בספריה ונתקלתי בספר שעל כריכתו התנוסס שמה של אותה לימור נחמיאס, לא חשבתי פעמיים. לא חשבתי בכלל, בעצם. פשוט שלפתי אותו החוצה.
הכותרת הייתה מעניינת, אגדתית משהו – סרט לבן על כיפה אדומה. מובן שלא קראתי את הכריכה האחורית (או את תאריך יציאת הספר לאור. כבר אמרתי – אין חוקי התיישנות על דברים כאלה).
הבנתי איכשהו שמדובר בספר מתח וזה הניח את דעתי.
אז זהו. מסתבר שזו הייתה רק אשליה.
לא אספר לך על מה הסיפור, מהסיבה הנוקבת שכשקראתי אותו הייתי בטוחה שלא אכתוב לך עליו בכלל.
לא בגלל שהוא לא טוב. הוא טוב: מהיר, קולח, משעשע לפרקים, מעניין ומותח.
אבל כאמור לא זו הסיבה. הסיבה היא כמובן, הנושא שלו. או הליבה שלו. או תחומי העיסוק והעניין שלו. בקיצור, כל הדברים שלא חשבתי שאכתוב לך עליהם, כשקראתי אותו.
ברור שאני לא חיה על הירח: המזכירה עם מגי ג'ילנהול, עט הסקנדל עם ג'פרי ראש, שיטה מסוכנת עם קיירה נייטלי, 8 מ"מ עם ניקולאס קייג'. עם זאת, העובדה שאני יודעת שהנ"ל קיים בזירה האומנותית לא מחייבת אותי גם להיחשף אליו – לפחות לא באופן יזום. כתוצאה מכך את יכולה להבין את תגובתי נוכח ספרה של לימור נחמיאס והנושא בכלל.
הביטוי האגדתי שנרמז קודם בכריכה, מוצא לו ביטוי בספר – לא רק בהסבר הכותרת, שמתחוור לקראת הסוף, אלא גם בהעמדתה של הגיבורה הראשית, שרונה פרוכטר, הלוא היא כיפה אדומה, אל מול הזאב הרשע עם האוזניים הגדולות – שחר צימרמן. קורא אנונימי בשם Guy K הגדיר זאת בצורה ממצה: "נראה שנחמיאס ניסתה לבנות סיפור עם עומק מסוים. יש מין הרגשה של אגדה שמתחילה בכותרת הספר (כיפה אדומה) וממשיכה דרך הכינוי "עליסה" שהגיבורה בוחרת לעצמה וכמובן הבחירה המתבקשת ביער כמקום ההתרחשות של חלק משמעותי מהעלילה והחלומות של הדמויות (כאילו הסופרת רומזת שאולי גם מה שקורה בסיפור הוא בעצם אגדה – או אולי הוא אמיתי והגיבורה עוברת את הקו הדק בין מציאות ודמיון ונכנסת לאגדה בעצמה בלי לשים לב), וכן סוף הסיפור שמשאיר הרגשה שאולי היה כאן קצת יותר ממה שנאמר – במיוחד מאחר ולא ברור מה מסופו של הספר הוא אמיתי ומה לא. משחק פסיכולוגי בין הגיבורה לבין הנבל מעלה את השאלה עד כמה המציאות המתוארת בסופו של הספר היא אמיתית, ואולי בכלל הכול הזיה – הזיה שאת תכונותיה מספרת הסופרת בתיאור רב בחלקים מוקדמים יותר?"
אני חולקת על טענתו של Guy K ביחס להרגשה ש"אולי היה כאן קצת יותר ממה שנאמר". לטעמי, דווקא כאן היה פחות. הרבה – הרבה פחות. אבל עוד נגיע לזה (קודם אגניב הערה ש"יער" במדינת ישראל הוא מושג אגדתי מיסודו. מובן, עם זאת, שלימור נחמיאס כיוונה לייצוגו של היער כמיקומו של תת המודע שלנו, או בעיקר של הדמויות הרעות האורבות בו ופועלות בחסות האפלה הסבוכה שהוא מאפשר).
עיקר הבעיה שלי הוא עם המילה "הזיה". עם הטענה לבלבול בין מציאות לדמיון. הקורא Guy K מתכוון לסיומו של הסיפור, שבו הזאב הרע, שחר צימרמן, מנסה לשכנע את כיפה אדומה התמימה, שרונה פרוכטר, שהיא שבויה בעולם דמיוני של הזיה לא מציאותית. הוא עצמו כמעט וכניס אותה לתוך המבוך המתעתע הזה ואז נלחם בציפורניו כדי שלא תחצה את הסף שבין שפיות לטירוף. כעת הוא מנסה לשכנע אותה לעשות בדיוק ההפך, בעיקר כדי להציל את עצמו. זהו אכן קטע מותח, גם אם לא הגיוני מבחינה עלילתית (ועוד נגיע לזה), אבל בסופו, כששחר צימרמן מודה בעצמו שניסיון השכנוע שלו נכשל, לא נותר באמת כל מקום לספק. יש מציאות ויש דמיון ויש הבדל וקו ברור שעובר ומבדיל ביניהם.
אבל דווקא זו היא – היא הבעיה הגדולה מכולן.
המציאות המתוארת בספרה של לימור נחמיאס היא אולי בדיונית, אבל היא לחלוטין לא דמיונית.
זו מציאות של ממש, שמתרחשת ממש עכשיו, בכל מיני מקומות ובמוחם של כל מיני אנשים, באופן שאי אפשר אפילו להעלות על הדעת.
וכאן נכנס חלקה השני של פגישת המחזור שלנו.
ד"ר עדיה מנדלסון – מעוז "נמנית עם סגל האוניברסיטה הפתוחה ומשמשת ראש תחום ספרות עברית במחלקה לספרות, לשון ואמנויות". מעולם לא נפגשנו באופן אישי, אבל את הספר שלה, "הספרות כמעבדה מוסרית" (שהוא למעשה פיתוח של עבודת הדוקטורט שלה), אני מכירה מקרוב. לא רק בגלל שקראתי אותו, אלא משום שהוא מדבר בדיוק – אבל בדיוק – על הנושאים שעליהם דיברה עבודת הדוקטורט שלי – ובקיצור נמרץ: הרעיון שספרות היא (גם) כלי להעברת רעיונות מוסריים.
אני מאמינה גדולה בספרות מוסרית ובספרות המוסרית. אני מאמינה שספרים באים ללמד אותנו, להעשיר אותנו, להוות לנו השראה, לכוון עבורנו את הדרך. לא כולם, לא כל הזמן, אבל החשובים והמשמעותיים שביניהם, אלה שמותירים בנו חותם ורושם, בהחלט כן. אם לשפוט על פי תחום עיסוקה של ד"ר מנדלסון – מעוז, אני מניחה שהיא מסכימה איתי:
"הביקורת המוסרית של הטקסט הספרותי מניחה השפעה הדדית בין תחום הפילוסופיה של המוסר לבין תחום הספרות: הספרות יכולה לתרום לפילוסופיה של המוסר בהציגה מקרי מבחן מעניינים, המבטאים מצבים מורכבים והתנהגויות אנושיות. דרך קריאה ביצירה אפשר להבין טוב יותר תאוריות ואף לבחון אותן. ואילו הפילוסופיה של המוסר יכולה לתרום לספרות בהאירה עניינים מסוימים בטקסט, הקשורים ליחסים בין – אישיים ולהתפתחותן של הדמויות. באמצעות תאוריות פילוסופיות אלו אפשר לחשוף רבדים ביקורתיים בטקסט הספרותי… הספרות המשמשת מעבדה מוסרית, יכולה להוות מרחב התנסותי, תָּחום ומבוקר, שבו הקורא עוקב אחר ביצועים של אחרים – הוא עוקב אחר הדמות והפעולות שהיא מבצעת; הוא מעריך ומבקר אותה, ולעתים אף מתווכח עם ההערכה ועם הביקורת של המספר או של דמויות אחרות (הטקסט אינו מציג ואינו צריך להציג את התנהגויות ראויות – האדם הקורא מעריך ומבקר ביצועים של האחרים ולומד מעצם הציפייה)." (עדיה מנדלסון – מעוז, הספרות כמעבדה מוסרית, אוניברסיטת בר אילן, רמת גן, תש"ע, עמ' 16 – 26).
די מצחיק בעצם, שדווקא ד"ר עדיה מנדלסון – מעוז "עזרה" לי להתמודד עם לימור נחמיאס. נכון, היא סוקרת את אותם החוקרים שאני סקרתי (מה לעשות – תחום משותף) וחולקת את אותן המסקנות שאני הסקתי, אבל לאור ספרה של לימור נחמיאס הייתי צריכה לקחת צעד אחד אחורה ולשאול את עצמי – האם הזוועה הבלתי מוסרית הזו שמסופרת כאן היא בכלל חלק מאותה משוואה? האם "מוסרי" ו"בלתי מוסרי" הם ערכי השיפוט הנכונים שלאורם צריך לקרוא את הספר הזה? ואולי בכלל מדובר בהערכה אחרת לגמרי?
"טענתי היא כי הספרות ממוקמת בצומת שבין החיים המוסריים בפועל לבין העקרונות המוסריים. על הספרות נאמר כי היא שילוב של ייצוג מציאות וארגון אמנותי, כלומר יש בה ייצוג של חומרי המציאות הגסים והבלתי מוגדרים, ועם זאת, יש בה גם עקרונות תכנון היוצרים מבנה, מיקוד ומסגרת. שתי תכונות יסוד אלה, הראשונה מגיעה מן החיים והשנייה מגיעה מהתיאוריה, תורמות למעמדה של הספרות כגשר בין החיים המוסריים בפועל לבין התיאוריה הפילוסופית – מוסרית". (שם, עמ' 21)
אז נכון, "המעבדה המוסרית" של לימור נחמיאס אומנם לא מציגה לנו בעיה מוסרית, אבל היא כן מציגה תמונה מרובת פריטים שמחייבת אותנו לשיח מוסרי. הבעיה היא, שפרטים אלה הינם קוטביים מאוד: יש מופרעים, יש מיושבים בדעתם ויש את אלה שלא קשורים בכלל לעניין. אין זליגה בין תחום לתחום. מי שמתחיל בדרך מסוימת, בנטייה מסוימת – ימשיך איתה, מה שלא יוצר עימות בתוך הסיפור, אלא אצלנו הקוראים, או לפחות אצלי, ביחס להנחה הגורפת הבאה כי "נרטיבים הם כלי מובהק של סוציאליזציה, כלומר דרך טקסטים ספרותיים אנחנו לומדים מהם הקודים הנורמטיביים של החברה שלנו" (שם, עמ' 23).
אבל מה בדיוק הייתי צריכה ללמוד על החברה על פי ספרה של לימור נחמיאס?
"האתיקה של הבדיון פועלת… במעגל הפנימי של העולם בטקסט, ומניחה שיצירת הספרות מייצגת מציאות. היצירה בונה עולם שיש בו דמויות, מערכות יחסים ומעשים. האתיקה של הבדיון מנסה להבין כיצד הדמויות ביצירה מתנהגות, על יסוד הדמיון בין תיאורן לבין התנהגות אנושית ממשית. היא בוחנת באילו אמצעים הדמויות מגיעות לידי הכרעות, מתכננות את חייהן ומתייחסות לסביבתן. במקביל, האתיקה של הבדיון מבקשת לבחון כיצד מורכב העולם הבדוי, ומה הקשר בין המבנים האסתטיים שיש ביצירה לרעיונות המוסריים." (שם, עמ' 41)
בואי ננסה להבין רגע, כיצד הדמויות ביצירה מתנהגות. יודעת מה? בואי נעלה את האתגר: בואי ננסה להבין כיצד הדמויות והמספרת מתנהגות, על יסוד הדמיון שבין תיאורן לבין התנהגותן בפועל.
לימור נחמיאס עשתה מעשה מחוכם מאוד: היא העמידה את עצמה כביכול כגיבורה הראשית, שרונה פרוכטר, המספרת המסופרת בגוף ראשון. דמות משוגעת על פניו אך השפויה היחידה למעשה, זו שיוצאת נגד הטירוף שכל האחרים לא רואים, לרבות נציגת המשטרה, הגב' שמחה. העמדה כזו יוצרת סביבה בטוחה ומוגנת מאוד עבור לימור נחמיאס. בכך היא כמו אומרת – "עכשיו, משביססנו את העובדה שמה שמתואר כאן הוא פשוט נורא ואיום ושאני, כביכול בתור שרונה, מגנה אותו בכל תוקף, אפשר קצת יותר או הרבה יותר לחקור ולספר "מה זה" באמת". את החלק הזה היא עושה באופן מאוד לא שיפוטי. אולי אין כאן אהדה, אבל וודאי שאין כאן גינוי, לא משנה כמה נוראים ומחרידים מעשיהם או דמויותיהם של הגיבורים הספרותיים שלה. להפך. היא מתארת אותם בהמון חמלה, עד כמה שזה נשמע מופרך ובלתי הגון. כלפי טיפוסים כאלה, שלא רק שאינם מפגינים חמלה כלפי האחר, אלא ממש מתאכזרים אליו ומתעללים בו, לא היינו מצפים ליחס של חמלה או אפילו הבנה. אבל לימור נחמיאס מביטה עליהם ובהם בחמלה ובהבנה; היא סוקרת את קורותיהם באריכות, מבינה אותם, אוהדת את מעשיהם ואת הנסיבות שגרמו להם להיות מה שהם, מבלי לוותר כמובן על הגרעין המהותי, הגנטי אולי, האישיותי – פרטני, שמבדיל אותם מאחרים ואשר הוא – הוא הגורם הראשוני המכונן, שעשה אותם למה שהם היום (ראי ערך מפלצות בע"מ, שום קשר לדיסני ופיסקר).
כשדמות אחת מתבוננת ברעותה בשיפוטיות, בגועל ובחרדה מתחלחלת, אי ההסכמה צפה על פני השטח כמו אות אזהרה גדול, אדום ומאיים. אבל כשלימור נחמיאס המספרת מציגה את הדמויות שלה, היא עושה זאת בלי שום שיפוטיות. וזה בעייתי במובן האישי, מחדד \ מאתגר את הקושי המוסרי במובן השכלתני ומשרת יפה את הנקודה במובן המחקרי.
כלפי הגיבור הראשי, שחר צימרמן, זה בולט במיוחד. כשלימור נחמיאס מספרת את הסיפור מבעד לעינים שלו, זה נקרא לגמרי אחרת. היא יוצרת כלפיו אהדה, ואז לאט – לאט מקלפת אותה, לא על ידי חריצת דין, אלא באמצעות חשיפה, שמוכיחה עד כמה הוא שפל ומופרע באמת, מתחת למעטה האישיות המכובדת והמהוגנת והמוצלחת עסקית. שיטת העיצוב הזו מעלה את השאלה הבלתי נמנעת: איזה סוג גיבור הוא שחר צימרמן? וודאי לא אנטי גיבור, שהרי – להוציא את האוזניים הגדולות, הוא חכם, עשיר, מרשים, גבוה, נאה, נשוי, אב לשלוש בנות ומחזיק בבית מפואר ובצי מכוניות נוצצות. גם הפרעותיו הסוטות הן חלק ממערך מאוד… "מקובל" בחברה שאליה הוא משתייך. אז מה הוא כן?
בפרק "הולדת הביקורת הספרותית – מוסרית", מזכירה ד"ר עדיה מנדלסון – מעוז את ספרו של אוסקר ויילד תמונתו של דוריאן גריי. ובאמת, מה שונה סיפורה של לימור נחמיאס מתמונתו של דוריאן גריי, להוציא כמובן את ההבדלים המובנים מאליהם? האם דמותו של שחר צימרמן אינה מהווה הקצנה מופרעת וחולנית של דוריאן גריי ואף של מיסטר הייד של רוברט לואיס סטיבנסון, שהצביעו שניהם על מעמקיה האפלים של הנפש?
שחר צימרמן נראה כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד (הוא אפילו למד רפואה שלוש שנים עד שסולק בגין גניבות אביזרי הניתוח למימוש סטיותיו החולניות), אלא שלמעשה הוא רק מיסטר הייד שנראה כמו ד"ר ג'קיל, למרות שאף אחד לא נוטה לטעות ולהאמין שיש בו את אותה אכפתיות חברתית ומנומסת שהייתה בד"ר ג'קיל; אשתו, שותפו, עובדיו – כולם מצביעים על התנהגות כוחנית ואלימה מאוד. אבל בעולם העסקים אנו מקבלים את זה כהכרח. זה (כביכול) התנאי להצלחה. אפילו אשתו של שחר לא חושבת שהכוחניות האלימה הזו מצביעה על משהו אפל בהרבה (ובאופן אירוני ומתבקש לחלוטין שופטת לחומרה את חברתה על אותו עיוורון ממש).
האם זה ניסיון להראות, עד כמה עמוק מחלחל הסיאוב?
אולי.
קשה לי להאמין.
בעיקר בגלל שניסיון כזה נוקט כבר בעמדה שיפוטית וכאן, כאמור, אין שיפוטיות, לפחות לא שיפוטיות מופגנת.
"(האתיקה של הבדיון) שואפת לקיים מטא דיון אשר יתבונן על התשתית של האמיתות השונות בלי להצטרך לבחור ביניהן. בפועל עמדה כזו יכולה להיות מיושמת דרך עיון בטקסט ספרותי, שלא יבקר עמדה מסוימת או יתמוך בה, אלא ינסה להצביע על העמדות השונות המופיעות בטקסט ועל יחסי הכוחות ביניהן." (עמ' 43)
האם סרט לבן על כיפה אדומה הוא ספר בלתי מוסרי משום שהוא מתאר תופעות בלתי מוסריות? האם ספרות שעוסקת בביטויים בלתי מוסריים יכולה להיחשב כספרות מוסרית, ובפרט כשהיא אינה מגנה את הרקב המוסרי שבו היא עוסקת? ומה עושים עם ספר כה נורא וכה מושחת וכה בלתי מוסרי? האם גם אליו אפשר או צריך להתייחס בצורה מוסרית?
תהיות כאלה מובילות להתייחסות בלתי נמנעת לאחת היצירות המפורסמות ביותר בגין המחלוקות המוסריות שאפפו אותה – לוליטה מאות ולדימיר נובוקוב. גם ד"ר עדיה מנדלסון – מעוז מדברת עליה, אבל קודם לכן מביאה דוגמה מהעימות שמתקיים בספר לקרוא את לוליטה בטהרן: "זארין איננה שוללת את הקשר בין ספרות למוסר, אבל מתארת אחרת את הדרך שבה קשר זה יכול להירקם. יצירות ספרות העוסקות בבני אדם ובמערכות יחסים ביניהם, כוללות מעשים שנראים לנו מוסריים או בלתי מוסריים. במקום שיפוט נחרץ של יצירות ספרות אפשר לחקור את הטקסטים, לנסות ולהבין כיצד הם מוליכים את הקורא אל עבר חקירת מוסרית, איזו תפיסה על אודות המוסר מובלעת בטקסט, ובאיזה אופן אפשר לקבל מן הטקסט תובנות ערכיות… הביקורת המוסרית החדשה… אינה מאמינה בצנזורה, וגם אינה סבורה כי הטקסט המציג התנהגות בלתי ראויה הוא טקסט לא רצוי מבחינה מוסרית. ביקורת זו תבקש לבחון אם הטקסט נגיש ומעניין לצורך ביצוע חקירה מוסרית: האם הוא מעלה שאלות מעניינות על אודות המוסר? באיזה אופן מוצגות עמדותיו המוסריות? האם הוא מציג אתגר מחשבתי לקורא בתחום הזה… טקסט מעניין מבחינה מוסרית איננו בהכרח טקסט המציג התנהגויות מוסריות וצודקות, ואיננו בהכרח טקסט המביע עמדה מוסרית נחרצת. טקסט המביע עמדה ברורה יכול אומנם לאשש תפיסה מוסרית מסוימת ולשלול אחרת, אבל הוא לא יוכל לקדם את הקורא לעבר חקירה מוסרית מעמיקה. לעומת זאת, טקסט מורכב אשר מציג סיטואציות מוסריות שנויות במחלוקת, יהיה מעניין הרבה יותר גם מבחינה מוסרית." (שם, עמ' 35 – 53)
אילו סיטואציות מוסריות שנויות במחלוקות מציע הטקסט הספרותי של סרט לבן על כיפה אדומה? מערך מחודש של יחסי כוחות? תהייה ביחס לשאלה, האם הגענו למצב שבו הכול מקובל, כל עוד אף אחד לא נפגע, וממשיך להיות מקובל, גם אם יש נפגעים או דווקא כשיש? ומהי פגיעה, בעצם? האם אדם מוגבל שאינו יכול להבין פגיעה – לא זכאי להגנה מפניה? ומה לגבי אדם שרוצה לחוות פגיעה – האם צריך לאפשר לו לעולל זאת לעצמו?
בין המופרעים והמתאכזרים האמיתיים בסיפור נמצאת מקבילתו של שחר, אניטה קובוזלובסקי. המנצחת הגדולה על מפעל הזוועה והאימה, שמאפשר לשחר ולדומיו לממש את חוליניותם הלכה למעשה. לאניטה עצמה יש שפחה נרצעת, לאה, העושה ככל רצונה, מבלי שאניטה נדרשת כלל להשתמש בכל אותם "אמצעים טכניים" שנדרש להם שחר. במישור הפשוט, לו היה מדובר בסיפור אחר, היינו מתייחסים אליהן בצורה אחרת. אבל עכשיו, דווקא בסיפור כזה, אניטה ולאה מקבלות ממד עמוק יותר, שמראה שבעולם "המקובל" לכאורה יש הרבה יותר טיפוסים "כאלה" ממה שנדמה לנו, או שאולי רק אנשים עם נטיות "כאלה" מוצאים את עצמם במצבים "כאלה" (אניטה מאשימה את לאה, המתנגדת לעיסוקה, ברגש הדומה ל"הומופוביה". צר לי, אבל זה ממש לא דומה להומופוביה. אני חושבת שזה אפילו מעליב).
"טקסטים העוסקים בעניינים מוסרים כוללים גם אירועים (נוראיים), ותיאורם בטקסט עוזר לבירור המוסרי, מפני שהוא בוחן אפשרויות של הכרעה, כוונות ותוצאות… מדוע יצירות הספרות בוחרות לתאר אירועים כאלו? מדוע הן בוחרות להציג כישלונות מוסריים או לרמוז אליהם? מדוע היצירות אינן בוחרות לשקף התנהגות ראויות דווקא? ניתן להציג שתי תשובות מרכזיות לעניין זה. האחת, הסבר מן התחום הפילוסופי – המוסרי: דוד פישלוב טוען כי כדי להצדיק את הטוב יש צורך להציג את הרע. אריסטו טען שהמידה הטובה (הסגולה) היא דרך האמצע בין מה שהוא מופרז למה שהוא מופחת… כלומר, ייתכן שעל מנת לסמן את מה שראוי, צריך גם לתאר את הקיצוני והשגוי – כדי לסמן את הגבול צריך לעבור אותו (באופן מבוקר ומרוסן). התשובה השנייה היא הסבר מן התחום האסתטי: מעשים נוראיים כוללים אפקט דרמטי… הצגת פעולות מוסריות עשויה להיראות דידקטית, ואילו הפרות של פעולות מוסריות בונות את הדרמה…" (שם, עמ' 55 – 56)
לימור נחמיאס מספרת על הרגע שבו שחר מתעמת עם חבריו ל"העדפותיו המיוחדות" ומסגיר בפניהם את האופן המוקצן – שלא לומר המעוות, שבו הוא תופס את הדברים. האחרים גוערים בו על שהוא שכח שמדובר במשחק ולא הגן על רווחת המשתתפים, בעוד שהוא טוען שעצם רעיון המשחק הוא איוולת משום שבמערכת יחסים כזו אין אפשרות להעניק את השליטה למישהו אחר, שאינו אתה. האם זהו "האפקט הדרמטי והאמוציונלי" שהמעשים הנוראים חותרים להשיג?
אבי גרפינקל כתב בהארץ ביקורת על הספר. אני יכולה להבין את המחאה המגדרית שלו ואת התחלחלותו הגברית מהביטויים המסרסים של הצד הנשי דווקא. מעניין לקרוא חוויה מנוגדת כל כך, וכמובן שאין לי כאן על מה להתווכח. עם ההמשך, עם זאת, יש לי גם יש:
"שחר אוהב את שרונה משום שהיא מייצגת את היפוכו: התום המוחלט, ולכן הוא חש שיש בכוחה להעניק לו משהו שחסר לו (וזוהי, אולי, מהות האהבה)."
אני מודה שזו פרשנות יפה, אולי יפה מדי, אבל כנראה גם שגויה מיסודה.
שחר לא אוהב את שרונה בגלל שהיא תמימה.
שחר "אוהב" את שרונה כי היא סייחה פראית שהוא רוצה לאלף. אין כאן השלמה או איזון או פיוס שבאים עם מערכת יחסים מיושבת בין שני אנשים מן השורה.
שום דבר באהבה כביכול או ברגשותיו של שחר צימרמן לא יכול להיחשב כמיושב ושפוי, גם לא ואולי בפרט לא אהבתו ורגשותיו לשרונה.
אבי כותב "שנחמיאס פספסה כאן הזדמנות לכתוב רומן גדול באמת, שמבלי לוותר על אלמנט המתח היה יכול לייצר אמירה משמעותית על היחסים בין המינים ועל עולמם של הסדיסטים והמזוכיסטים (עניין שזכה רק לכמה נגיעות קלות, מדויקות אך ישירות וכלליות מדי)."
אני לא יודעת איזה ספר אבי גרפינקל קרא, אבל בספר שאני קראתי הייתה אמירה מאוד משמעותית בדיוק על הדברים האלה – אולי אפילו משמעותית מדי. לצערי הרב (כקוראת עם רגשות, לא כמישהי שמתדיינת על הספר באופן שכלתני) נחמיאס לא נשארה רק עם השחור בצביעת דמותו של שחר (שימי לב לדמיון), ולכן לא "החמיצה את האפשרות לבנות דמות מורכבת יותר, ניתנת להבנה ואולי אפילו מעוררת חמלה, ולא סתם סמל לרוע המוחלט". זה אומנם מרתיח אותי, כאמור, אבל נחמיאס בפירוש רקחה כאן דמות מורכבת ורבת פנים. שחר הוא אולי לא דמות עגולה, הוא אולי לא מתפתח למשהו אחר (מפחיד לחשוב למה), אבל הוא עשיר בגוונים, במניעים, בתסביכים ובעולם פנימי. לא תמיד זה מציג אותו באור שלילי – וזה מה שנורא בו במיוחד, אבל ללא ספק הוא דמות עשירה ברבדים ורגשות.
"על שרונה לכפות את תמונת העולם שלה על כוחות החוק הרואים בה בעלת דמיונות ולשכנעם בצדקתה, אחרת תמות (ומי שרואה כאן משל ליחסים בין הסופרת לקוראיה – רואה טוב".) טוען אבי גרפינקל. האומנם?
תמוה בעיני. שרונה היא אכן בעלת דמיונות. רובם מופרכים עד מטורפים. זה לא מוכיח שהיא טועה, אבל גם לא שהיא צודקת כשהיא לא. אני מניחה שניתן לקשור בין התפיסה הזו לערעור שאנשים אחרים, כדוגמת Guy K וחברו, מצאו לאור סיומו הסתום משהו של הסיפור, אבל מאחר ואני לא מרגישה שום אי בהירות בנקודה זו, אין לי כל סיבה להרחיב כאן יותר מדי.
כל הנושא לא היה מטריד אותי כלל אילו היינו מדברות עכשיו על ספרות מדע בדיוני, כזו שלעולם לא יכולה להתרחש בעולמנו. ד"ר עדיה מנדלסון – מעוז כותבת ש"… חוויה דרך יצירת הספרות היא חויה בטוחה. אנו לא מסתכנים ולא מזיקים לעצמנו, כפי שהיה עלול להיות אילו היה הניסיון ממשי… הספרות יונקת מהחיים, אבל היא איננה זהה להם – היא בונה סיטואציות ממוקדמות המציבות דמויות במצבים קונקרטיים. הספרות יוצרת תיחום של החוויה: היא אומנם משלבת את החומר הגס והבלתי מאורגן של החיים בפועל, והיא כוללת בתוכה ערך התנסותי, אבל גם החומר הגס וגם ההתנסות הרגשית מאורגנים ומדודים, ממוקדים ומנותבים, ולכן מאפשרים לזהות תהליכים ועקרונות. הערך הבדוי והמאורגן של היצירה הוא שמפקיע אותה מלהיות החיים עצמם והוא שתורם לעבודתה בתוך "המעבדה המוסרית"…" (שם, עמ' 27 – 31)
אבל לימור נחמיאס מדברת על משהו ממשי, על תופעה אמיתית בעולם. האם חוויה כזו יכולה להישמר בניקיון מוחלט ולהיחשב שכלתנית בלבד כשהיא מציאותית כל כך? האם איננו צריכים לקחת גם את העובדה הזו בחשבון, לטוב ולרע?
"האתיקה של הקריאה מבקשת לחדד את המודעות לכוחניות שמייצג הטקסט ולגבש מחויבות אל האחר." (שם, עמ' 48)
אבל האם יש כאן באמת אחר? מיעוט בלתי מיוצג שצריך להסתכל עליו אחרת? האם זו קריאה שמנסה ללחום בהגמוניה השולטת – מקובלת ולתת מקום וייצוג לקולות אחרים? ואולי בעצם שאלת השאלות היא – האם לכל "אחר" צריך לתת לייצוג? איפה עובר הגבול? האם לא חיוני וחשוב יותר להחניק את המיעוט הקיצוני, הלא מקובל של "האחר", מאשר להניח לו להתפשט? ומנגד, האם כל אחר משיק או מתדרדר לניגודיות או להקצנה החריפה שלו, כך שצריך לבלום ולהחניק אותו מבעוד מועד?
אני חושבת ששכחנו שאיסורים והגבלות אינם תמיד דבר רע. רוב הזמן הם דווקא חשובים מאוד.
"לא בא לי" או "כן בא לי" הפכו לסיסמת הדגל של קיומנו. כאילו שהדבר החשוב ביותר הוא שכל אחד יממש את עצמו ויגשים את עצמו – תהיה הגשמה זו אכזרית ופוגענית ככל שתהיה.
שכחנו שבעולם שחותר להישגיות, היכולת לדחות סיפוקים נחשבת פעמים רבות כמדד להצלחה; לא כל דחף צריך לממש, לא כל סטייה צריך להגשים, לא לכל דבר צריך לתת ביטוי. כשהגבולות נמתחים, הם גם עשויים פעמים רבות להיקרע.
"הטרגדיה מדגישה פעילויות אנושיות בתוך מסגרת התפתחות של חיים פרטיקולרים שלמים, ומראה כיצד אדם, בעל מידות אופי מסוימות, חי חיים מסוימים, ובתיאורים אלה ניתן לנתח את הטרגדיה בכלים שמעניקה לנו האתיקה של הבדיון – אנחנו יכולים להעמיד את הדמויות ואת המעשים שמציגה הטרגדיה כנושא לחקירה אתית. אולם אריסטו ראה בטרגדיה כלי בעל ערך קוגניטיבי ורגשני, היכול, באמצעות הרגשות שהיא מעוררת (רחמים ופחד), להניע בני אדם להימנע מצורות התנהגות מסוימות ולאמץ אחרות. הרעה הבאה לפתחו של הזולת בטרגדיה היא מקור הקרבה שלנו אל הזולת הסובל; ההזדהות עמו מובילה אותנו לחוש פחד, בראותנו כיצד יכולה הרעה להגיע גם אלינו. אריסטו אינו ממקד את כל תשומת לבו בבדיון עצמו, אלא רואה לנגד עיניו את התהליכים העוברים על הקורא. אפשר לראות אפוא כיצד תפיסתו נותנת מקום לעיסוק באתיקה של הקריאה ועשויה להוביל אותנו לחקירה אתית שתכליתה הבנה של תפקיד הקוראים בטקסט, זיהוי מקומו של האחר דרך הטקסט ורצון להבין כיצד ראוי שנקרא אותו ונגיב עליו." (שם, עמ' 49 – 50)
אבל איך אני אמורה להגיב על טקסט כמו סרט לבן על כיפה אדומה?
אני לא ממליצה לקרוא את הספר הזה.
אני לא ממליצה לא לקרוא אותו.
אני לא מצטערת שקראתי אותו ואני שמחה שלא ידעתי מה הולכת לקרוא כשהתחלתי.
אבל תסכימי איתי שזו לא ממש תגובה.
הסתובבתי עם התהייה הזו הרבה מאוד זמן.
ואז קיבלתי את התשובה.
בדרכנו למקום כלשהו, כדרכם של אנשים בעולם המודרני, נתקלנו – חברתי ואני, באדם המשוטט עם כלבו. כמובן שהסתכלתי על הכלב והבחנתי שמדובר בכלב עם אופי נוח במיוחד. טיפוס מיושב, לא תזזיתי, נעים הליכות. כלב נחמד שכזה. המשכנו ללכת ואז ראיתי שהגבר תפס את הכלב חזק ברצועה, קרוב מאוד לקולר והתחיל להגיד לו משהו בנימה נוקשה מאוד. הכלב זקר אוזניים ונשא את מבטו קדימה. הסתכלתי גם אני לאותו כיוון וראיתי זוג נוסף, אדם עם כלב, שכלל לא שם לב לכלב הנחמד ונעים ההליכות שהתרגש כל כך למראהו. הבעלים הראשון לא ויתר. משך חזק יותר ברצועה, הוסיף הנחיות עם האצבע המורה ואף הגדיל לעשות ונעץ אותו בצווארו של הכלב. לא חזק מאוד, אבל בצורה שאמורה "להזכיר" לכלב את האילוף החינוכי שלו. מובן שזה הרגיז אותי, ומובן שהערתי כמה הערות מנומקות בהחלט על אותו אדם ומהותו האנושית, אבל אז חברתי אמרה לי – "מה את רוצה? הכלב רוצה את זה. תראי, מישהו מתייחס אליו, הוא מקבל חום ואהבה ואוכל – מה את מתרגשת?"
ופתאום הבנתי.
הכלב לא "רוצה את זה". הוא לא רוצה שאיזה מישהו גדול ימשוך לו בצוואר, וכמעט יחנוק אותו כל פעם שהוא רוצה לתקשר עם כלב אחר. הוא לא רוצה שמישהו יחליט בשבילו את מי הוא צריך או לא צריך לפגוש. עובדה, הוא בכלל לא התייחס לאדון שלו, על אף המשיכות ונעיצות האצבע בצוואר.
הכלב כן רוצה שיאהבו אותו וכן רוצה שיתנו לו אוכל, אבל אין שום חוק שאומר שהוא צריך לסבול בשביל זה או שהוא צריך להצדיק את האהבה הזו ואת האוכל הזה על ידי אילוף נוקשה כל כך.
גם בעלי חיים בקרקס – שהם הסיבה שאני לא הולכת לקרקסים שיש בהם בעלי חיים – לא רוצים שיצעידו אותם לראווה, יאלפו אותם להתנהג כמו בני אדם לקול תשואות הקהל, יעבידו אותם ויתישו אותם ויבזו את מהותם החייתית בתרגילים מטופשים, רק בגלל שמישהו לכד אותם ואחר כך מכר אותם ואחר כך נותן להם אוכל ורבע מטר קרקע לרבוץ עליו בעייפות.
חיות הן חופשיות. בעלי חיים הם חופשיים. אנשים הם חופשיים.
ואולי יש אנשים ש"רוצים את זה". אז מה?! זה לא אומר שצריך לנצל את המקום החלש הזה, או השגוי הזה, שיוצא נגד החירות האנושית הבסיסית והכבוד האנושי הבסיסי. רצון הוא דבר נכון וחשוב ורצון חופשי הוא היסוד לקיומנו, אבל בשם הכבוד הזה אין לאף אחד זכות לרמוס את המהות האנושית ואת הכבוד האנושי של מישהו אחר – גם לא שלו עצמו. הרצון לא חזק יותר מכל דבר אחר. אפשר ונכון להגיד לרצון לפעמים לא.
לימור נחמיאס אולי לא הייתה שיפוטית. אבל אני כן.
אני מודה שלאור תפיסת העולם "החומלת" שהיא פרטה בפני, אני יכולה להבין קצת יותר את העולם הזה, שעד עכשיו הצטייר בגוונים של אפור, אבל תחושת האי נוחות שלי עודנה קיימת ואולי באופן חזק יותר מאי פעם.
לאף אחד אין שום זכות להשפיל אף אדם אחר.
לאף אחד אין שום זכות לבזות אף אדם אחר.
גם לאדם עצמו אין שום זכות להשפיל ולבזות את עצמו, גם אם הוא נורא רוצה.
אם היום כבר מבינים שדיכאון הוא, בין היתר, בעיה מוחית של חוסר איזון כימי ופעילות לא סדירה באזורים מסוימים, ו-ורדה רזיאל ז'קונט מחלקת כדורים נוגדי דיכאון כאילו שהם סוכריות, אז אפשר בהחלט לנסות ולהבין שתפיסות עצמאיות כאלה יכולות לנבוע מחוסר כלשהו, מעיוות כלשהו, מתפיסה לא נכונה כלשהי שאסור לנצל.
הכול ברור, הכול מובן, הכול נכון. זו מדינה חופשית. כל אדם יכול לעשות מה שהוא רוצה.
אז זהו – שלא.
אדם לא יכול לעשות כל מה שהוא רוצה. כי הקיר המשותף של המעשים האלה, כפי שמתואר בספר וכפי שמגולל במציאות, הוא רצח.
האם היינו מגיבים באותה אדישות גם לעניין אישה מוכה שלא רוצה להתגרש מבעלה? נכון שהיינו עושים את כל מה שביכולתנו – לו היינו מגלים – לעזור, למנוע, לתמוך ולחלץ אותה? גם אם אותה אישה הייתה מכריזה – כפי שהן מכריזות פעם רבות – שהיא רוצה להישאר במערכת היחסים המעוותת הזו, או נשארת בה גם ללא ההכרזה, בגין כל מיני שיקולים נוספים?
ואדם שרוצה להתאבד – לא מונעים בעדו? לא מנסים בכל דרך להגיש לו עזרה?
ממתי חופש הפך להיות כל כך פורץ גבולות, עד שגם כאשר מדובר בפגיעה אנחנו מוכנים לאפשר אותו?!
תראי, אני לא תלושה. ברור לי שזה לא ישנה – וודאי שלא דעתי הקטנטונת. הדברים האלה ימשיכו כי אנשים יאפשרו להם להמשיך. כי יש רווח מעוות בצידם וכל אימת שיש רווח במקום כלשהו, את יכולה להיות בטוחה שיימצא "המכוון" המתאים להראות לאנשים המתאימים את הדרך הנכונה והמהירה לגרום לו להרוויח אף יותר.
אבל לי יש את הזכות להגיד שזה לא בסדר.
ואם כל כך כאב לי הלב על הכלב הזה, האקראי, רק דמייני לעצמך כמה כואב לי הלב עכשיו על כל האנשים האלה – הסובלים, המתענים והמתייסרים – על דעתם ורצונם החופשי כביכול – שלימור נחמיאס תיארה בספרה הבדיוני המבוסס על מציאות אמיתית.
לו מישהו כזה היה בא מולי, הוא וודאי היה כועס עלי ויוצא חוצץ נגד היהירות שבה אני מעיזה כביכול לחמול עליו.
אבל אני לא יהירה ואני לא חומלת עליו מתוך התנשאות. פשוט כואב לי שהוא סובל וסובל פעמיים – פעם בגוף והכי חשוב, בנפש, שזה הרבה יותר חמור והרבה יותר קשה לריפוי.
אותו אדם יכול להגיד שלא אכפת לו. אבל לי אכפת. ואם הוא חושב שמותר לו להרגיש ו / או לעשות דברים מסוג זה, אזי המעט שמותר לי להרגיש ו / או לעשות זה לצאת חוצץ נגדם.
בדבר אחד אני מסכימה עם אבי גרפינקל – גם אם לא מצרה עליו. העובדה שנחמיאס "לא מעמיקה לחקור את המנגנון שמפעיל את המזוכיזם", עם ההמשך של המשפט הזה אני כל כך לא מסכימה, שלא מצאתי לנכון אפילו לצטט אותו.
אי אפשר לכתוב ספר "על הכול". אבל אפשר למצוא השלמות ממקורות אחרים.
שמעת על המאמר על ההשתעבדות מרצון מאת אטיין דה לה בואסי?
"לה בואסי, בן דורו של מקיוואלי, הוא האינטלקטואל האירופאי הראשון שהגה את רעיון ההתנגדות האזרחית הלא אלימה לכל משטר רודני. מאמרו הוא טקסט אוונגארדי – חתרני שחיבר בטרם מלאו לו 18, ופרץ את הדרך להוגים ולאישים מאות שנים אחריו… הטקסט הקלאסי והסוחף הזה, שגילויו המענג מסעיר את ליבם של קוראים בכל דור ודור, שומר על רלוונטיות בכל תחומי החיים שמתקיימים בהם יחסי שולט – נשלט, יחסים המבוססים על שעבוד והשתעבדות בין בני אדם."
ואני אצטט קצת יותר בהרחבה מהדברים שחשבתי שהולמים להפליא את כל מה שניסיתי לומר כאן עד עכשיו:
"דבר מתמיה באמת – ועדיין כה שגור ומקובל הוא, עד אשר מן הראוי יותר להצטער עליו מאשר להשתומם נכחו – לראות מיליון בני אדם משועבדים בעליבות… כיצד נוכל לכנות את האסון הזה? מהו אותו פגם, אותו ליקוי נורא ואיום, שבעטיו מספר אינסופי של בני אדם לא רק שהם מצייתים אלא הם משרתים; לא נמשלים אלא נתונים לעולה של עריצות… הם עצמם גורמים למצוקתם… העם המשלים עם אסונו, שלא לומר המבקש להביא אותו על עצמו… סבורני שהדבר שצריך להיות יקר ללבו יותר מכל דבר אחר הוא להחזיר לידיו את זכויותיו הטבעיות, כלומר, להפוך מבהמה לבן אנוש… רק לדבר אחד אין לבני האדם – ואינני יודע מדוע – די כוח להשתוקק: לחירות… דומה שהם מסרבים לרכוש את הדבר היקר הזה כיוון שהנו כל כך קל להשגה… כל הנזקים האלה, האסונות, החורבן – לא מיד אויב באו אלא מיד האויב, מידו של מי שאתם עצמכם יצרתם בתור שכזה… מה שעודף אצל אלה האמצעים שאתם עצמכם מעמידים לרשותו כדי שיחריב אתכם… איזה רע יכול היה לעולל לכם אלמלי… הייתם שותפיו של הרוצח הקוטל אתכם, אלמלי בגדתם אתם בעצמכם? … אתם מתישים את עצמכם עד כלות כדי שהוא יוכל להתפנק בתענוגותיו ולהתפלש בשעשועיו המאוסים. אתם מחלישים את עצמכם כדי שהוא יתחזק ויאחז בכם ביתר גסות וברסן קצר יותר… אי אפשר לשעבד אדם כלשהו מבלי לגרום לו עוול… ואם יש אנשים שבמקרה עדיין מטילים בכך ספק… עלי לנהוג בהם בכבוד לו הם ראויים ולקרוא אל הקתדרה… (לראות) את החיות, כדי להורות להם מה טבעם ומהו מצבם… מרגע שהם (החיות) לכודים הם מעבירים לנו סימנים כה בולטים לכך שהם מודעים לאסונם, עד שאפשר להבחין היטב כי הם כָּלים ונמקים יותר מאשר ממשיכים לִחיות, והם נאנקים ומתייפחים על אובדן אושרם יותר מאשר חשים בטוב עבדותם… על מנת שבני האדם, במידה שהם בני אדם, יניחו לעצמם להשתעבד, נדרש דבר אחד מן השניים: או שהשעבוד נכפה עליהם, או שנפלו קורבן להונאה… אכן לעתים מאבדים בני האדם את חירותם כתוצאה מהונאה שהונו אותם, אולם יותר משהם מתפתים על ידי אחר, מוליכים הם את עצמם שולל… העם, למן הרגע שהוא משתעבד, מידרדר לתהום כה עמוקה של שכחת חירותו… הוא משרת בנאמנות כה רבה, ומתוך רצון כה גדול, שהמתבונן בו עשוי לחשוב שלא רק איבד את חירותו, אלא ממש זכה בשעבודו… הזמן החולף אינו מקנה לעולם זכות להרע. הזמן רק מעצים את העלבון ואת הנזק… עובדה קיימת היא שבד בבד עם אובדן החירות אובד גם אומץ הרוח… הרודנים יודעים זאת היטב ועושים ככל יכולתם כדי לרפות את ידיהם ולהחלישם עוד יותר… מה שלא מוטל בספק הוא שהרודן אינו בוטח לעולם בחוסן כוחו אלא כאשר הגיע למצב שבו כל נתיניו הם אנשים חסרי ערך. אפשר היה לומר לו – ובצדק – על פי שירו של טֶרֶנטיוּס, את הדברים שאמר תרַסון למוביל הפילים:
"ובכן אתה כה אמיץ, אינך מפחד,
לכן על חיות אתה מפקד"…
האם לא ברור שהרודנים, כדי להתעצם, התאמצו להרגיל את העם לא רק לציות ולשעבוד, אלא גם להערצתם? … הרודן מביט בסובבים אותו ורואה את אלה המחניפים לו ופושטים ידיהם כדי לזכות בחסדיו. הללו אין להם די בכך שיעשו כדברו, עליהם גם לחשוב כרצונו, ולעתים תכופות, כדי לספקו, להקדים ולחזות את מאווייו ודרישותיו. אין די להם בציות, מהם נדרש גם לשאת חן בעיניו; עליהם להישבר, להתענות, להיהרג כדי לשרת את ענייניו, וכיוון שהם אינם מפיקים הנאה משל עצמם אלא מהנאתו שלו, עליהם להקריב את טעמם לטעמו, לאנוס את מזגם ולפשוט מעליהם את טבעם. עליהם להיות קשובים למוצא פיו, לקולו, למבטיו, למחוותיו; על עיניהם, רגליהם וידיהם להיות דרוכים כל העתה בעודם מנסים לצפות את רצונותיו ולנחש את מחשבותיו. הלכך ייקרא חיים מאושרים? וכי חיים הם בכלל? היש בעולם דבר נסבל פחות מהדבר הזה? … היש מצב עלוב יותר מחיים כאלה שבהם אין לך דבר משל עצמך, ועליך לקבל מאחר את רווחתך, את חירותך, את עצם קיומך, את חייך? … בשל טיפשותם אין הרודנים טיפשים מסוגלים למעשה טובה; ואינני יודע כיצד, בסופו של דבר, מתעוררת בהם הבינה הקלושה וממריצה אותם להתאכזר אפילו לקרוביהם. מוכרת דיה אמירתו של אותו עריץ, שבראותו את צווארה החשוף של אשתו – זו אשר אהב יותר מכול ומשבלעדיה, כך נראה, לא יכול היה להמשיך לחיות – פנה אליה ברוב חן ואמר: "הצוואר היפה ישוסף אם רק אצווה כך"… אכן ודאי הוא שהרודן אינו אוהב לעולם ואינו נאהב לעולם. ידידות היא מילה מקודשת, דבר קדוש. היא איננה מתקיימת אלא בין אנשים הגונים ובעלי ערכים. היא נולדת מתוך הערכה הדדית ומטופחת פחות באמצעות מעשים טובים ויותר על ידי כנות. מה שגורם לידיד לבטוח בחברו זה הכרת יושרתו. ערבים לו מזגו הטוב, נאמנותו, יציבותו והתמדתו. ידידות אינה יכולה להתקיים במקום בו קיימים אכזריות, בוגדנות, אי צדק… בני טיפוחיו של רודן אינם יכולים לסמוך עליו לעולם, כיוון שהם עצמם לימדו אותו שהוא כול יכול, שאינו כפוף לשום חוק ולשום חובה, והוא רגיל לכך שהסיבה היחידה למעשיו היא רצונו, שאין מי שישווה לו ושהוא אדון הכול. האם אין להצטער על כך שלמרות דוגמאות בולטות כה רבות, ובהיות הסכנה כה מוחשית, איש אינו רוצה להפיק לקח מאומללותם של אחרים, ושאנשים כה רבים עדיין מחפשים בחפץ לב גדול כל כך את קרבתם של רודנים? … עלובי החיים הללו חוזים באוצרותיו הנוצצים של הרודן; הם מתפעלים, מוכי תדהמה מזוהר תפארתו; וכשהם מפותים על ידי הבוהק הזה, הם מתקרבים בלי לתת לבם לכך שהם משליכים עצמם לתוך להבה שאיננה יכולה שלא לכלותם… הבה נלמד אפוא מכך; הבה נלמד לעשות את הטוב. הבה נרים עינינו השמיימה למען כבודנו או למען אהבת המידה הטובה, ואף למעלה מזה, למען מידותיו של האל הכול יכול, העד הנאמן לכל פועלנו, הדן את חטאינו. באשר לי, אני מאמין – ואינני סבור שטעות בידי, כיוון שאין דבר מנוגד יותר לאל טוב ונאור מאשר הרודנות – שהוא שומר אי שם במיוחד לרודנים ולמשתפי הפעולה עמם עונש ייחודי כלשהו." (אטיין דה לה בואסי, על ההשתעבדות מרצון, תרגום: ראובן מירן, נהר ספרים, בנימינה, 2007, עמ' 9 – 70)
עם עוד דבר אחד ש Guy K אמר אני לא מסכימה: "מסרים עמוקים אל תחפשו בו". דווקא יש בסרט לבן על כיפה אדומה מסרים עמוקים, עמוקים מאוד. הבעיה היא שהסיום סוגר אותם בצורה מאוד – מאוד… מפאת כבודה של לימור נחמיאס ודומינו נתפשר ונאמר "לא הגיונית".
הסיום הוא הדבר היחיד שמתנגש כאן. זו לא אשמתה הבלעדית של לימור נחמיאס. גם חטופה עם ליאם ניסן סבל מאותה בעיה: סרט מותח, שתופס אותך מההתחלה ועד הסוף, למעט נקודת התורפה החריפה ביותר – הסיום. חטופה מתכוון להיות סרט מתח, אבל הוא גם נוגע בתופעה חברתית חריפה ומטרידה מאוד: שתי בנות נחטפות, מסוממות, מועברות ממדינה למדינה ומועמדות למכירה פומבית – בעצם רק בת אחת: השנייה מתה בדרך. ואחרי כל זה, הסרט מסתיים בכך שאותה ניצולה זוכה, אחר כבוד, לפגוש את כוכבת הפופ האהובה אליה. כאילו שום דבר לא קרה לה אף פעם, כמו כל נערה ממוצעת בגילה, שלא חוותה זה עתה חוויה מטלטלת ואירוע מזעזע יותר מציפורן שנשברה בטעות.
לימור נחמיאס מעבירה את שרונה פרוכטר דרך מסכת עינויי תופת, שלעומד מן הצד נראית בלתי הגיונית באכזריותה. כשחברה, הרמב"ם (לא האמיתי), מחלצה משם, היא קורסת על הקרקע וזועקת מעומק ליבה את כאבה ואז… ואז הכול חוזר להיות כרגיל. היא מתעמתת לבדה עם המענה המופרע, חוזרת לבדה לבקתת העינויים ומתחברת באופן מיידי עם שומר היערות ואפילו הולכת אליו הביתה בלי לחשוב לא רק פעמיים – גם לא פעם אחת. כאילו ששום דבר, אבל שום דבר, לא קרה. נכון, היא מכריזה שאף אחד לא יכול להחליט בשבילה איך היא צריכה להיות או להיות בטראומה וכו' וכו'… אז מה? זה לא ממש משכנע. לפחות לא אותי.
סיום יפה הוא מתנה לקורא. הוא סוגר את הקצוות, מעניק תחושת השלמה וסיכום.
שני הסיומים האלה, של סרט לבן על כיפה אדומה וחטופה הם סוג של עלבון – לא לנו, אלא לכל הסיפור המטלטל שהם סיפרו בדריכות כה רבה, בגלל שהם מעמידים את כל מה שסופר בסימן של חשיבות פחותה וזילות מופגנת, גם אם לא מכוונת.
חבל.
זו פשוט החמצה.
לגבי המכלול – קשה לי להגיד.
כבר אמרתי אני לא מסוגלת להמליץ ולא מסוגלת שלא.
לגבי חטופה – אני לגמרי בעד. פשוט צריך לקום אחרי שליאם ניסן מסיים לבוא חשבון עם כל מי שהוא לא הוא והבת שלו. מה שנקרא – לפרוש בשיא, מכל הבחינות.
כל טוב,
גתית