נכון שאני תמיד אומרת לך שעכשיו, אני הולכת לשלוח לך משהו אחר, חדש, שלא נתקלנו בו קודם ולא דיברנו עליו בעבר?
טוב, אני לא עושה את זה כל הזמן, וגם כשאני עושה את זה (לפעמים!) יש לי המון סיבות מוצדקות.
כמו הפעם, שבה נגיע לספר ממש בסוף (תודי שזה מקורי! טוב, בסדר. יכול להיות שעשיתי את זה כבר מספר פעמים).
הקיצור, הסיפור הוא כזה (תרתי משמע): לכבוד גיליון הסופרים החגיגי של שבת מבית מקור ראשון, החליטו העורכים לפנות "לסופרים ולסופרות מוכרים מתוך סקרנות לשמוע את דעותיהם והעדפותיהם בתחומי הספרות הישראלית והכללית. לצורך כך (הם חיברו) שאלון זהה וקצר בן חמש שאלות". כל אחד אמור להשיב עליו, לפי השקפת עולמו ודרכו, כמובן.
קודם כל, אני מתה על זה, פשוט מתה, שגבר או אישה שכתבו ספר והוציאו אותו לאור – משימה לא פשוטה בעודף המלל המודפס בימינו – כבר נחשבים או מחשיבים עצמם בשם סופר או סופרת. לא מקובל עלי. סופר הוא לא רק מי שפרסם ספר, למרות שמבחינת תואר הפועל זה כנראה מה שהוא. צריך איזה שיעור קומה, מהות של תוכן, ותק קצת יותר רציני מספר אחד (!) כדי להיקרא סופר או סופרת. זה לא תואר שאפשר להשיג באוניברסיטה, אחרי כך וכך שנות לימוד והתמחות. וגם על זה ניתן את הדעת.
שנית, במקום לצטט את השאלון האחיד, אתמקד בשאלת השאלות, גולת הכותרת, המופת והסיבה שהתחילה את הכול, ובעיקר את המסכת המופלאה שלפנינו: מה דעתכם על ביקורות הספרים הנכתבות בישראל?
להלן התשובות (הנבחרות):
כה אמר יונתן יבין: "דעתי על ביקורות הספרים בישראל אינה חד משמעית. ראשית, יש הרבה "סוקרים" שמחברים רשימות אישיות באצטלה של ביקורת, וזו שיטה עגומה ולא אחראית כלפי המבוקר, הקוראים והספרות עצמה, וגם העורכים מגלים לא פעם בורות איומה. נדירים יותר המבקרים הבקיאים (רובם מהדור הישן), שנשענים על עולם תרבותי רחב, ומבינים שטעמם אינו המדד החשוב ביותר. הם מנסים לחקור ולהצביע, ולא כולאים עצמם בדיכוטומיה הנפסדת של "להלל או לקטול". "
כה אמר מיקי שיינפלד: "ככותב אני משתדל לקרוא את טורי הביקורת בעיתונים השונים. מרובם איני יוצא נשכר, במידת מה בגלל שאין בהם שפיטה ואין שיח. אין שפיטה – לעתים אתה מסיים קריאת ביקורת ולא מבין עד הסוף האם הספר טוב או לא, ומדוע. הרבה מתמצה בדברים שטחיים של נהניתי או לא, ובנימוקים של תחכומי עלילה או העדרם. אין אמירה שחורגת מגורלו של הספר המבוקר לעולמה הרחב של הספרות" ואני אעצור כאן. כל השאר פשוט מקלקל.
גיליון השבוע שלאחר מכן הגיע כעבור שבוע ובו מאמרה של גב' רבקה שאול בן צבי – ספרות היברידית אשר סיכם את כל מה שהנ"ל אמרו, בצורה מתומצתת ונוקבת.
משום מה המאמר המודפס נראה ארוך יותר (אבל זה לא נכון. בדקתי. כנסי, כנסי – יש תמונה של צ'כוב!):
קראתי לאחרונה מאמר ביקורת שנכתב על אודות רומן חדש, פרי עטה של כותבת הידועה לי כאישה משכילה ודעתנית, המבינה דבר או שניים בסיפורת. הרומן שורטט במלוא גווניו הרבים ודקויותיו, אבל דבר לא נאמר על ערכו הספרותי. מהמאמר לא התחוור לי אם הספר טוב, אם הוא כתוב בדרך אמנותית, אם תכניו בעלי ערך. תהיתי אם אין המאמר פרי יחצ"נות, מעין שירות עיתונאי לכותבת, שמעתה והלאה תיחשב לאחת הסופרות העבריות… ונזכרתי שכבר פגשתי פה ושם מאמרים כאלה, שאין בהם אמירה ביקורתית משמעותית, אלא סקירה בלתי מחייבת… בתקופתנו הופיעה בריה חדשה שכמותה לא הייתה קודם לכן: יצירת סיפורת היברידית שאינה אמנות צרופה ואף אינה רב מכר פשטני, אלא צירוף של תכונות מזה ומזה. היצירה השעטנזית, שאינה פשוטה כמו סתם רב־מכר אך גם אין בה מהגדולה של האמנות. היא עשויה להיות מיוחדת בתכניה אך פשוטה וחסרת ייחוד בלשונה … לעתים היא מנכסת אלמנטים ספרותיים מובהקים כמו לשון פיגורטיבית וסימבוליקה, או מבנה אריסטוטלי, או נושאים חובקי עולם ובאופן שמדבר מאוד לקהל הקוראים ונקלט בקלות רבה… הספרים ההיברידיים מתנאים בארומה אמנותית בלי להיות הדבר עצמו. התוצאה עשויה להיות יפהפייה ודמוית אמנות, אבל בחינה מדוקדקת מגלה את החסרים… הזיהוי של יצירה כ'היברידית' מבוסס כמובן על רגישות ספרותית, אך ניתן להוכיח את הדברים על ידי ניתוח מדוקדק…
ספרים היברידיים עונים על הצורך של קוראים משכילים רבים מספור שתרים אחר איכות, אבל רוצים משהו גבוה מרם אורן ואינם מסוגלים להתמודד עם עוז או יהושע. הספר ההיברידי נותן תחושה אמנותית בלי להיות אמנותי באמת. הוא מתעתע קצת: קליט ורציני; אפשר לנתח אותו כמו שמנתחים ספרות, ולכן הוא פופולארי בקרב מורי ספרות. הוא מתאים לדור שבו התרחבה שכבת המשכילים, אבל ניכרת ירידה במיומנויות הקריאה.
ספרי הכלאיים אינם כבדים אלא זורמים בקלילות ונותנים הנאה מיידית שאינה דורשת מאמץ רב. יש להם מקום בתרבות, וחלקם מעניינים מאוד, אך חשוב להבדילם מהספרים האמנותיים באמת. תועלתם במתן בידור תרבותי להמונים. נזקם בבלבול הקריטריונים, כאשר באותו מישור ניצבים כביכול כל הסופרים לדרגותיהם.
מסכימה. מסכימה לגמרי. אין לי ברירה אלא להסכים משום שהכול אמת (גם אם היא מאונגלזת) – עד הקטע של הנזק שבבלבול. תגידי, אם מישהו יאכל פלאפל וידע שהוא אוכל פלאפל, והפלאפל יהיה מצוין, בלי שום קשר, האם אותו מישהו יחשוב שמדובר בברווז צלוי, כזה שאפשר להגיש במסעדה של שלושה כוכבי מישלן? ואם הוא יאכל את הפלאפל הזה במסעדה איכותית, סביב שולחן, בצלחת, ולא בעמידה ליד הדוכן כשכל הטחינה נוזלת מכיוון החמוצים, החצילים והפיתה שנקרעת מלמטה – האם עדיין זו תיחשב מנת גורמה עילאית (ואני לא מתכוונת עכשיו לכל השינויים האומנותיים שעושים במסעדות אנינות יוקרה אלא למנה – מנה, כדור – כדור, טחינה – טחינה וחמוצים – חמוצים, רק בצד)?
לזכותה של רבקה שאול בן צבי אציין שהיא לא רק מתקיפה – היא גם טורחת להסביר:
מי קובע מהי ספרות טובה? והאם המושג עדיין תקף לנוכח ערבוביית הסוגות ועוד מיני ערבוביות המאפיינות את תקופתנו (ולא כולן גרועות)? אני חושבת שהתשובה פשוטה מאוד, ולא אני המצאתי אותה: מה שנתפס כקלאסי בפרספקטיבה היסטורית של לפחות מחצית המאה; ספר שמוערך מעבר לעניינים תקופתיים, אינטרסים וחברויות, שמור לי ואשמור לך, קנאות ונקמנויות וגם סתם חוסר הבנה… מי קובע את ערכם של ספרי ההווה? במישור הפרטי, איש – איש לנפשו, והכול לגיטימי. אבל אמירה ציבורית צריכה לנבוע מניסיון רב בקריאה, מרגישות גבוהה, מהבנה מקצועית ומאהבה גדולה לסיפורת המעולה… הסיפורת אינה שטח הפקר, וערכו של ספר אינו צריך להימדד לפי פרסומו של הסופר, כמקובל היום. לכל תקופה ספרותית יש כללי עשה ולא תעשה גלויים או סמויים אבל ישנם קריטריונים חוצי תקופות שאינם קשורים למוסכמות המשתנות. ישנם סימני היכר שלפיהם נזהה יצירת אמנות אמיתית ונבחין בינה לבין רבי המכר או הכלאיים. והדברים ידועים: הלשון המובחנת, לשון ספרותית שניתנת לזיהוי, השונה מהלשון הפונקציונאלית האחידה והניתנת־בקלות־לתרגום של רבי המכר. ואוסיף גם שהשפה האמנותית אינה קלילה, אינה חלקלקה, וניכרים בה אותות ההיסוס, המאבק האמנותי… אך כמובן שהמדיום הלשוני אינו מטרה בפני עצמה, אם כי ישנם גם ספרים כאלה שבהם הלשון העשירה מחפה על שרלטנות או שטחיות או סתם שעמום.
בכל יצירה ראויה חשים בעומק של הדברים המתוארים ובחשיבותם, וכן ברמה הסימבולית או הארכיטיפלית. ספרים אמיתיים אינם מתיישנים באמת, גם אם הודחו ברגל גסה על ידי הפחותים מהם… אתה חש שקראת דבר בעל ערך, שמזעזע את נפשך, אך לא במובן של הזעזוע הרגשני הקיטשי, אלא תחושה של אמת חיים עמוקה… המדדים הוותיקים נשארו תקפים, והעובדה שכבר אינם שולטים ברמה אינה הופכת אותם לבלתי אמיתיים. לא האווירה הציבורית קובעת את ערכם של הדברים, ובוודאי לא בתחום האמנות הגבוהה, שתמיד הייתה נחלת המיעוט. ראוי שההבחנה בין הרמות הספרותיות תישמר. אני חרדה מהבלבול שחל בקני המידה הספרותיים, כאשר כבר אין משתמשים בקריטריונים של איכות. במדורי הספרות כותבים על כל סוגי הספרים, ולתוכנית הלימודים חדרו גם יצירות שמנסות להתדמות לדבר האמיתי… הבעיה היא שאין היום דמות סמכותית כמו ברוך קורצווייל, גאון בעל ידיעות עצומות בכל תחומי ההומניסטיקה, שידע להפריד בין התבואה למוץ, אמר את האמת והטיח את דברו באומץ ובבוטות, כי הספרות הייתה יקרה לו הרבה יותר מיחסי ציבור.
במישור הפשוט ביותר, השורה המסכמת היא שיש טווח מסוים של חוויה שכל ספר מאפשר ומציע לקוראים שלו. ספר מופת ידרוש הרבה יותר מקום של התייחסות מספר טוב אבל מורכב פחות.
אני לא מתיימרת להתייחס לספרים שאני קוראת וחולקת איתך את חוויותיי עליהם כספרות מופת. יש ביניהם ספרים חשובים מאוד. יש ביניהם ספרים מהנים מאוד. יש ביניהם ספרים שסיפקו הנאה רגעית חשובה בהחלט. אני לא מבקרת אותם כי אין לי עניין לבקר אותם – אני לא כאן כדי לשפוט האם הם טובים או לא. אדייק: אם הם טובים אני אגיד את זה. אם הם לא טובים, אני לא אדבר עליהם בכלל. ואם הדבר הטוב שמצאתי בהם לא פעל על פי אמת מידה ספרותית גבוהה ומחמירה – אני לא אטען שהוא כזה. אבל אני כן אציין מה כן היה שם ומה היה חיוני ונכון. כי העובדה שספר כלשהו הוא לא "הכי – הכי" עדיין לא אומרת שהוא אינו ראוי להתייחסות. ועצם זה שאני מתייחסת אליו, בזכות מה שהוא, לא הופכת אותו למשהו אחר ולא מבלבלת אף אחד. כי יש מנת גורמה ויש מנה טובה ויש מנת רחוב ושלושתן יכולות להיות מנות מצוינות מבלי שאף אחד יחליף מנה אחת באחרת.
אני חושבת שהסופרים האלה שאני כותבת עליהם אחרי שקראתי אותם, וסופרים אחרים שאנשים אחרים קוראים בלי שום קשר אלי, לא באמת מתיימרים להיות מה שהם לא, ועדיין יש טעם לקרוא אותם.
בכל ההיסטורית הקריאה שלי אני לא זוכרת מישהו אחד שריגש אותי באמת – חוץ מכמה בודדים נדירים, ואחד מהם אפילו לא ממש סופר. אז מה?
לא אכפת לי כמה מפורסם הסופר שאת יצירתו אני קוראת, וכשאני קוראת אותו ואני מבינה שזו לא ספרות מופת, אני גם לא מתרגשת מזה במיוחד. לא כולם עגנון. וטוב שכך.
את יודעת מתי חי צ'כוב? עזבי – אני אגלה לך. 1860 – 1904. את יודעת כמה סופרים כתבו לפני, אחרי ותוך כדי התקופה הזו? כמה מהם את מכירה היום (ואת עוד ספרנית)? אז רק בגלל שעשרה – עשרים – חמישים סופרי מופת כתבו כמה יצירות מופת לפני, תוך כדי ואחרי 130 שנה, זה אומר שבמהלך התקופה הזו לא היינו אמורים לקרוא שום דבר אחר?
את לאה גולדברג אי אפשר לקרוא כמו שקוראים את אדונית התבלינים למשל. תרבות הקריאה שלנו השתנתה, או אולי לפחות ההבנה שיש ספרים שקוראים אותם במצב שונה מספרים אחרים ולכן אפשר לקרוא המון ספרים בהמון מצבים וליהנות ממנער אומנותי ויצירתי רחב הרבה יותר משהיינו יכולים או מוכנים להסתפק בו מלכתחילה.
סיימתי עכשיו את נרקיס וגולדמונד של הרמן הסה. רבקה שאול בן צבי וודאי תגיד שזו ספרות מופת. ואני אסכים איתה, בגלל כל אמות המידה שהיא בעצמה ציינה.
בראש ובראשונה, נתחיל בלשון המובחנת, על אף שלא זיהיתי בה שום היסוס – אות למאבק אומנותי. למרות שזה לא ספר שנכתב בעברית, העברית נפלאה. נקייה מכל השפעה זרה, עשירה, מגוונת, מצטלצלת, זורמת – נפלאה. נמשיך בעובדה מאחר והספר נכתב לפני למעלה מחצי מאה (פורסם בגרמניה בשנת 1930) וקראתי אותו עכשיו (בהנאה, מבלי לפרוש באמצע), נהיר שהוא מתעלה מעל לעניינים תקופתיים עד גבול העל זמני, ונעצור כאן – כי לאור כל הביקורת שהטיחו הסופרים במבקרים, אני לא יודעת האם אני אמורה לספר על הספר, למנות את מעלותיו, לקבוע האם הוא ספר טוב (מה שכבר עשיתי – כאן זה לא המקום למחזר) או לחרוץ דעה חד משמעית שממליצה לקרוא אותו – או שלא.
זה בדיוק מה שאני לא אוהבת בביקורת ספרותית – ההטפה הזו. אני לא צריכה שמישהו יחרוץ לי דין על אודות ספר כזה או אחר – לפעמים אנשים מפספסים. אחרי הכול, ברוך קורצווייל היה רק אחד. מה גם, וזו הנקודה המעניינת ביותר: אי אפשר לקבוע לאנשים מה זו ספרות או לא. לא ספרות טובה – את זה כן אפשר לקבוע, אבל ספרות, כשהיא לעצמה? מי שזה לא מעניין אותו – זה לא מעניין אותו. קשה לי להבין את זה, מודה, אבל גם קשה לי להבין אנשים שלא אוהבים סרטים (וגם כאלה יש!). יש אנשים שלא אכפת להם, שלא מתעמקים בזה בכלל. זה הכול קשקוש עבורם, ברברת שלא נגמרת. מה תעשי? תחנכי אותם? תגידי להם לקרוא רק את הדברים האיכותיים ביותר, כי כל היתר הוא זבל?
שלא תביני אותי לא נכון: אני לא נגד ביקורת, אבל כמו שיש ספרים ויש ספרים, יש ביקורת ויש ביקורת. אישית, אני לא אוהבת לקרוא ביקורת ששוחטת ספרים. אני גם לא קוראת אותה. אני לא גם לא צריכה ולא אוהבת סקירה ספרותית מסכמת. בשביל זה אני יכולה לקרוא לבד, תודה (אני לא מבינה את הרעיון – אתם מנסים לחסוך לי זמן?).
אבל יש עיון מושכל, שמסביר למה יצירה מסוימת היא כל כך חשובה ונהדרת ו"רשימות ספרותיות" שמעבירות רשמי חוויה מהקריאה וגם הן יכולות וצריכות להתקיים, בגלל שביקורת כזו לא מתיימרת להיות מה שהיא לא, וכשמישהו הוא רק מה שהוא ולא שום דבר אחר – זה בסדר גמור (בהנחה שהוא לא רוצח סדרתי, כמובן). כי הוא נבע מצורך ולכן יהיה גם מישהו אחר, נוסף, שהצורך הזה יענה אצלו על משהו שעבורו יהיה חיוני וחשוב.
אז כשמדור ספרות מסקר ספרים, שאינם בהכרח ספרי איכות או מופת אבל גם לא מתייחס אליהם ככאלה, זה בסדר, ולו רק על פי אותו משקל שגבר או אישה שפרסמו רק ספר אחד בחייהם מכונים כבר סופר או סופרת.
אם זה מותר, אז גם זה מותר ודי להתחסדויות.
אני לא חושבת שמישהו יכול לקרוא את נרקיס וגולדמונד וספר רב מכר זול והמוני ולטעון שמדובר באותה הרמה, מכל הבחינות. אנשים לא טיפשיים והם לא צריכים מבקרי ספרות בשביל זה. הכוח של ביקורת ספרותית אמיתית, בעיניי, הוא לא להעליב או להבדיל בין התבואה למוץ (טוב, לא רק), אלא להאיר, אם יש מה, ובספרות אמיתית, איכותית כמו שרבקה שאול בן צבי שואפת אליה, תמיד יש משהו.
ספרות אמיתית היא לא ספרות שאפשר לסכם. היא ספרות שמעבירה חוויה. כמו כל אומנות אמיתית.
לי חשוב לי ההמשך של "הביקורת" – ההבנה שנרקיס וגולדמונד הוא סוג של סיפור מסע, סיפור על המתח שבין החיים השגרתיים, ההולכים בתלם לבין החופש האומנותי, שאינו יכול להיות כבול למסגרות ולמערכת חוקים נוקשה. יש כאן חברות אמיצה בין שני גברים המייצגים את שני ההפכים של עולמנו: נרקיס הוא קול השכל, גולדמונד הוא קול הרגש, ושניהם מתמודדים עם חשיבותם של הצדדים האחרים בחייהם, המיוצגים על ידי האחר (נרקיס תוהה על דרכו שלו לאור דרכו של גולדמונד ואילו גולדמונד מנסה לפרקים לחיות על פי דרכו המיושבת של נרקיס. לא תמיד זה הולך לו).
"אכן מחפיר היה הדבר, עד כמה החיים מוליכים את האדם, עד כמה כל זה עלול לעורר צחוק ולעורר בכי. כשהאדם חי, נתון כולו ככלי משחק בידי חושיו, יונק לרוויה משד האם – חווה הקדמונית – אותה שעה הוא אומנם נהנה לפעמים הנאה נעלה, אבל אין שום הגנה מפני החידלון; הריהו נמשל אז לפטרייה זו שביער, שהיום היא עולצת בזיו צבעיה ומחר היא מרקיבה בעפר. ואם הוא מגן על נפשו, כולא את עצמו בסדנא ואומר להקים מצבה לחיים בני החלוף, – אותה שעה אנוס הוא לוותר על החיים והריהו נהפך לכלי מלאכה בלבד, אותה שעה הוא אומנם עומד לשמש את הנצח, אבל בו בזמן הריהו הולך ומצטמק ומפסיד את החירות, את עתרת החיים והנאתם… אללי, – והרי לכל החיים עשויה הייתה להיות משמעות אילו אך אפשר היה להשיג את שני הדברים, אלמלא היו החיים נקרעים על ידי העדר הפשרה החרב הלזה! ליצור, בלי לשלם תמורת זאת במחיר החיים! לחיות, ועם זאת לא לוותר על האצילות שביצירה! האם לא היה הדבר אפשרי?" הרמן הסה, נרקיס וגולדמונד, מגרמנית: יעקב פיכמן, שוקן, תל אביב, 1974, עמ' 221.
זהו ספר מסע של חיפוש אחר האם האובדת – כמו אצל פרוסט, אם תרצי (או בעיקר, אם תרצה גב' רבקה שאול בן צבי). האם המכוננת, שהיעדרה מעצב את היצירה כולה ומניע אותה קדימה. גולדמונד מגלה שהיא אבדה לו, לא רק מעשית אלא בעיקר נפשית, והוא יוצא לחפש אחריה, מתמכר לחיי הנדודים ולחופש המייסר והמחוספס והקשה שהם מציעים לו, לנשים שהם מזמנים בדרכו, ובסופו של דבר – לאמנות ולתובנות שהם חוצבים מתוכו.
אז מה עכשיו?
האם יאמר יונתן יבין שרקחתי כאן "רשימה אישית באצטלה של ביקורת" ושזו "שיטה עגומה ולא אחראית?" האם תציל אותי העובדה שניסיתי לחקור ולהצביע (על שורש היצירה) מבלי לקטול אותה (כי להלל היללתי חופשי)?
ומה לגבי מיקי שיינפלד? האם הוא יבין מדברי האם הספר טוב או רע? האם הוא ימצא כאן אמירה שחורגת מגורלו של הספר אל עולמה הרחב של הספרות?
סופו של דבר, אני חושבת שעשיתי כאן מה שאני עושה תמיד, למרות שאמרתי שאעשה כאן דבר חדש, שלא נתקלנו בו קודם (וזה החידוש!): דיברתי על הספר לא רק כשהוא לעצמו, אלא גם על הרעיון שהוא מביא ויוצק אל העולם. כי זה מה שספרות עושה. ספרות בינונית עושה את זה באופן בינוני. ספרות טובה עושה את זה באופן טוב וספרות מופתית עושה את זה באופן מופתי.
אי אפשר לטעות.
לא בבגד של תפירה עילית, לא באוכל של מסעדת מישלן או בספרות איכותית.
לא צריך להיות מעצב אופנה בפריז כדי לתפור "הוט קוטור".
לא צריך להיות שף מפונפן כדי לבשל אוכל באיכות גורמה.
אבל כן צריך להיות סופר, סופר אמיתי, כדי ליצור ספרות גדולה.
זה נקרא להיות אמן. ואומן.
(ואני יודעת שכבר דיברתי על זה ביחס לשבועת רחל ורשימות קסנדרה, אבל רק בגלל שזה נכון!)
היום באמת אין לנו דמות סמכותית כמו ברוך קורצווייל. לכן אולי הביקורתיים יגידו שהיום תהיינה גם פחות הזדמנויות לגלות ספרות מופתית (ואולי אפילו ליצור אותה – אבל זה כבר דיון לסיפור אחר).
אני חושבת שספרות אמיתית תתגלה תמיד, כמו יהלום בתוך שדה של זרקונים ואחו של אבני אודם, לשם או ענבר. כי לא משנה כמה טובות (או פחות טובות) המרגליות ההן תהיינה – תמיד תהיה אבן אחת שתבלוט מעל כולן.
העולם הספרותי לא קם ונופל על ברוך קורצווייל אחד. הוא קם ונופל על כולנו.
זה עולם שלם ליפול עליו.
אין לי אפילו שמץ של תקווה שתגיבי.
תרגישי חופשי להפתיע.
