באופן שונה מאוד מהדרך האלמונית שבה אני בדרך כלל בוחרת ספרים לקריאה, את נערות למופת של שהרה בלאו לקחתי בכוונה תחילה, על אף האיחור המאוד לא אופנתי מחלף מרגע יציאתו לאור (ועם שוך הדי הביקורות השוצפים).
ידעתי על מה הוא מדבר ורציתי להתרשם מהטיעונים שחשבתי שהוא יעלה, אבל גם אם בסופו של דבר לא מצאתי את ההתמודדות שחיפשתי, הרי שהנושא האחר שהספר עסק בו היה מעניין לא פחות.
שהרה בלאו כתבה ספר על חוויות ילדות בתיכון, זיכרונות מדומיינים שאין להם שום קשר לדת. אמת: הנושא כולו נוגע, נובע וחג סביב הדת והצניעות בחברה הדתית כפי שהיא מפורשת על פי הדת (או על פי אנשים דתיים), והצניעות הזו מקבלת זמן מסך של חשיבות משמעותית ומרבית, אלא שהעיסוק הזה, מבחינת חווית התיכון, הוא רק תירוץ, עוד מימוש שמדגיש את המתח שקיים, כך נראה, בכל חברה ובכל מגזר, בכל שפה ובכל תרבות (בשונה ממה שטוען יוני ליבנה, סיפורה של שהרה בלאו אינו מחקה סרטי תיכון אמריקניים – לא צריך להרחיק עד אמריקה כדי לתאר מלחמת מעמדות שקיימת, ככל הנראה ולמרבה הצער, ברוב המסגרות החינוכיות. מקובלים ודחויים הם לא עניין שקיים רק באנגלית וצבעים).
יוני ליבנה ומוטי פוגל הטילו ספק באמינותה של המספרת, המתיימרת לכתוב כנערת מתבגרת אך משתמשת בתודעתה של מספרת יודעת כול, כזו שכבר יודעת כיצד הסיפור מסתיים ומכירה את אחריתם של הדברים עוד קודם התממשותם בפועל. אני נוטה בחריפות שלא להסכים: חוה קלר, הגיבורה המספרת, מדברת בקול ברור, משכנע ואמין ביותר. כך בדיוק נשמעת מי שיודעת שהיא עושה מעשה שגוי אף שאינה יכולה שלא לעשותו אף על פי כן. קיימת איזו מחשבה תמימה שאנשים טועים משום שהם אינם יודעים אחרת. חוה קלר יודעת אחרת, אך המציאות חזקה ממנה; כוחה המשכר של מלכת הכיתה חזק ממנה; הצורך להשתייך ולהרגיש חלק, חלק יפה וזוהר, חזק ממנה. קל לעמוד מבחוץ ולא להבין, לבקר ולטלטל את הראש במחאה, אבל חוה קלר מעבירה היטב רגשות מעורבים של תחושות סותרות, של מאבקי זהות והגדרה פנימיים, של תעוזה ושבירת מוסכמות לצד התקפלויות חוזרות ונשנות בגין טבעו הכנוע־נרצע משהו של האופי האנושי, ובפרט האופי האנושי המתבגר.
לאור כל זאת אין להטיל ספק בעובדה שחוה קלר היא דמות אמינה ומהימנה להפליא.
חייהן של נשים יפות נדמים בהכרח להיות קלים יותר: נראה שהכול נוהגים בהן בחביבות, לפעמים אפילו בהערצה, מוכנים לעשות עבורן כל מה שתרצנה ויותר – רק כדי להתכבד בנוכחותן או לזכות בזיק של הכרה (מלכותית) מצידן.
ייתכן שחייהן של נשים יפות יהיו מלווים גם בקנאה בגין איום מסוג כזה או אחר, אבל סיפורה של שהרה בלאו מתמקד באפשרות הראשונה, המוכרת, ההגיונית יותר, בסגידה הבלתי מתפשרת לזוהרת ולנחשקת, לזו שאין דבר שלא תוכל להשיג ואין לה אפילו צורך להתאמץ – רק לעפעף קלות וכבר הוא מופיע, כי כולן וכולם רוצות ורוצים כל־כך לרצות אותה, להחמיא לה, לשהות במחיצתה. יש מין כוח ליופי, קסם שמשכנע אפילו את המכוערות ביותר (בספרה של בלאו) לעשות כל דבר כדי שמשהו ממנו ידבק גם בהן, ולו רק מעצם נוכחותן לצידה של זו, הנחשבת ליפה מכולן.
קשה לדעת כיצד נראית גיבורתה של שהרה בלאו, חוה קלר, משום שהתיאור על אודותיה אינו ערוך, מפורט ומחמיא כתיאורה של מיכל, מלכת הכיתה הבלתי מעורערת, אבל אין ספק שהיא מרגישה עצמה חוסה בצלו של משהו מסנוור בעוצמתו. התואם הכמו מתבקש בין אישיות מרושעת לבין הופעה חיצונית מרהיבה מתקיים גם כאן, ובמלוא הכוח, כאילו אין אפשרות לאשה יפה להיות גם טובת לב ולבבית. ואולי בעצם טוב לב הוא סוג של טורח שאשה יפה אינה צריכה להתייגע בו? כשהיא יכולה לקבל הכול על מגש של זהב, לשם מה לעמול ולהוסיף גם חיוך?
התפיסה הזו יושבת על נקודה מרכזית מאוד בהגדרה החברתית של העולם החברתי אותו מציירת שהרה בלאו. לפעמים נדמה שחשוב יותר להיות יפה בגילאים מוקדמים יותר, כי יופי כזה משתרש ומעצב את כל גישת הדימוי העצמי שבא בעקבותיו – ההתנהלות, הביטחון, ההליכה הסמכותית בשבילי החיים הסלולים, שכמו סוללים מעצמם את השביל בעבור הרגלים הענוגות שדורכות עליו.
התיאור הזה הוא הקצנה של קלישאה שהגביהה עוף, אך בספרה של שהרה בלאו הוא תיאור שאינו רחוק מהמציאות. זה האופן שבו נתפסת מיכל, זו בעלת השם המלכותי כל־כך, בעיני כל האחרים והאחרות, וללא ספק בעיני עצמה.
זהו ניחוש פרוע אבל יש מקום לנחש אותו: אף אחת לא תזהה את עצמה עם דמותה של מיכל והרוב תתחלקנה בין דמותה של חוה קלר, לדמותה של ריקי, חברתה החריפה אך המנודה, לדמותה של אודליה הנגררת־נלעגת, החברה השמנה והמכוערת בהכרח של מיכל המושלמת.
ככה זה במציאות: אף אחת לא חושבת שהיא מלכת הכיתה, למעט אולי מלכת הכיתה עצמה (ותלוי גם באיזו כיתה, כמובן).
לפני שנים ישבתי עם חברים חרדים לארוחת ערב. בשולחן שלידנו התיישבה חבורת צעירים וצעירות חילוניים. החברה החרדית בשולחן, שלא הייתה מבוגרת מהם בהרבה, פנתה לאחותה ואמרה בלחש: תראי איך הקטע הזה של מלכת הכיתה תופס חזק אצלם.
הספר של שהרה בלאו הוכיח שזה לא נכון: בחברה החרדית או הדתית־חרדתית של בני ברק, שעליה נמנתה חברתי לשולחן, "הקטע הזה" של מלכת הקטע תופס חזק לא פחות: מישהי שהיא הכי יפה והכי מושלמת ותמיד ללא פגם או דופי ושום דבר לא בא לה שלא בקלות או בהערצה. והבנים, שהם הסיבה הגדולה והחשובה לשמור על הצניעות הקדושה והמקודשת הזו שכבר התפרקה מכל משקל וצורך והיא פשוט עומדת שם, ערך קדוש ומקודש בפני עצמו – על הצניעות הזו לא דובר באותה ארוחה (אל דאגה: היום מדובר בה כבר די והיותר).
בעיסוק בצניעות שהרה בלאו מתעסקת, כך זה מרגיש, בכל הנושאים שאסור בעצם לגעת בהם אבל בה־בעת הם הנושאים שהכי בוער להבין. חינוך מיני, למשל, הוא דבר שלא יעלה על הדעת אבל איך בדיוק אמורים ללמוד אותו? וכך ולכן, לתוך החלל הזה, נכנסים סיפורים ומחלחלות אגדות ומתגנבות תפיסות שגויות ומעוותות ומה שרגיש ממילא הופך רגיש וחמור שבעתיים ולא, אין לזה שום קשר להיקף הכיפה או לאורך השסע בחצאית.
צניעות היא דבר חשוב אבל אין באמת עיסוק בצניעות בנערות למופת אלא בהפחדה, בהסתרה, בכל הדברים שצריך לרקוד סביבם וכולם כל־כך מאוימים מהם ועל ידי כך יוצרים מפלצות ותפלצות שמצידן יוצרות תפיסות שגויות והפחדות לא מבוססות שמחלחלות הלאה למקומות אחרים. יש אנשים שעוקפים את האיומים המרתיעים האלה; שהרה בלאו מדברת עליהם. הגיבורה שלה היא דמות שעומדת בתווך, עם רגל אחת בצד אחד ורגל שנייה בצד האחר – מסתכלת, בוחנת, מבקרת ושואלת. תשובות היא לא ממש מקבלת אבל לפעמים חשוב גם להעלות את השאלות: הן משקפות תקופה, הלך רוח, גישה. אנחנו מבינים טוב יותר את נפש הגיבורה הפועלת כשאנו מקבלים נקודת הסתכלות ישירה ובלתי אמצעית ישירות ללב הסכסוך הפנימי שלה, תרתי משמע.
אלא שהביקורת של שהרה בלאו לא עוצרת כאן: היא שועטת קדימה אל שיטת חינוך וגישה שקל יותר להקפיד על אורכים וכללים, על זמני תפילות ונוכחות והרבה פחות על יחס אישי, על ראיית הילד ועולמו או הילדה ועולמותיה. זה לא חייב להיות עניין דתי וזה קורה גם במסגרות שאין להן שום קשר ליהדות, אבל שהרה בלאו כותבת על מה שמרגיש לה מוכר, על הצורך להקפיד על הליכה בתלם מתוך מחשבה שזה כל מה שנדרש בעצם או דווקא מתוך מוגבלות רגשית גדולה, שאינה מסוגלת לאפשר פתיחות וסובלנות מסוג אחר. לא כל המורים הם אנשי חינוך ולא כל המורות הן נשות הוראה. כדי לעבוד עם אנשים, גם אם הם צעירים בגיל ונמוכים בגובה, צריך קודם כל לראות אותם, אבל לכל גיבוריה של שהרה בלאו יש יותר מדי להסתיר. אפילו האמת, כשהיא מתגלה בסוף, לא מספרת על עצמה יותר מדי. הבת של מלכת הכיתה לשעבר היא מישהי שאמא שלה לא הייתה מסתכלת עליה פעמיים, ובכל זאת היא עולה עליה פי עשרות מונים. לא דמות מושלמת, נערה מלאה בשגיאות ועדיין מישהי שיש בה כושר הסתכלות ונימה ביקורתית, גם אם או בעיקר אישית, שגורמת לה לראות אנשים בעולם שמתרכז בעיקר בעצמו. הגיבורה הספרותית של שהרה בלאו מבקשת לנפץ עולם שאוטם את עצמו לתוך סודותיו בשעה שהוא מפיץ את רשמיו ורעיונותיו האחרים לכל עבר, מזוויעים וקשים ככל שיהיו (ראו ערך ההתעסקות הכפייתית, כמעט השגיונית, בשואה וכן את דעתו של צור ארליך בעניין, הטוען כי "נערות למופת מבקש להדגים כיצד צניעות יתר גולשת לפורנוגרפיה רגשית.").
ביקורת אחת טוענת כי "שהרה לא נותנת שום קרדיט לקוראים שלה. היא לא בוטחת לרגע באינטליגנציה שלהם ומטיחה בנו את מסריה ישר לפנים. כל סיפור המחזה על התשעים ושלוש הוא מעין נסיון לחזור על עקבות העבר הן של התשעים ושלוש והן של אמה של חוה שגם היא עצמה שיחקה במחזה הזה. כך שאלגוריות מורכבות אין פה. כמו כן היא חוזרת ודשה וטוחנת את מיתוס הקדושה המתה, ומבהירה הבהר היטב למי שלא הבין לבד שעדיף לחיות, גם במחיר ה"קלקול"."
שהרה בלאו עצמה לא מכחישה זאת: "כיום כבר יודעים שמדובר במיתוס, אבל זה לא משנה דבר. האגדות והסיפורים עליהם אנו גדלים חזקים מאיתנו. אגדות הן מכשיר חינוכי שפעמים רבות הופך לשוט. אגדות יכולות לגרום לך להשתוקק להיות ילדה למופת, ילדה שכל רצונה הוא להישאר טובה, שקטה, מנומסת וצנועה עד כלות. גם אם המחיר הוא לבלוע את הרעל. כתבתי את הספר עבור הנערה ההיא שהייתי, עבור כל אותן ילדות קטנות, זכות עיניים וצלולות מחשבה שכל רצונן הוא להיות נערות למופת. ואני אומרת לכן, אתן לא חייבות להיות כאלה, לא מוטב להישאר בחיים?"
כשלעצמי, אהבתי יותר את מסקנתה של לילך וולך, שטענה כי בנערות למופת "[…] יש מנוע מלא עוצמה שמוזן מהסתירות והתשוקות של נערות שלמדו שהילדות הטובות, הנקיות והצייתניות הן אלו שזוכות בסוף מהאגדות, ואלו שמעזות להתלכלך מסתכנות לא רק בגופן, אלא גם בנפשן. הפרס, שאף אחת לא מעזה לדבר או לחלום עליו בצעירותה, הוא חירות המחשבה. בלאו מוכיחה עבור הנערות הלא קדושות, אלו האסורות בכבלי הדת ואלו האסורות בכבלי החברה בכלל – שחירות המחשבה, היצירה והיצר, היא זו שמהן עשויים המיתוסים השווים באמת לחיות ולמות למענם."
הצניעות היא חלק – חלק חשוב, חיוני, הכרחי אבל עדיין רק חלק ממכלול שלם חשוב, חיוני והכרחי לא פחות.
חשוב, חיוני והכרחי לזכור (גם) את זה.
כל טוב,
גתית
