לאודי כגן יש מערכון בו הוא מוחה על "צרות אופקיה" של השפה העברית.
משעשע ככל שהדבר עשוי להישמע, והוא אכן נשמע משעשע לפרקים, כגן מצביע על נקודת כשל חמורה הרבה יותר מסתם עוד תופעה מעצבנת במערכון היתולי. לטענתו, השפה העברית חסרה מילים ולפיכך דרכים ואפשרויות ביטוי, בהשוואה לאנגלית למשל, מה שהופך אותה לשפה "לא מבושלת", שפת "פח" בלשון הרחוב.
כעובדה, תופעת השימוש בשפה האנגלית במקום עברית אכן קיימת, אך האם השימוש (הנרחב) הזה מעיד על חסרונה של השפה העברית דווקא, או אולי על היבט אחר, כזה שמרגיש עצמו יותר מתוחכם ורחב אופקים הודות להסתמכות על שפה אחרת, רק משום שהיא שונה?
כגן מלין על "השלמת ההכנסה" שעושה בחורה ישראלית מהשפה האנגלית, שלא כמו מקבילתה האמריקנית, שלא חשה צורך לשנורר מילים משום שיש לה מהן די והותר, ומציין את הנתון (המצער) ש־80% מבתי העסק המקומיים מתהדרים בשמות לועזיים. אך האם בית עסק המכריז על עצמו בראש חוצות בשפה לא־לו למעשה הופך את עצמו לאיכותי או טוב יותר מעצם ההכרזה המפוצצת? האם להיות "הוא", כפי שהוא, בשפה שלו, נחשב בהכרח ללא מספיק?
בדיון שניהלתי עם חבר בעניין (כי העניין מעניין אותי) טענתי שאם השפה לא מבושלת הרי שזה אך ורק בגלל האנשים שלא מבשלים אותה מספיק. העיוות עליו מצביע כגן אינו תעודת עניות לעברית אלא לאלה המתעדפים את האנגלית על פניה. זה מחדל, לא צורך.
אנחנו לא צריכים להשלים הכנסה בשפה אחרת כדי להתבטא ואנחנו לחלוטין לא גמורים בלעדי האמריקניזציה, אבל לדבר בעברית נשמע משום מה, איך לומר, פחות.
למה?
כי הדשא של השכן תמיד נוצץ יותר כשהוא משתזף באנגלית וצבעים.
החבר שלי טען שהוא לא מבין מה רע בשילוב בין שפה ושפה: לדעתו הדבר לא פוגע בזהותה או במקורותיה וכך היא נשמרת אבל גם מתאימה את עצמה לתקופה, לתרבות או ליחידים המשתמשים בה. ובעצם, אולי בכלל מדובר בחלק מתהליך התבשלות והתפתחות הכרחי ונחוץ של שפה – כל שפה לעניין זה?
התשובה שלו היממה אותי. לא בגלל שהוא לא צודק – הוא צודק: שפה אכן מתפתחת דרך השפעות הדדיות וזה מקובל והגיוני – אלא משום שכאן אין שילוב או התאמה: כאן יש התמסרות, כניעה ואפילו ביטול עצמי. השפה לא נשמרת – היא פשוט מוחלפת לטובת הצעה מושכת יותר (לכאורה).
כשכגן מוחה על עניותה של העברית הוא לא מתכוון לשרבוב של מילים לועזיות פה ושם, בגין העדר חלופה זמינה והולמת. הוא מדבר על הישענות מלאה, כמעט מוחלטת, על מילים בסיסיות, שהשפה (כביכול) חסרה אותן. הסתמכות כזו יוצרת מציאות בעייתית של תפיסה בעייתית: אם השפה היא חלק מהזהות שלנו והיא מעצבת את האופן שבו אנחנו חושבים ומתנהגים, הרי שכשאנחנו מאמצים שיטות ביטוי אחרות, אנחנו מאבדים את עצמנו לטובת משהו שהוא לא אנחנו ואם זה לא אנחנו, אז מה אנחנו עושים כאן בעצם?
סוכריות מהשמיים, שכתב גיל חובב, נכדו של אליעזר בן יהודה, מעקר (לכאורה) את הטענה שלי מכל תוכן משום שהוא משופע במילים לועזיות (לא רק אנגליות), בשלל מבטאים ויישומים, אלא שהעברית המשגעת שלו כל־כך עשירה ומשובחת שאין שום אפשרות לטעות ולחשוב שהיא נזקקת לאי־אלו שהם קביים חיצוניים כדי לבטא את כל מה שהיה לה להגיד.
כשקוראים את סוכריות מהשמיים מבינים־מרגישים באמת שזה אף פעם לא רק המילה; מילה היא תמיד חלק ממארג, יקום שלם שרוקם את עצמו מחומרים שמתוכם התגלגל ונוצר. שזירת המילים המלבבת של גיל חובב נובעת מזיכרונות הילדות שלו, מטביעות האצבע והאוזן והעין שהותירו בו בני משפחתו, מהטעמים שהמתיקו ועקצצו ופלפלו את חוויות ימיו וחגיו ושנותיו. המילים שלו יוצרות עולם ססגוני להרהיב, מרתק, מרגש ומשעשע בקלילות שהיא כמעט פלאית אך לחלוטין לא משוללת ערך.
מאז שירות הדואר של צ'רלס בוקובסקי לא קראתי ספר שהצחיק אותי כל־כך, וזה, כשלעצמו, הישג לא מבוטל.
מבין כל הדברים היפים שיש בו – ויש בו – הדבר החשוב בסוכריות מהשמיים, לפחות לעניינו, הוא אזכור קטן על אליעזר בן יהודה הגדול, מחיה השפה העברית שלא הסכים לדבר שלא בעברית עם אף אחד, אף פעם, על שום דבר:
""זה קרה בערב שבת. ישבנו כולנו בביתנו שברחוב החבשים סביב שולחן האוכל. […] ואז לפתע שמענו הצעקות. אוכל לומר בביטחה שצעקות נוראות כאלה לא שמעתי מעודי."
"אדיו, שוב תפחידי הילדים?" הזדעפה מומה.
"לאה, חביבתי, מה אוכל לעשות? היו הצעקות נוראות מאוד. קמנו, כל הילדים, מן השולחן ורצנו למרפסת, להביט אל הרחוב ומה רואות עינינו? אישה דתייה, מן החרדים שהיו זורקים עלינו אבנים, השביס לראשה ושמלותיה ארוכות, כורעת ללדת תחת מרפסתנו! ברחוב עצמו!"
"סניור דילמונדו!" התפלצה מומו, "ולמה שתעשה דבר כזה?"
"יען כי ביתנו, לאה, ממש כמו ביתכם, היה על אם הדרך לבית החולים 'רוטשילד' ברחוב הנביאים. וכשתקפו את החרדייה הצירים חשבה שתיסע לבית החולים, אבל החרדים מוזרים במידה ידועה, והשבת החלה לרדת, והחרדייה פחדה שתיאלץ לנסוע בשבת. וכך החלה הולכת לבית החולים עד שהגיעה אל מתחת לביתנו ושם פקע רחמה והיא כרעה ללדת.
"וכך עמדנו במרפסת והבטנו באימה גדולה באשה הצעירה שצעקה כדרך החרדים ביידיש 'אוי געוואלד! מאמ'לה, געוואלד!' ולא ידענו את נפשנו.
"לסוף רצתי אני לתוך הבית ומשכתי את אבי למרפסת במעילו. וכל חיי לא אשכח את אבי הגדול עומד על המרפסת, מביט למטה אל היולדת החרדייה, גוער בה: 'צעקי בעברית!' וחוזר אל שולחן האוכל." (גיל חובב, סוכריות מהשמיים, קרפד ומודן, מושב בן שמן, 2007, עמ' 169).
עברית היא שפה שחיים בה. יש חיים גם בשפות אחרות, כמובן וללא ספק, אבל עברית היא השפה שלנו, והזיקה אליה מתעלה מעבר לשיקולים "טבעיים" או לרצון האופנתי להשתייך לזרם שמושך אחריו את כל השאר.
בחייו של כל אדם מגיע הרגע בו הוא נדרש להחליט האם הוא מוביל או מוּבָל. זו לא החלטה פשוטה או חד־פעמית, אלא התמודדות עקבית, המצריכה נחישות וביטחון, שמתחילה תמיד משאלה אחת: "מי אני?" וליתר דיוק: "מי אני רוצה להיות?"
הלוא מה היא שפה? מערכת מוסכמת של סימנים, חזותיים וקוליים, שנועדה להעביר מסר תקשורתי וברמה מפותחת יותר – לשמש כלי להבעה רגשית ואישית. במובן זה, המילים בהן אנחנו בוחרים להשתמש משקפות משהו מהותי מהעולם הפנימי שלנו. הבחירה שלנו בהן מגדירה אותנו ומכאן שהשפה שבה אנו בוחרים להשתמש מגדירה אותנו לא פחות. לכן, אם אנחנו מסתמכים על שפה זרה שתגדיר אותנו במקום לחפש את ההגדרה המתאימה ביותר במסגרת השפה שלנו, בתוך מערך תרבותי, היסטורי וחברותי שלם המאפשר אותה ומסביר אותה באופן שמתאים לנו, אנחנו לא מעצבים את עצמנו בהתאם למה שאנחנו רוצים להיות או לומר אלא מזליגים את עצמנו למשבצת שנוצרה במקום אחר.
קשה, ללא ספק, לעמוד בפרץ, להיחשב טרחני או מיושן או (הגרוע מכל) לא מעודכן, קשה להרגיש מחוץ – למעגל, לחברה לעניינים, אבל זו לא השפה שעושה את זה: זו ההתייחסות שלנו, בראש ובראשונה לעצמנו.
לחשיבה כזו אין כל קשר לחירות משוללת ריסון על חשבון הזולת. מה שיש בה הוא קריאה להקשבה כנה שלא מתוך לחץ חברתי, שיקולי תועלת או תגובה ליחס שהפגינו כלפינו אחרים. האם אנחנו מתנהגים בצורה מסוימת משום שכך אנחנו רוצים להתנהג או משום שכך מתנהגים כולם והאם אנחנו מדברים "כפי שכולם מדברים" או כפי שמתאים לנו לדבר?
במשפחתו של אליעזר בן יהודה נאמרו גם (שומו שמיים!) מילים לועזיות, כפי שמציג אותן הסיפור, אך בכל פעם שהן נאמרו היה זה כדי "לעשות רושם" (חינני ללא ספק אך בכל זאת רושם), להרגיש "כמו באמריקה", "כמו בפריז", "כמו בעולם הגדול". אין לי ספק שאני בין הקוראות הבודדות והקוראים הבודדים שהעובדה הזו הפריעה לה (לפרקים), אך מנחמת אותי המחשבה שלאליעזר בן יהודה זה וודאי היה מפריע יותר.
סוכריות מהשמיים הוא תשובת הנגד לסרטוני התוכחה של אודי כגן: חגיגה מופלאה של עברית במלוא תפארתה במובן הכי רחוק מארכאי ועבש שאפשר, עם תובנות שמהדהדות בנפש כמו הטעם שמהדהד בפה הרבה אחרי שהסוכרייה התפוגגה לה לעולם שכולו מתוק.
זו הייתה, ללא צל של ספק, אחת החוויות היפות שהיו לי בשפה העברית ובספרות העברית בכלל.
ממליצה עליו בחום לאודי כגן ולכל מי שחשוב לעצמו מספיק כדי להבין באיזו שפה נהדרת הוא יכול לבטא את זה.
כל טוב,
גתית
