"הרומן 'מובי דיק' מלווה את צוות הספינה 'פקווד' (Pequod), ובראשם הקפטן אחאב, לציד לווייתנים מסביב לעולם. תוך כדי המסע מתברר הקיבעון האובססיבי של אחאב – הרצון לנקום בלווייתן הלבן העצום בגודלו, מובי דיק. אחאב אוסף את הצוות ודורש ממנו להתלכד סביב מטרת ההפלגה – לצוד את מובי דיק. בהיתקלות קודמת איתו גרם מובי דיק לאחאב לאבד את רגלו, וחרש צלקת עמוקה לאורך גופו. […] חווית הפגיעה הופכת במהרה למסע נקמני מלא זעם אחרי הלווייתן הלבן, שמטרתו הנסתרת היא להשיב את העצמי השבור והפגוע למצבו השלם, טרם הפגיעה. הרדיפה העיוורת אחר מובי דיק מאופיינת בנחישות […] כפייתית, בחוסר היגיון, חוסר אמפתיה, חוסר חמלה והתנשאות שאינה מאפשרת לאחאב לסלוח ללווייתן הלבן. […] הרמן מלוויל מראה לנו דרך הסיפור, עד כמה אנשים בעמדתו הטרגית של אחאב צמאים להגיע לעמדות מפתח בחברה כדי לפתור עניינים לא גמורים, והם משפיעים לא רק על עצמם אלא גוררים אחרים לאותו גורל טרגי כאשר הזעם מעוור את עיניהם. אחאב הוא קפטן תלוש ושונה, מנוכר, מנותק ומתבודד. הוא זר לאנשיו, לעצמו ולמציאות. [… הוא] חי את חוויית העיוורון שגרמה הפגיעה הנרקיסיסטית, ואין לו מקום להסברים ולמגע של חמלה." (מיקי לוי, "חוויית האבסורד של קפטן אחאב", מקור ראשון, 15.1.2010).
סושי למתחילים הוא ספר על שלוש נשים: אחת מוצלחת, אחת יפיפייה ואחת שעושה את כל העבודה השחורה במקומן.
ליסה אדוארדס היא האשה המוצלחת: עורכת אופנה מלונדון הנבחרת לייסד ולהוביל ירחון נשים חדש בדבלין, אירלנד. זה לא קרה לה במקרה (למעשה היא לא מחשיבה את המינוי כהישג, כפי שיוסבר מיד), שכן ליסה משקיעה אין־סוף משאבים, זמן ואנרגיה כדי להצטייר כמקצועית ביותר, המבינה ביותר, המטופחת ביותר, הנכונה ביותר וכמובן המוצלחת ביותר שאפשר.
ליסה מכורה לעבודה ובעיקר להצלחה. אין הצדקה לקיום שלה בלעדיה. לדידה, זה הדבר היחיד שקיים.
גישת המטרה־מקדשת־את־האמצעים הזו מביאה לידי כך שכל מי שעובד עם ליסה שונא אותה, שכן ליסה אינה מהססת לדרוך על אחרים בדרכה אל הפסגה, אבל לה זה אפילו לא אכפת. אין לה שום רצון להתחבב – היא לא הגיעה לכאן כדי ליהנות אלא כדי לסחרר. ההבנה הזו אינה פרשנות או התרשמות: אלה עובדות מוצקות הנמסרות ישירות מפי ליסה עצמה. היא עושה את כל המהלכים שיכולים להיחשב כמרושעים, נצלניים ואפילו גזלניים מתוך מודעות שלמה ומוחלטת. זו האשה שהיא רוצה להיות, והיא תעשה כל מה שצריך כדי להתממש אליה.
"אבל להיות הטובה ביותר זה לא הכל בחיים."
צחוק מלא בוז. "דווקא כן."
"אבל את הטובה ביותר. את כל־כך צעירה ומצליחה, למה זה לא מספיק לך?"
"זאת הבעיה עם הצלחה," רטנה ליסה. "אתה חייב להמשיך ולהשתפר."
איך יכלה להסביר שככל שהשיגה עוד, רצתה עוד? כל הישג השאיר אותה מרוקנת, רודפת אחרי ההישג הבא בתקווה שאולי אז תחוש שהצליחה. הסיפוק היה חמקמק ומתעתע, וההצלחה רק גירתה את תאבונה לעוד ועוד ועוד.
"למה זה כל־כך חשוב?" שאל אוליבר בייאוש. "זו רק עבודה."
לשמע דבריו נרתעה ליסה. הוא כל־כך טעה. "לא נכון. זה… הכול."
(מריאן קיז, סושי למתחילים, מתרגמת: תמר ביסטריצר, מעריב, ירושלים, 2003, עמ' 327)
ליסה היא בחורה יפה אבל היא שוקדת בהשקעה תובענית (וכואבת) להפוך את עצמה למרהיבה, מישהי שלא ניתן לעמוד בפניה, אפיק מימוש נוסף של דימוי האשה המצליחה, המתוחכמת ובעלת ההשפעה שהיא גמרה אומר להיות.
לליסה יש את הכוח לקבל חינם דוגמיות של מוצרי איפור וטיפוח, בגדי מעצבים "בהשאלה" (זה לא נקרא להשאיל אם כל פעם הפריט "הולך לאיבוד"), טיפול במספרות ובמכוני יופי ללא תשלום, מקומות ליד המסלול בתצוגות אופנה ואירוח במסעדות פאר (למרות שכל מה שהיא עושה בהן הוא לשחק עם המנה שבצלחת כדי ליצור אשליה שהיא אוכלת. היא כמובן לא אוכלת באמת, חלילה; אוכל זה לחלשים). כל מה שכרוך בנראות, בהחצנה של מעמד, הישגיות ויוקרה מעוררת קנאה, הופך למשימת חייה. העניין הוא שכל מסכת הראווה הזו לא באמת גורמת לליסה להרגיש מוצלחת או ממלאת את החלל שנפער בה אחרי שהמטרה הרגעית הושגה. כשהדלת נסגרת על דירה ריקה, חדר אמבטיה מטונף וכלים מלוכלכים בכל מקום, הקיום מרגיש פתאום פחות זוהר, פחות מרשים ומצלחני.
חוסר שביעות הרצון של ליסה ניקר בה גם כשערכה את עיתון האופנה בלונדון, אבל שם העבודה וההטבות הנלוות היו בדרגה כזו שלעומתן הכול התגמד. השלב הבא היה אמור להיות משרת עורכת בניו יורק, קפיצת המדרגה המתבקשת לאור כל המאמץ שהשקיעה, האוורסט של ההצלחות. במקום זאת היא נשלחת לדבלין, מקום שיש לו קצב אחר ואופי אחר והבנה אחרת לגמרי בכל תחום שלאורו היא חיה. העבודה הזו אולי נשמעת כמו הזדמנות פז מושלמת אבל מבחינת ליסה זהו עונש בל־יתואר. בעבור מי שרק מחפשת לבלוט ולזהור, הגליה למקום שנמצא (מבחינתה) בפיגור אחרי הבירה הקצבית והתוססת פירושה גזר דין מוות חברתי, שהוא גזר דין מוות לכל דבר. מה גם שבדבלין, שלא כמו בלונדון, ובטח שלא כמו בניו יורק, אין לאן לברוח כשהרגשות הרעים משתלטים. שם, כשהתסכול, הדיכאון או המרמור היו מזחלים החוצה מהקרקעית הרגשית שלתוכה נדחקו, ליסה הייתה מטביעה את עצמה בעוד עבודה שדחפה את האמת למקום אחר. בלונדון היה תמיד מה לעשות, גם בחופשות ובחגים. בדבלין, החופשות והחגים סוגרים את העיר ולפיכך גם את נתיב המילוט. כך, בלית ברירה, ליסה מוצאת את עצמה מתבוססת בחוסר מעש משמיים ומרגישה אומללה, מדוכאת, עצבנית, מתוסכלת ומרומה, לא מצליחה להבין איך שאיפת חייה, שנבנתה בעשר אצבעות וציפורניים מטופחות להפליא, הגיעה למבוי הסתום שהוא הירחון הזה, התגלמות העליבות המקצועית וההפך הגמור מכל מה שאי־פעם ביקשה לעצמה:
"היא היתה נערה ממעמד הפועלים, שכל חיה ניסתה להיות משהו אחר. ולמרות שנים של דבקות במשימה המפרכת של קשירת קשרים בעבודה, חנופה, ניצול, תשומת־לב תמידית, חוסר רגיעה תמידי, הובאה ללא רחם בחזרה לנקודת ההתחלה שלה. […] אף פעם לא חשבה באמת מה היא מקריבה כששיגרה את עצמה כטיל הרחק משורשיה. הגמול תמיד נראה שווה את זה. אבל עכשיו, כשישבה במטבח של קאתי, לא ראתה שום עדות לחיים הזוהרים שבנתה לעצמה. לעומת זאת, היתה המומה מכל מה שאיבדה – חברים, משפחה, והגרוע מכל, אוליבר, ובעבור לא־כלום." (שם, עמ' 428)
ליסה נושאת את קלון עברה כצלקת. כל מה שהיא עושה הוא ניסיון להתנער מהילדה שהייתה ומהמשפחה שנולדה לתוכה, על אף שאין בה שום דבר חריג או חמור ובעצם מהסיבה הזו בדיוק. יותר משהיא רוצה להיות "ליסה" היא רוצה לא להיות "ליסה ההיא", מישהי בינונית ומגושמת ולא מעניינת, מישהי שנמצאת מחוץ לחברה משום שהיא לא מספיק מקובלת להיכלל בתוכה מלכתחילה. ליסה מחפשת להחליף את ההגדרה "ההיא" בהגדרה חדשה, נוצצת יותר, ולכן היא מעצימה עוד ועוד את האשליה כדי להצדיק את המרדף אחריה, את התקווה להגיע ולנכס אותה לעצמה.
אלא שבמשך כל הזיוף והעמדת הפנים, כל ההרעבה הרגשית והגופנית, ליסה לא הייתה באמת שמחה ומרוצה ממה שהפכה להיות או הצליחה להשיג. ההתמכרות שלה להגדרת זהות זוהרת עלתה לה במחיר נישואיה לגבר היחיד שאהבה וחמור מכך – במחיר התכחשות לעצמה ולמי שהייתה באמת מבפנים.
ליסה, בת דמותו של קפטן אחאב, מנווטת את הספינה של חייה אל עבר הלוויתן הגדול, הבלתי מושג, של ההצלחה כהגדרת אישיות. בדבקות־קנאות חולנית היא מפקירה את עצמה (ואת עובדיה) לרדוף אחר עגל הזהב של ההישגיות הריקנית, לשקר ולגזול ולהקניט ולהעליב, להוקיר את החיצוני על פני התוכן, את הנוצץ על פני הממש, רק כדי שהעולם ידע שהיא מצליחה וקיימת.
אבל למי בעולם כל־כך חשוב או דחוף לדעת את זה?
את מי זה בכלל מעניין?
כמו קפטן אחאב גם ליסה מנוכרת, מנותקת ומתבודדת, זרה לאנשי דבלין ובעיקר לעצמה. הרדיפה העיוורת שלה אחרי "מובי דיק" מתאפיינת בנחישות כפייתית, בחוסר היגיון, חוסר אהדה, חוסר חמלה והתנשאות. זה לא הלוויתן הלבן שהיא לא מוכנה לסלוח לו אלא היא־עצמה, שבויה במרדף שנועד ליישב סכסוך פנימי ובלתי פתור. גם בה מתקיימת ההתפרצות הגעשית של היצירתיות והחיוניות לצד תחושת החידלון, הכישלון וחוסר המימוש להצליח "באמת", כפי שהיא החליטה שעליה להצליח, בכל מחיר ויהי מה.
למזלה היא מבינה בזמן שזה לא באמת עובד, שהדרישה לייצר הגדרה עצמית נעשית בכל המקומות הלא נכונים, שהרדיפה אחרי דימוי שנועד להבטיח חיים מושלמים לא תביא לה שום סוג של אושר, משום שהיא משרתת מטרה אחרת, שלא קשורה אליה בכלל.
אשלינג, במובן לא מבוטל, היא האשה שליסה הילדה גדלה להיות. סוג של ג'ניפר לופז במארגנת החתונות, רק הרבה יותר בינונית, אפרורית ולא מעניינת.
אשלינג היא בחורה כזו שהמנהל שלה קורא לה "ארגונית", ולא בחיבה יתרה. היא לא זוהרת, היא לא יפה, היא ממוצעת להחריד, אין לה אפילו מותניים – רק מתאר ישר של גוף, עובדה שמסבה לה הרבה מאוד מפחי נפש ותפיסה עצמית מעורערת ששום רכישה כזו או אחרת לא תצליח להסדיר. יש לה שני חברים, היא גרה בדירה קטנה, אולי אפילו קטנה מדי, והיא לא אוהבת את העבודה שלה, לא רק בגלל שבכל מקום שבו היא עובדת היא עסוקה תמיד בלארגן את הכול כל הזמן בשביל כולם, אף פעם לא בשביל עצמה.
לפני כמה שנים היה לה בן זוג, אבל הוא עזב אותה אחרי שהיא פחות או יותר דחפה אותו לממש את חלומו לנסוע לאוסטרליה. כעת היא משכנעת את עצמה להיכנס לקשר חדש עם בחור שהיא לא באמת מעוניינת בו, רק משום שהוא נראה מעוניין בה ומשום שהוא חצי מפורסם בצורה מקומית שכזו ומשום שאולי באמת הגיע הזמן ל"חבר" רציני. אשלינג אמנם לא קורצה מאותם החומרים כמו ליסה, אבל היא משכנעת את עצמה באותה האדיקות לראות את הצדדים החיובים בדבר שלא מתאים לה ואז יוצאת מגדרה כדי להתאים את עצמה אליו. אלא שכמו אצל ליסה זה רק נראה כאילו שהדברים מסתדרים, כשבפועל ובאמת זה תמיד מרגיש לא במקום, לא ממש יושב כמו שצריך.
ליסה מוכנה לכל מצב כדי לזהור ואשלינג מוכנה לכל מצב כדי לעזור. תמיד יש לה כדורים, פלסטרים או אמצעי סיוע כזה או אחר. היא תמיד עושה, פותרת ומארגנת גם כשהעומס מאיים להציף אותה, אבל כל ההשתדלות הזו לא מעניקה לה תחושה של שליטה או ביטחון, אפילו לא הנאה או סיפוק. גם היא, כמו ליסה, מושפעת ממה שקרה לה בילדות, כשנאלצה ללמד את עצמה להסתדר לאחר שאמה לקתה בדיכאון והפסיקה לתפקד. לכן היא מתעסקת באופן כמעט טורדני בחיזוי עתידות (גם כשהיא מייפה אותן), משום שיש לה חוסר ביטחון בסיסי שהעתיד יסתדר לטובתה. קשה לה למצוא דברים שמדברים אליה משום שהיא לא באמת מכירה את עצמה מעבר למסגרת התפיסתית שאליה מתנקזים חייה – הצורך הכפייתי שהכול יהיה בסדר, רק כדי לא לשאול מה יקרה אחרי שה"בסדר" יגיע, וליתר דיוק – מה יהיה איתה.
רוב־רובו של הזמן אשלינג מרגישה שהיא תלויה באוויר, חסרת יציבות, נטולת שורשים. אם ליסה בוחרת להיות רעה, אשלינג בוחרת להיות פרווה. היא לא רוצה להיות "מישהי", וודאי לא מישהי "מוצלחת", כפי שליסה זקוקה נואשות להיות. למעשה, אשלינג לא מאמינה שחייה יסתכמו בהרבה או שיש בהם משהו ששווה משהו בכלל.
היא לא מאמינה בעצמה משום שהיא לא מאמינה שיש במה להאמין.
אם ליסה היא התגלמות השאיפות, אשלינג היא התגלמות השום דבר.
ובכל זאת, ועל אף שזה נכון, אשלינג אינה רק סך הבינוניות האפורה של תפיסתה הבלתי מעניינת. היא מישהי שאכפת לה, בחורה טובת לב, שמבחינה ודואגת לחסר בית כשכל האחרים מפנים את מבטם, שמתייחסת יפה אל החברים שלה, שתמיד מוכנה להטות אוזן קשבת ולסייע. היא מרוצה לחלוטין ממקומה כמספר שתיים, כי מבחינתה יש אנשים שנועדו לכך בדיוק כשם שיש אנשים שנועדו להוביל. העולם אולי לא יזכור את שמה ובשום מדור של שום עיתון לעולם לא יכתבו עליה, אבל היא קיימת ולאנשים שסביבה היא משמעותית, אפילו מאוד.
בנקודה כל שהיא אשלינג מתמלאת צער על כאב העולם. זה אולי מרגיש קצת תלוש, אבל זו כנראה הפעם היחידה שהיא מאפשרת לעצמה להרגיש קצת צער על עצמה, גם אם בעקיפין. לראשונה היא מרשה לעצמה להיות עצובה, לא להחזיק מעמד או את הכול בידיים ואז לקרוס כי היא לא חשובה מספיק. בצער שלה היא מוציאה את אשלינג מאחורי הקלעים אל קדמת הבמה.
במובן הזה אשלינג מוכיחה שאפשר לחיות גם מבלי להזדקק לתהילה, רעש וצלצולים. מותר להתקיים מבלי להצדיק את הקיום ללא הרף, מבלי להיאחז בציפורניים, מבלי להתאמץ כל הזמן להרשים.
קלודה היא חברתה הטובה של אשלינג. הדבר היחיד שאפשר לומר עליה הוא שהיא יפיפייה, פשוט משום שזה באמת כל מה שיש בה. היא נשואה לגבר יפיפה ויש לה שני ילדים יפיפיים והיא גרה בטירה יפיפייה שהיא לא מפסיקה לשפץ והכול אצלה נראה כמו בירחון אופנה, אבל קלודה חיה בריקנות עמוקה יותר מכפי שליסה ואשלינג יכולות בכלל לדמיין. הבעל המושלם שלה, היפה והעשיר והחברותי שמעריץ אותה, יצר עבורה חממה מושלמת שבה היא לא צריכה לעשות דבר, אפילו לא לנקות, והיא מרגישה אשמה מפני העוזרת ש"נאלצת" לעשות את זה במקומה, כי העוזרת היא אשה חולה ומבוגרת וקלודה היא צעירה בריאה ומפונקת.
גם שני הילדים היפיפיים שלה הם זאטוטים מפונקים להחריד, וקלודה נכנעת בפני גחמותיהם, מה שגורם להם להמשיך לתבוע, לצעוק ולהציק – ולקבל את כל מה שהם רוצים בתמורה.
קלודה לא מציקה או צועקת אבל היא יודעת לתבוע היטב את מה שיופיה המרהיב תמיד הצליח להשיג עבורה. בגללו כולם תמיד רצו אותה והכול תמיד הסתדר לה ולכן מעולם לא נולד בה או אצלה הצורך לגבש לעצמה זהות, אישיות או איזה אפיק של תעסוקה. למעשה, קלודה היא הדוגמה המוחצנת ביותר שיש לקולב אנושי. אמנם רוחשת בינה לבין ליסה איבה סמויה ברוח "ראי ראי שעל הקיר, מי הכי יפה בעיר", אבל הן לא באמת בנות־השוואה.
כמו אשלינג, אין לקלודה חלומות או שאיפות. היא פשוט… קיימת. היא תמיד האמינה שהקיום הזה יסתדר מעצמו, כפי שהוא אכן הסתדר תמיד, אלא שבנקודה כל שהיא, דברים מסעירים פשוט הפסיקו לקרות לה והיא מצאה את עצמה אפופה בתחושה חונקת של חוסר מיצוי, שגרמה לה להיות הצלע הכי אומללה בחבורה אומללה מאוד מלכתחילה.
ליסה אולי נלחמת בשיניים למען המטרה הלא נכונה, אשלינג מתייסרת בגלל משהו שלא קרה באשמתה אבל קלודה סתם אדישה, משועממת ושוות נפש לצורך לעשות משהו ולכן, בסופו של דבר, ליסה מתעשתת, אשלינג זוכה בכל הקופה וקלודה נשארת ללא כלום, מגדלת לבד את שני ילדיה.
שלוש הגיבורות של סושי למתחילים מייצגות כל אחת שליש מנוסחת הדרך אל האושר, על פי המתכון שנרקח בירחוני אופנה מבריקים. ואולי, בעצם, ליסה, אשלינג וקלודה הן ייצוג של אשה אחת, שלא משנה מה תעשה – תמיד לא יהיה לה טוב במקום שבו היא נמצאת, פשוט משום שהיא לא מיישרת קו עם ההגדרה שתובעת ממנה להיות כל דבר אחר במקום היא עצמה.
הספר, למרבה ההפתעה, לא שופט או שואף לקדם אותן, אלא פשוט מאפשר את הקיום המסוכסך והבלתי מושלם שלהן, מוריד את הרגל מדוושת הגז שלוחצת חזק לכיוון המימוש הנחרץ, ההכרחי, ומוכיח שהמרדף הזה הורס ומפסיד הרבה יותר ממה שהוא בונה ומרוויח.
בעולם שנדחף תדיר – מחשבתית, תודעתית ופרסומית – להיות יותר, לעשות יותר, להשיג יותר כדי להיות מאושר, כל־כך מרענן לקרוא ספר שמגלה שהמרדף אחרי האושר, דווקא כשהוא נעשה לפי כל "הכללים", מחמיץ לחלוטין את המטרה. ליסה, אשלינג וקלודה הן דוגמאות לאלה ש"עשו" את זה, השיגו את המעמד והיופי והמשרה הנחשקת, וגילו שמדובר בסיוט אחד גדול. הכי רחוק מאושר שאפשר.
הקיום הספרותי שלהן נועד לנפץ את אשליית ה"לא טובה מספיק" שחוסר השלמות מפתח עד כדי הפרעת אישיות. הוא מוכיח שלאושר אין שום קשר עם עמידה באמות מידה חיצוניות וש"הצלחה" היא פשוט מושג שמישהו המציא כדי למלא חלל ריק מול מודעת פרסום ריקנית לא פחות.
לא שזה שגוי לרצות להצליח, אבל להצליח ב"הצלחה"? רק לשם ההצלחה?
מה זה בכלל אומר?
סושי למתחילים הוא לא קלישאה: אמנם הוא בונה חלק מדמויותיו על הצד הקלישאתי – הבדחן חסר הביטחון באופן משווע, תלותי וילדותי מעט פחות מילד בן חמש; איש העסקים החתיך, המוכשר והמיוסר; הבעל המושלם שכולן רוצות מלבד אשתו – ובכל זאת הוא מבקש לשבור את כל הקלישאות, קלישאות על נישואין מושלמים, על עבודות מושלמות, על חברים מושלמים, על הופעה מושלמת, על השלמות שמבטיחה אושר ועושר עדי עד רק מעצם ההגדרה.
ליסה ואשלינג לא יכולות להחזיר את ה"עצמי" השבור והפגוע שלהן למצבו הראשוני משום שתחילת דרכן התאפיינה ב"עצמי" שבור ופגוע מלכתחילה. רק עכשיו, מתוך מציאות של קושי וכאב בעולם מפוכח מכל זוהר, הן מצליחות להבין ולקבל את המקום הזה – לא כדי לתקן אלא כדי לחיות איתו ועם עצמן בשלום.
לא מושלמות אבל שלמות.
כשהן מגלות את עצמן – הכול קורה להן, לא משום שזהו התנאי לאושר אלא משום שכעת הן הבינו מה באמת חשוב ומה באמת נדרש להן לקבל.
ההבנה הזו פינתה עבורן מקום לחיות;
חייהן קיבלו מקום אמיתי להתחיל.
רק קלודה, היפיפייה שכולם סוגדים לה, נשארת לבד: בלי בעל, בלי מאהב, בלי כסף, בלי דירה, בלי חברים, בלי עבודה, רק עם שני ילדים צווחניים לטפל בהם. אבל אולי, בעצם, זה דווקא דבר חיובי עבורה. אולי, בעצם, מהנקודה הזו גם היא תוכל סוף־סוף לגלות מיהי, מבלי להזדקק ל"מובי דיק" ולמרדפים מיותרים.
כל טוב,
גתית
