אם תשאלי אותי – לא ראוי, לא כדאי ובאופן עקרוני לא ממש מכובד להגדיר ספר מסוים על פי יצירות ספרותיות אחרות. אין ספק שהצהרה כזו נתפסת באופן תמוה משהו כשהיא באה מפיה של מי שהשוואות הן עיקר עיסוקה ולכן אבהיר שקיים הבדל בין ציון הקבלה בין סיפורים לבין רקיחת תמהיל של נוסחה מדעית. לדוגמה, במקום לומר שסופו של מיסטר Y דומה לספר כזה או אחר בהיבטים הקשורים לעלילה או לעיצוב הדמויות, הייתי מתארת אותו כך: אליס בארץ הפלאות ובדידותו של קורא המחשבות פוגשים את התחלה, מוסיפים קמצוץ של תיאורית הכאוס, נותנים ערבוב קטן של ההיסטוריה הסודית וסיבוב מסכם עם הסיפור שאינו נגמר.
אופס.
נו, טוב. אם כבר אמרתי…
זוכרת שכתבתי לך על הגיבורה החכמה להחריד של רוקחת הרפואות מסֵיילֶם, זו שלומדת לקראת בחינות התואר השלישי שלה ספרים שלמים בע"פ?
אז אריאל, גיבורת סופו של מיסטר Y, מכניסה אותה בכיס הקטן. היא מכירה בע"פ לא רק את הספרים שעליה להכיר במסגרת תחום התמחותה (ספרות, כמה מרגש) אלא גם את כל הספרים בתחום הפילוסופיה והמדע, וזאת עוד קודם שהיא מתחילה להבין (במהירות שיא) את התנהלות סיפורה – סיפורנו, הבנה המצריכה ממנה הרחבה מקיפה אפילו יותר מהספרייה הלאומית (או ספריית הקונגרס לדוברי שפה זרה).
על אף שאינו חף מטעויות, סופו של מיסטר Y הוא אחד הספרים המבריקים שקראתי, בעיקר בגלל הסוף ויותר מכך – ההתחלה. ההתחלה אליה אני חוזרת לאחר שהכול הסתיים כדי להיזכר שוב איך הכול התחיל. ההתחלה השנייה הזו היממה אותי משום שהיא חותרת מתחת לכל הלך החשיבה הסיפורי ומאששת אותו בעת ובעונה אחת. לולאה אין־סופית שהיא למעשה הקיום אותו ביקש הספר לתאר.
גם כשהוא לא מתחיל או מסתיים, סופו של מיסטר Y הוא ספר הדורש התעמקות ולפעמים גם היכרות מוקדמת עם רבים מהנושאים אותם הוא מניח (כמובן מאליו) שהקוראים מכירים מלימודים אקדמיים גבוהים בחוגים לפילוסופיה, פיזיקה ותורת היחסות של אינשטיין. על אף הקושי, התוצאה הסופית יוצרת שילוב מוצלח של מדע, ספרות ומחשבות הגותיות על קיום העולם וטבע האנושות.
גיבורת השעה, אריאל, היא דוקטורנטית במחלקה לספרות אנגלית אך עבודת מחקר נטולה למעשה כל קשר מעשי למחלקה שבמסגרתה היא מתנהלת. היא עצמה מהווה מעין תלכיד של מדענית, פילוסופית וצעירה בעייתית עם עבר מורכב המוביל לנטייה של הרס עצמי. בדומה לגיבורי ההיסטוריה הסודית ("המאותגרים נפשית" בעצמם) היא עסוקה באמת ובתמים בחקר המציאות ובעיקר – מה שמעבר לה, משולהבת ברצון בוער לדעת, לחקור ולגלות. במובן מסוים היא אכן אריאל בת הים הקטנה, הנסיכה הימית שכמהה תמיד לגלות "מה נמצא בעולם שלמעלה", על אף שסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן לא העניק לה שם כשהקריב אותה על מזבח האהבה והידיעה, כפי שאירע בסיפורה של אריאל שלפנינו.
סטודנטים לפילוסופיה יעוטו על סופו של מיסטר Y, הכולל סקירה מקיפה מאוד של תורות פילוסופיות ו"יישומן", הלכה למעשה. סיפור בדיוני ועל־בדיוני שהוא (אולי) סיפורו של העולם כולו. כתבתי "סטודנטים לפילוסופיה" ולא מדענים או פסיכולוגים, משום שסופו של מיסטר Y אכן מרגיש קצת כמו שעשוע אקדמי של משחקי מחשבה (תרתי משמע). מדענים בוודאי יהנהנו כלפיו בעניין מנומס וישובו לחקור את העולם בדרכם המפוכחת. פסיכולוגים – מרגע שיבינו את מה שאריאל מאששת בהתנהגותה העקבית (בעיות של דימוי עצמי המובילות להתנהגות אובדנית ולמערכות יחסים הרסניות) – ישרבבו את שמם על האבחון וימשיכו הלאה, למקרה הבא. הלוא אריאל היא לא מטופל שאפשר באמת לסייע לו, גם משום שהתנהלותה מתווה ומשרתת את ההשתלשלות העניינים. בואי נאמר זאת כך: מזל שהיא דמות בדיונית. אין שום "הישג" שיצדיק את מה שהצעירה המיוסרת הזו חווה ועוברת.
אלא במציאות שמתארת השתלשלות העניינים לא ניתן באמת להתקיים לאורך זמן: אריאל "אוכלת" לעצמה את הראש ואת הלב משום שהיא אינה נמצאת במקום שבו היא רוצה להיות. הסיבה הברורה מאוד לכך היא שאריאל אינה מסוגלת לדמיין לעצמה מקום שבו היא כן צריכה להימצא. התפיסה העצמית שלה ספוגה בכל־כך הרבה "לא", שאין לה אפשרות לדמיין ולו אפשרות אחרת של "כן". במשרד שאינו שלה, בדירה קפואה מדי עמוסה חדרים ריקים שאיש אינו נכנס אליהם, ברחובות אפורים ובפגישות עלובות – לאריאל אין מקום של בית, אין קרבה של משפחה, אין שייכות אמיתית של חברויות. הדבר המתבקש הבא הוא המשפט "עד שסופו של מיסטר Y מתגלגל לידיה" אבל זה לא נכון. אם כבר, הספר הורס את חייה אפילו יותר. לא, השינוי האמיתי מתרחש כשאהבה אמיתית נכנסת לתמונה. שבלוני, ללא ספק, אך במקרה של אריאל, הכרחי ונכון. האהבה הזו, שפירושה קבלה אמיתית ללא התניות או הגבלות, היא כל מה שאריאל לא העזה אפילו לחלום לחפש. עם כל הכבוד לחקירות מלומדות – ויש כבוד – במקרה הזה נהיר וברור שהן רק תחליף לדבר הרבה יותר משמעותי. אהבה היא זו שפותחת את ליבה – ומוחה – של אריאל לאפשרויות חדשות וזה חשוב משום שבכל תחום אחר היא נוחלת כישלון חרוץ ומר עד מאוד.
אין לדעת אם חיי הקוראים ישתנו בעקבות קריאת סופו של מיסטר Y, אבל חייה של אריאל השתנו ללא ספק.
לא רק בגלל הלימוד, אלא בגלל המקום שהוא יצר עבורה – מקום של אהבה עצמית, אהבה זוגית ואהבה לעולם כולו.
ד"ר מיכל ברקר היא חוקרת גנטיקה מולקולארית ממכון ויצמן. המחקר שלה, כפי שהיא עצמה מגדירה אותו, נחשב למחקר בסיסי, כזה שמהותו להעצים את הידע ולאפשר ליישומים אחרים להתפתח הודות ל"מצע" שהניח (התחלקות התאים באצות חד־תאיות). ד"ר מיכל ברקר טוענת כי זהו הקסם בעבודתה: היא לא יודעת להיכן יתפתח מחקרה ובה בעת מודעת לכך כי מדובר באפשרויות אין־סופיות. מה שחשוב לה, מה שהיא רוצה באמת, זה רק להשיב על שאלה הבוערת בעצמותיה. מכאן, הכול יכול לקרות.
במובן מסוים, סופו של מיסטר Y עושה את אותו הדבר.
עולמנו אינו כפי שהוא נראה. מטריקס אמר את זה קודם אבל סקרלט תומס רוצה להגיד את זה שוב, והפעם יותר לעומק. עולמנו אינו כפי שהוא נראה משום ששום דבר אינו כפי שהוא נראה.
כולנו מורכבים מחומר ולכן כולנו דומים. כולנו דומים ולכן גם מחשבותינו דומות. מחשבותינו דומות ולכן הן יוצרות קיום שכלתני מובהק של עולם רוחני לחלוטין, אבל מציאותי. עולם שבו רק התודעה קיימת והיא הבוראת הראשונה והיחידה של הכול. אין חושים אבל התחושות עוצמתיות יותר.
בהתחלה הדמויות נכנסות לתוך עולם חלום, אותו ברא עבורן מהנדס חלום, על מנת לחלץ מהם סודות חשובים (טוב, בסדר – לגנוב). אותו עולם מתקיים גם בסופו של מיסטר Y, אלא שכאן אנו המהנדסים, היוצרים עולם שלם באמצעות מחשבתנו ותת־המודע שלנו. לא כולם יכולים להיכנס לרובד המציאותי העל־מציאותי האמור, אבל אלו שמצליחים נחשפים לעולמותיהם ולרגשותיהם ולחלומותיהם ולבעיותיהם של כל האנשים אותם הם פוגשים בדרך, מציאות בה נתקל ושאותה קילל גיבור בדידותו של קורא המחשבות כזכור, בלי שנדרש ממנו להשקיע כל מאמץ. הוא פשוט נולד ככה, מה שניתן לכנות "פגם גנטי" אומלל. אך אותו "פגם גנטי" הופך אצל אריאל לסגולה יקרת המציאות: מרגע שהיא נכנסת פנימה (תרתי משמע) ומבינה את גודל האחריות ואת קשיי המצב, היא פועלת כדי לשנות ולהיטיב. שלא כמו בהתחלה, היא אינה משתמשת בידע הפרוש לפניה כדי להשיג דברים לתועלתה האישית והחומרנית אלא כדי לעשות מעשה משמעותי למען הכלל. במובן מסוים, החסר שהוביל אותה להיכן שהוביל מוביל אותה להציל את כולנו.
אם אריאל מייצגת את כוחות הטוב, הרי שסופו של מיסטר Y מציג גם אלה הרוצים להשפיע לרעה – זורעים הרס וחורבן במוחם של האנשים שאליהם הם "קופצים" לביקור. . יש כאלה שנגררים למשחק המרושע הזה שלא על דעתם – ילדים פגועים, המתקשים לתפקד בעולם "הרגיל", אך בעולם תת־המודע המשותף הופכים לשחקנים משמעותיים ביותר, חיל רגלים בשליחותו של גורם עוין ומסוכן.
כפי ששמת לב, זו אינה חלוקה בין רעים לטובים אלא עניין של גישה: אלה שלא מצעידים אותך קדימה, אלה שלא רוצים לפתח בך את המנגנונים החיוביים ולאפשר לך להתקדם הם אלה הם אנשים שיפילו אותך למטה, אלה שיהפכו אותך לכלי משחית ויהרסו את חייך בדרך. ולמקרה שזה לא היה מספיק ברור, הילדים הפגועים מתים בסופו של דבר. גם אלה שהם פוגעים בהם.
ידע יכול לשנות. השאלה היא מה עושים עם הידע הזה ועוד יותר מכך – מה עושים איתו מבלי להגיע לקצוות מנוגדים של הרס מול אושר בלתי מציאותי. בסופו של דבר, מדובר בעניין של החלטה. אריאל החליטה להשתמש בידע ולחיות בתוכו, תרתי משמע, משום שבלעדיו היה העולם מקום בלתי אפשרי עבורה.
הידע שאריאל לומדת לזהות במציאות המחשבתית המשותפת מחבר אותה לעולם ולאנשים באופן שלעולם לא היה המתאפשר במציאות "האמיתית" של עולמנו. הבדידות הקיומית שלה בודדה אותה בתוך כאב שהיה שייך רק לה, או כך חשבה לפחות. "הפתיחות" שאפשר לה סופו של מיסטר Y הכניסה אותה לליבם של כל האנשים סביבה, כמו רשת חברתית אמיתית. כזו שלא מתיימרת ליצור חזות מושלמת של חיים נפלאים, אלא מדברת על מה שמתרחש בעולמנו הפנימי וקושרת קשר אמיתי בין אנשים חיים ונושמים. הידע, במובן הזה, מגשר על הפער שנראה בלתי גשיר בקיום מנוכר מבוצר בחומות.
יפה לקרוא על הרגע שבו אריאל מתחברת באמת למקור הידע ומגלה שהוא נעוץ במקור שממנו התחיל הכול, אבל חשוב יותר, גם אם עצוב מאוד, לקרוא על הדרך שבה היא נזקקת להגיע למקום הזה, משום שאין לה כל אפשרות לחוות אותו במציאות הקודרת שבה היא חיה. מציאות של לבד, של לכלוך, של שנאה ותיעוב עצמיים.
"הסוד" הנחשף אינו סוד כלל ועיקר – וזה מה שכואב באמת: העובדה שהיה לה כל־כך קל להקריב כל־כך הרבה עבור משהו כל־כך פשוט.
סופו של מיסטר Y אינו ספר פסיכולוגי – הוא שואף להיראות למדני וחקרני עד כמה שניתן, אבל בסופו של דבר זה מה שנשאר ממנו: המסקנה שאנשים בורחים אל העולם שהוא מאפשר משום שהמציאות בה הם חיים אינה מאפשרת להם לחיות.
ידע במובן הזה הוא לא (רק) כוח, לא (רק) מפלט. ידע הוא חיבור.
האם וכיצד ניתן ליצור חיבור כזה גם בעולם שמעבר לכריכה?
זו השאלה החשובה והמעניינת באמת.
התשובה עליה היא המציאות של כולנו.
כל טוב,
גתית
