'מקופלת' של תמר גלבץ: קחי כיסא, זה יהיה כרגיל.

מה אומר ומה אדבר?

האמת, שרציתי לפתוח את הדוא"ל הזה לגמרי אחרת.

קודם כל, רציתי לכתוב אותו עוד לפני שסיימתי לקרוא.

לכתוב ולהתלונן.

דברים בנוסח – "מה זה השטויות האלה צופית (עדי אשכנזי)?! "מה זה הספר הזה?!", "מה בדיוק אהבת כאן?!" ועוד כהנה וכהנה.

א-ב-ל, מאחר וזו כבר הפעם השנייה ברצף די צפוף שאני מסיימת ספר באמצע בתואנה של "שעמום מחץ", ומאחר וזה ספר שא-ת המלצת לי עליו בטענה שמאוד אהבת, אז אמרתי – "טוב, נמשיך".

לא שזה בלתי קריא. זה פשוט משעמם. נורא. שום דבר לא קורה כאן. זו פשוט מסה על חוסר עשייה. מין סוג של שירה או כתיבה של זרם התודעה, או סגנון כזה שחושב שאם הוא יחתום משפט או מילה בנקודה או יעמיס עוד ועוד מילים מבלי לנוח באמצע, אפילו עם איזה פסיק פסיקון קטן, או ישחק עם סיומות כאילו מעניינות ושבירות ובניות של מצבים (והנה גם אני כותבת באותו האופן הזורם, רק שאצל גלבץ אין פסיקים וסוגריים ואצלי יש) – זה יהיה סגנון מוצלח ואיכותי.

אז זהו.
שזה רק נקרא ככה.

הגיבורה המהוללת, נטולת השם, היא למעשה טיפוס נטול זהות, נטול מוצקות, נטול קו מאפיין של אופי, אישיות או מחשבה.
בהתחלה ועד אמצע האמצע לא הצלחתי להבין, מה בדיוק היא עושה כל היום: חיה בלילות, ישנה בבקרים, מעבירה את הזמן מפה לשם בעשייה לא ברורה, לא מוגדרת, נטולת שם ממש כמוה. היא עובדת? לא עובדת? ממה היא חיה? איך היא חיה? מה היא עושה עם עצמה?

מסתבר שבאמת אין לה עבודה. התפלק לה, לגלבץ, לגלות את זה פעם. מפעם לפעם, בעיקר לקראת האמצע והסוף. היא גם מספרת שיש לה חברים ואנשים להתקשר אליהם ולדבר איתם. בסיפור ההווי היום־יומי שלה זה לא בא לידי ביטוי. מה שכן חוזר, שוב ושוב, שוב ושוב, שוב ושוב לזרא כי כמה כבר אפשר?!, הן התחושות שלה והתיאורים שלה והשתבללות הזו ממסלול למסלול ומסיגריה לסיגריה ומהמיטה למרפסת לשום דבר. ללא שום חידוש, בהתחפרות שלא אומרת כלום חוץ מאשר את עצמה.

כמה זה מייגע. לא מייגע במובן של – "נו, טוב, די, בואו נניח את הספר כבר" אלא מייגע במובן של "נו, טוב, די – בשביל מה להמשיך לקרוא, לא קורה כאן שום דבר. וככה זה גם ימשיך עד הפסקה האחרונה".

וזה באמת המשיך ככה.
בלי שום הפתעה.

 "זה סיפור פשוט. ומוכר. גבר עוזב אישה. וילדה ובית".
סיפור פשוט? אצל מי?! מה שבטוח, לא אצל הגיבורה. אצלה זה מדמם וכואב וקשה ומשפיל וכל המילים היפות האלה, שארוזות היטב בחוסר שינה ובחוסר אכילה ובחוסר מעשה.

 גם לבעל שעוזב וגם לילדה אין שם, אבל משום מה נראה שלהם דווקא יש חיים. לו – בעבודה או עם הדירה החדשה שלו ועם הרגשות שלו שמסתננים פנימה, מבעד לחרכים שהאישה נורא מתאמצת לפתוח ואז לסגור.

"עשרים שנה יחד, והוא מודיע שהוא הולך. לא טוב לו איתה. ממש לא טוב לו".
ממש לא ברור למה.

אני לא יודעת אם יש דבר כזה שנקרא "אחווה נשית", לפיו אם גבר עוזב אישה צריך מיד להצדיק את האישה ולגנות את הגבר. אבל אם יש דבר כזה, הוא חמור בדיוק כמו אחווה גברית. או כמו שאמרה אפרת דובדבני, מנכ"ל בית הנשיא, שבכוונתה המלאה להעסיק נשים בלבד ושאם יבואו גבר ואישה לאותו ראיון היא תעדיף את האישה והיא מקווה שלא יעמידו אותה לקיר בגלל זה (למרות שצריך, כי זו אפליה ועבירה על החוק לכל דבר ועניין).

אני לא חושבת שצריך להצדיק מישהו או משהו באופן מיידי, רק בגלל הדמיון הגופני. ואני גם יכולה להגיד, שלמרות כל אי העשייה שלה, הגיבורה של תמר גלבץ היא אישה שיודעת להיות נחמדה ודואגת ומסורה ואימהית, אבל היא כנראה אישה שלא טוב לחיות איתה, בגלל שהיא אישה שלא טוב לה לחיות עם עצמה.

הביקורות מתעלפות על גלבץ. על הספר הראשון שלה "את בתקופה טובה" וגם על "מקופלת". אז אולי רק אני לא מבינה? אם כולם אוהבים ורק אני לא, אז אולי אני לא בסדר?
אבל אז אני קוראת " הגיבורה בוחנת את תפקידיה כאישה, אם, מאהבת, בת זוג, תוך שהיא מנסה להגדיר את עצמה מחדש ומתעצמת לאורך הסיפור" ואני יודעת שזה פשוט סילוף לא הוגן ולא נכון. זה לא קורה כאן, שום דבר מזה: היא פשוט הולכת ומתדרדרת, הולכת ונעלמת, הולכת ודועכת, שוקעת לתוך אי העשייה שלה, בברברת האינסופית – ההגותית – הדלה שלה.

"המציאות הקונקרטית מצומצמת במתכוון" – למה? כדי שהיא תוכל לשחק "עם עצמה במשחק תפקידים מורכב את האישה הנעזבת?"
נו, באמת.

"לוטובלו שוכר לו דירה ועוקר אליה" – גם כן, טיפוס עם יוזמה. עד שזה קורה הנשמה יוצאת. כמה אפשר לנתח כל שנייה בכל רגע שקודם למעבר הזה באותם התיאורים, הדימויים וההסברים מבלי להגיד בעצם שום דבר חדש או שום דבר בכלל?

"היא נשארת לבד ולומדת להכיר את עצמה" – באמת? לא שמתי לב. אין לי מושג מיהי ונדמה לי שגם לה אין. זה שהיא מזהה מה היא אוהבת לאכול – זה יפה מאוד. דרגת התפתחות מאוד מפותחת, לה ולכל ילד ממוצע בן שלוש. וזה לא שהבעל טרף לה את כל הקלפים של ההגדרה העצמית, כשעזב. אף פעם לא היו לה קלפים כאלה. לכן היא צריכה, באמצע שנות הארבעים, להתחיל לעשות רשימת מלאי של "אוהבת להכין קפה אבל לא לשתות אותו ממש". שתי כוסות ביום ושלוק של חצי כוס בקושי.
שמישהו יתעד את זה לדורות הבאים.

"ולומדת לחיות. בלעדיו. ומתעוררת לחיים".
לומדת לחיות? תגידו לי, אתם שכתבתם את הנוסח האחורי של הכריכה: קראתם בכלל את הספר?! מה זה "לומדת לחיות"? איפה? איך? מתי פספסתי את ההתחלה של החיים שלה, בין כל הסיבובים מהמיטה למרפסת, בין השינה לבהייה?
"בלעדיו"? איך בלעדיו כשהיא כל הזמן מתגעגעת לחייה איתו ומחפשת לחזור אליהם ולהיאחז בהם, בשברירי הזיכרון שעוד נשארו אצלה אחרי שהלך?
"מתעוררת לחיים"? בואו נתחיל לנסות להתעורר בבוקר. ולהישאר ערה ליותר מדקותיים.

"מה בדיוק קורה שם מרגע שהוא מכריז שלוטובלו ועד שהוא טורק והולך?"
לא כלום. אבל ממש, באופן הכי גורף שאפשר. הנה, סיכמתי 185 עמודים של קריאה. חבל על הזמן, באמת. יותר מזה לא תמצאו שם.

"ומה קורה אחרי, כשהיא נשארת לבדה?"
כנ"ל.

"מה היא עושה שם בבית, בתחתונים ובלי אף דקת שינה, יום יום, שעה שעה, בוקר בוקר ולילה לילה?"
שמישהו יכניס את פטריק סוויזי, כי הוא אומר כנ"ל הרבה יותר טוב ממני.

"איך נראים החיים ביחד בזמן הספירה לאחור, ברגעים האחרונים, בדקות שנותרו, איך נראה הסוף של הסוף ואיך נראית ההתחלה מחדש?"
ובכן, דמיינו לעצמכם: דף לבן, חלק וריק. מילים מגובבות שלא אומרות כלום וכבר היה עדיף לחסוך כמה מהן כדי להשאיר מקום לדף לבן, חלק וריק. הוא מביע את זה טוב יותר. מגדיר את הלא כלום בצורה הכי ממצה שאפשר.

"האם היא מחכה שינעץ יום אחד את המפתח בדלת ויחזור אליה כאילו כלום?"
כן. הנה הלכו שלושים עמודים.

"האם תדע אהבה אחרת, גדולה ורוגשת כמו זה שאבדה לה?"
אין לי מושג. מי יודע? בטוחה כמעט שלא, אבל לא רוצה לקלקל.

"מעמיקה בחקר הנפש הנשית הפצועה"
באמת? אתם מסתלבטים עלי?

"עברית וירטואוזית, רב רבדית"
טוב. העלבתם לי את מנת המשכל. הכתרתם מלכים שאין שום סיבה אמיתית להכתיר אותם.

לא יודעת, צופית, באמת שלא. אבל בעיני, תיאורי מין ואוכל לא יוצרים ספרות. לא שאדיבה גפן יוצרת ספרות, אבל לפחות היא לא זוכה בפרסי שווא על מה שהיא לא עושה.

האמת?
זה נשמע פשוט שהיא עצלנית להפליא. ודי משוגעת. לא במובן הפסיכולוגי־פסיכיאטרי אלא במובן היום־יומי, על הגבול שבין המטומטם למופרע, של מי שקונה ארבע חתיכות בשר באטליז, מתביישת מהקצב, עולה הביתה, מטמינה שתיים במקרר ושתיים במקפיא, הולכת לראות טלוויזיה, חוזרת, זורקת את החתיכות לפח, הולכת שוב לבהות מול הטלוויזיה, קמה ויורדת למטה, להשליך את האשפה לאשפה המרכזית וחוזרת רגועה לשום דבר של למעלה.

אבל היום, כשכאבה לי הבטן ושכבתי קצת וקראתי את הספר עד לסיום, פתאום הבנתי שהיא לא עצלנית ולא בטלנית ולא נטולת עשייה. היא אישה בדיכאון. לא רק בגלל שבעלה עזב אותה, ואז זה מאוד הגיוני ומתבקש ואיזו סתומה שלא הבנת את זה קודם.
היא פשוט בדיכאון כל הזמן.
אלה החיים שלה.
חיים שבהם היא לא עושה שום דבר – לא עם עצמה, לא עם אף אחד אחר. אף פעם. לפחות, זה מה שהיא מספרת לנו, שנדע.

לא מזמן פגשתי בחורה אחת, מתקרבת לארבעים, רווקה. ישבתי לשוחח איתה. סתם, את יודעת. נפגשים אז מדברים.
"מה את עושה?" – "עובדת כמטפלת בגן ילדים".
"נהנית?" – "לא, שונאת את זה". ואין לה גם כוח בידיים להרים את הילדים. כל חודש וחצי – חודשיים מפטרים אותה והיא מתחילה מההתחלה.
"מה את רוצה לעשות?" – "ללמוד מידענות, להיות ספרנית".
"וואלה, את אוהבת ספרים?" – "לא, שונאת את זה. לא קוראת בכלל. שונאת גם אנשים. שונאת לעבוד איתם".
"אה".
ומפה לשם –
"מה את עושה כשאת חוזרת הביתה?" – "כלום. יושבת מול הטלוויזיה והולכת לישון".
בקיצור – הכול לא, והכול אפור ושחור ונורא ואיום ולא מתאים; שום דבר לא מדליק אותה; שום דבר לא גורם לה לפתוח את היום או לעשות איתו משהו. לא עכשיו, ולא כשהיא תגדל.

פעם היא הייתה אצל פסיכולוג. הציעו לה לקחת כדורים. היא לא רצתה.
אז עכשיו היא ככה.
ככה.

ופתאום, אחרי שהמשכתי לקרוא את הסיפור המייגע והלאה של האישה הזו, שלא עושה שום דבר עם החיים שלה חוץ מלעשן ולהרעיב את עצמה ולבהות באוויר, פתאום עלתה לי הבחורה ההיא לראש, והבנתי.
זה לא סיפור על מישהי תלושה.
זה סיפור על מישהי שאין לה כוח לחיות, כי אין לה סיבה שתחזיק אותה בחיים (ואני לא מדברת עכשיו על הבת שלה).
חסר לה אותו חוט שדרה פנימי מוצק ומוצדק, שיחזיק אותה יציבה ונטועה במקום.
משהו שיבער וישאג ויתסוס בתוכה, אפילו בשקט, אבל לפחות שיזוז ויזיז.
משהו שיניע אותה מעבר ליצרים הבסיסיים־חייתים־הכרחיים של אוכל־שינה־מגע.
מישהי שהולכת לפסיכולוג באופן קבוע והוא, המהולל, לא מצליח לעזור לה לעשות משהו, איזה משהו, עם עצמה.
רק יושב שם ולא עושה את המשהו שלו בשתיקה שמתחפשת בקושי לסוג של הקשבה.

שעות על ימים שהיא רובצת תחת עצמה, מתבוססת בשום דבר. אפילו על מה לחלום אין לה. וזה לא רק בגלל שבעלה עזב אותה. היא הייתה כזאת, עוד מקודם. רק שאז הוא סיפק לה עשייה, שהרחיקה אותה מעצמה ומהשיממון העצמי שלה, שקצת טשטשה את העובדה שהיא טיפוס כזה, שלא עושה כלום כל הזמן.

יש שני סרטים אמריקנים, שלמעשה הם שכפול האחד של השני עם אותה שחקנית – כריסטין להאטי (זוכרת?), על אודות אישה שבעלה עזב אותה, גם אחרי עשרים שנה (כמו מקופלת) וילדים משותפים. באחד מהם זה קורה עם העוזרת האישית של כריסטין, שעבדה איתה בעיתון שבו כריסטין כותבת (אבל לא לאורך זמן, כי כמובן שמיד מפטרים אותה גם משם). כצפוי וכהגיוני, כריסטין מתמוטטת בשתים שלוש סצנות מצולמות היטב, עצובות ומצחיקות באופן שווה, וכצפוי וכמעורר ההשראה, היא מתחילה לבנות את עצמה מחדש. מתרסקים לה החיים אבל היא לא מתרסקת.
זה אמריקאי, זה מלא איפור ומעוצב להפליא, אבל זה לא קיטש. זה חותר לאן שהוא– לחיים, לבנייה, להשתקמות, לשמחה מחודשת, לאושר, לעשייה. למשהו.
הגיבורה של תמר גלבץ לא חותרת לשום מקום, לשום דבר, לשום כלום, אף פעם.
וזה נורא מדכא.

אבל עכשיו אני כבר לא נוזפת בה כל כך. כלומר, אני נוזפת בה עד שאני מזכירה לעצמי שהיא כנראה בדיכאון, ואולי זו לא כל־כך אשמתה.

אדיבה גפן למשל טועה בכל המרכיבים שצריכים להיות בספר טוב: הדמויות שלה לא שומרות על עקביות – הגיבורה הראשית צוחקת, מפלרטטת, משועשעת ונרגשת – כל זה כשהיא אמורה להימצא באבל כבד על אחותה ובעיצומה של חקירה מסכנת חיים על אודות הירצחותה המסתורית. הדמויות האחרות הן סוג של כרזה חד ממדית, שזה לא נורא כי הן די נחמדות, אבל גם די שבלניות (למעט האבא, שהוא הכי אנושי מכולם).
העלילה מקבלת תפניות לא כל כך הגיוניות ומקובלות והכתיבה לא תמיד אחידה – פעם זה מנסה להיות ספרותי גבוה ופעם זה יורד נמוך (למרות שהיום כולם חושבים – כולל תמר גלבץ שלך – שאפשר בשקט להכניס קללות וגידופים ומילים גסות לתוך הסיפור ותיאורים מיניים בשפע וזה יחשב לסוגה עלית ול"אחלה" סיפור)… אבל את יודעת מה? לא ממש אכפת לי. כי כמו שכבר אמרתי, אצל אדיבה קורה משהו. וה"משהו" הזה, מופרך ולא הגיוני ככל שהוא יהיה, עם כל השגיאות שלו, עדיין מצליח לעשות משהו כמו שצריך: הוא מעניין. לפחות אותי.

תמר גלבץ אולי כותבת "יותר ספרותי ואנין", ביתר פיוטיות, אבל היא לא מספרת סיפור. היא מקוששת הגיגים ורחשים של דיכאון מרפרף ובלתי מחייב, שמתיימר להיות תמונת מצב מעניינת על חיים שנהרסו. אבל הוא לא. הוא סתם מצע של עצלנות ובטלנות עד לגבולות ה"איך אפשר"? במקרה הטוב או התערבות נדרשת של איש מקצוע ואולי כמה כדורים במקרה הרע.

ואולי אני טועה?
ואולי לא כל כך?
ואולי בכלל לא?
(שימי לב – יש גם חלק ב' וג' וגם אחרית דבר חותמת).

לא. אני לא טועה.
רק שעכשיו אני מבינה יותר.

הבעיה שלי היא לא עם הספר. היא עם מה שכתוב על הכריכה, וקצת עם הביקורת.
מזל שאני אף פעם לא קוראת את הכריכה ואת הביקורת לפני שאני מתחילה בקריאה.
הפעם זו הייתה פרסומת בכל מחיר, ריטוש אופנתי שחוטא לאמת ומייצר אשליה.
ועכשיו אני יודעת שמגיע לתמר גלבץ יותר מזה.

מזל שצפיתי בכל הסרטונים האלה, עליה.
הם הסבירו לי מה קורה כאן, הרבה יותר טוב משעשו כל כותבי הכריכות המהללים את כישרונם המופלא להפליא ולמכור ספרים תוך כדי.
פשוט תגידו את האמת – היא מסוגלת למכור בזכות עצמה.

אני לא כועסת יותר על הדמות המיוסרת להפליא ונטולת השם של תמר גלבץ.
אני פשוט ממש־ממש מרחמת עליה.

כמו תמיד, מקווה לשמוע ממך.
כמו תמיד, כמעט בטוחה שזה לא יקרה.
כמו תמיד, אני לא אתן לזה לרפות את ידי.

כל טוב
גתית