אני לא אוהבת להודות בזה, אבל לפעמים יש ספרים שאני לא מבינה. יש אנשים שיטילו את האשמה על הכותב: אם הקורא לא מבין אזי הסופר אשם, על משקל – אם התלמיד לא יודע סימן שהמורה לא הסביר. יש היגיון בסברה הזו ועל אף שאני לא נוטה תמיד ליטול את האחריות על עצמי, עדיין אני חשה אשמה כשספר שקראתי מתגלה כמשהו שבסופו של דבר לא ממש הצלחתי להבין.
נַחֲלָה מאת רוֹזינה ליפּי הוא מקרה שכזה.
המבנה העלילתי בנוי על פרקים העומדים בזכות עצמם אך כרוכים זה בזה הודות לדמות העומדת במרכזם – תמיד אישה, כל פעם אישה אחרת, הקשורה לזו שבאה לפניה ולזו שתבוא אחריה בקשרי משפחה כאלו ואחרים.
כשהם לעצמם, הסיפורים הקצרים מהווים יחידה חזקה ומעניינת. בראיית־על ולאחר סיום הקריאה התחושה היא שכולם למעשה שכפול של סיפור אחד, החוזר על עצמו בשינויים הכרחיים פה ושם. למקרה שזה עשוי להישמע כדבר רע, אבהיר שלא זה המקרה, על אף שזו הייתה הבעייתיות שחווייתי: העובדה שמעולם לא באמת הבנתי על מי מדובר עכשיו או את סיפורה של מי סיימתי זה עתה לקרוא. גם עצי המשפחה באחרית הספר לא הבהירו לי דבר (אם כבר, הם רק בלבלבו אותי יותר).
עכשיו אני סבורה שאולי הכול היה מכוון; אולי לא הייתי אמורה לדעת מי זו מי ובמה היא נבדלת מזו שקדמה לה ומזו שבאה אחריה משום שכולן מגלמות בעצם את אותה האישה, עם אותן הכמיהות ואותם הקשיים – רגשות ותחושות וחלומות שלא מתחלפים עם הקדמה ולא מתבטלים מפני שינויים של אופנה, בנייה או טכנולוגיה.
אפשר לשאול למה צריך כל־כך הרבה סיפורים כדי להבהיר את הנקודה הפשוטה הזו, אבל בעצם השאלה טמונה גם התשובה: צריך כל־כך הרבה סיפורים דומים־שונים־דומים כדי להבהיר ולהדגים ולהמחיש שבסופו של דבר, כולן וכולם וכולנו באמת אותו הדבר.
אם הייתי חושבת על הרעיון הזה לפני הקריאה הוא היה נשאר בגדר עובדה מחשבתית. עכשיו, על אף הבלבול ושברירי הסיפורים הנשזרים זה בזה בדרך לא ברורה, אני מרגישה את ההבנה הזו ומכבדת אותה הרבה יותר.
זה כל ההבדל.
נחלה הוא סיפור על עוצמה נשית דווקא משום שהוא פורץ מבפנים ומבטא רצון אמיתי בצורה צנועה אך מדויקת, שזו – אם חושבים על זה – הדרך היחידה באמת לעשות משהו מבלי שמישהו יעצור בעדך. קראתי חוות דעת שטענה שהפרק הפותח מבטא את ההיבט העקבי באופיין ובחייהן של הנשים הגיבורות – כיסופים למשהו שלא יתממש לעולם, החמצה חוזרת ונשנית מדור לדור, מאישה לרעותה, מסבתא לבת לנכדה לנינה.
לי הספר הזכיר דווקא פרשייה אחרת, חזקה ומעניינת הרבה יותר:
"וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף; וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר. אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל יְהוָה בַּעֲדַת קֹרַח כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ. וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי יְהוָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ. וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו. וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו. וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֶת מֹשֶׁה." (במדבר כז, א – יא)
במישור הפשוט, הדמיון בין שתי קבוצות הנשים ברור לחלוטין: בהעדר גבר, עוברת הנחלה לבעלותה ולשליטתה של האישה. המציאות מכתיבה תנאים לשינוי על בסיס מגדרי.
בעולם שבו הגברים הם בעלי הייחוס, השם והנחלה, בנות צלופחד נחשבות לפורצות דרך. על אף שיש להן שמות, הן מוצגות כיחידה אחת, קבוצה מלוכדת, המבקשת את מה שמגיע לה מעצם היותה מי שהינה, בהיגיון שאינו מתנצל אלא משתמש בעובדות כדי לטעון ולהשיג את מה ששלה באופן חוקי ואנושי.
גיבורות נחלה משיגות את נחלתן באותו האופן, על אף שסיפורן – מטבע היותו סיפור – מאריך יותר בתיאור הנחישות, העשייה והאומץ הנדרשים מהן למעשה מהפכני שכזה. בעולם שאינו מכיר את התנ"ך, נחשבות נשים אלה לפורצות דרך, על אף שאינן מבקשות לשנות את ההיסטוריה. הן רק מבקשות מקום לעצמן: לא חדר משלהן אלא נחלה – קרקע לעבוד, לעבד ולהתפרנס ממנה, שטח שאפשר לחיות בו, להניח עליו את הראש בלילה ולהתעורר בו בבוקר.
נשים אלה אינן מתריסות כנגד שגרת החיים של בית ומשפחה. להפך: הן עורגות למישהו שיאהב אותן, כמהות לילדים ומייחלות למורשת שתישאר גם לאחר שהן עצמן מזמן תיעלמנה. המציאות שבה הן חיות לא זימנה בדרכן את כל המתנות האלה, או סיפקה אותן באופן חלקי בלבד. אין להן בעל ואם היה פעם, הרי שעכשיו הוא איננו או נפקד־נוכח. לכן אין להן ברירה אלא לעבוד, להיאבק, להילחם. המהפכה שהן מחוללת היא הדרך היחידה שבה הן יכולות להתקיים.
כשהן מחמיצות את חלומותיהן, הן עמלות להבטיח לעצמן קיום עצמאי. הודות לעשייתן הבלתי מתפשרת, גם בהיבט הרגשי, הן מצליחות לחיות, לשרוד ולא להיעלם. הסיפור שלהן אינו אגדה עם סיום מלכותי, אלא אמת היוצרת חיים.
יש בספר מעין מגילה הנפרשת לפנים ולאחור עם סודות הנשזרים ומתגלים על משפחה אחת, מסועפת ומרובת צאצאים. יש בו רגישויות ועוצמה ברגעים קשים, קשים באמת, הנגזרים משנים של מלחמות וממיקום גיאוגרפי מאתגר בתקופה לא מודרנית, לא מתקדמת ולא סבלנית.
אהבתי את ביקורתן של מאשה צור גלוזמן וחבצלת פרבר, שכיאה למבקרות (ובניגוד למה ששכיח כל־כך במקומות מסוימים), לא לעסו את עלילת הסיפור אלא האירו עליה מכיוונים שונים, מעצבות בכך תפיסה שלמה ורחבה יותר של יצירה שעיקר ייחודה הוא במתווה שהיא משרטטת – התנהלות מאופקת של רגשות עמוקים.
המילה החוזרת ונשנית לגבי הספר הזה הייתה "עדינות" – ובצדק. נחלה הוא באמת ספר עדין מאוד.
לספר עדין יש תכונה מרפרפת: אחרי שהוא מסתיים, אין תחושה ברורה וחותכת שקראת אותו בכלל. הוא לא יגרום לך לבכות אבל הוא יחמיץ לך את הלב בצער – לא תמיד ולא עם פטיש של חמישה קילו, אבל לעתים תכופות דיו ובאופן מטלטל מספיק הודות לדמויות שמוסיפות להדהד, ששומרות על עצמן מעבר לבליל הלא ברור של שמות ואזכורים והופעות חטופות.
אם הייתי צריכה לקרוא אותו מההתחלה, הייתי קוראת אותו אחרת.
אם אקרא אותו שוב, אתייחס אליו כאל אסופה של סיפורים קצרים, המקיימים קשר מסוים אך לא ממש הכרחי ביניהם. העיקר לא נמצא שם ולא צריך להתעכב עליו כדי להבין את הנקודה.
להפך: הוא רק מפריע.
ומילה על התרגום: אמיר צוקרמן הוא מתרגם מוכשר מאוד. התרגום שלו משובח, עשיר, ססגוני, מרגש, עדין, פיוטי, קולח ומקצועי להפליא. תענוג לקרוא את הספר בזכותו עד שמגיעים לשימוש שלו בבוהן. כן, בוהן ולא למשל אגודל. בפעם הראשונה עצרתי לבדוק איך בדיוק הגיעה הבוהן לפיה של הגיבורה. לא הצלחתי להבין האם מדובר בלוליינית מוכשרת במיוחד או בתנוחת ישיבה שלא השגחתי בה קודם. לא זה ולא זה: אמיר צוקרמן התכוון לאגודל. משום היותו מתרגם שאת מעלותיו מניתי זה עתה, אני מניחה שהוא ביקש לגוון כדי להעשיר את הפסקה, כאן וגם במקרה שלאחר מכן ובזה שלאחריו. כמדומני שהיו חמישה מקרים בסך הכול, כל אחד מהם בלתי נסבל יותר מהאחר. דווקא משום שהתרגום מוצלח כל־כך, דווקא משום שהוא מעביר ברגישות את רוחה של הסופרת ממרחק של מקום, תרבות וזמן, דווקא משום שהוא יצירת אמנות בפני עצמה – בגין כל הסיבות האלה הוא כה צורם ומפריע.
הטעות הזו אינה מציקה לי כסמל למשהו שגוי – היא עומדת לחלוטין בפני עצמה. בכל הפעמים בהן נתקלתי בהחלפה הזו התקוממתי בשקט, כזכור לך. אבל הפעם, הרבה בזכות הכבוד (המגיע) לאמיר צוקרמן, אני חורגת ממנהגי:
אצבעות הרגל; אגודל ובוהן
כל השמות הנהוגים של אצבעות כף היד יפים גם לאצבעות כף הרגל, לרבות זוג הנרדפים בוהן ואגודל. זה וזה יפים ליד וגם לרגל, כפי שאפשר ללמוד מן הביטויים 'על בהונות רגליו' לעומת 'עקב בצד אגודל'. המילה בוהן מן המקרא, ואילו אגודל מלשון חכמים. אין במקורותינו בסיס לייחוד השם בוהן לרגל והשם אגודל ליד. ואולם במינוח המקצועי בתחום הביולוגיה והאנטומיה נוצל קיומם של שני המונחים כדי ליצור בידול: אגודל היד ובוהן הרגל.
מצד אחד ומבחינה לשונית, אמיר צוקרמן אינו טועה. מצד אחר ומבחינה תרבותית, אנו מייחסים את הבוהן לרגל ואת האגודל לכף היד. אי־צדק, חוסר שוויון, חרפה, ביזוי ומידור שלא בצדק – ייתכן, אבל אלו העובדות.
דווקא על רקע הדיוק והעבודה האיכותית, השימוש המוחלף הזה צורם שבעתיים.
וחבל.
כל טוב,
גתית
