זוכרת שסיפרתי לך שיש לי שיטה לבחירת ספרים? כלומר, ספרים שאני ממש צריכה לבחור בעצמי – לא כאלה שהופיעו ברשימה כזו או אחרת של ספרנית אישית (שכבר מזמן לא הגישה את הרשימה הנחוצה מאוד שלה)?
בכל אופן, יש לי שיטה כזו; אמות מבחן מוגדרות שהספר צריך לעמוד בהן כי הן מעידות על איכות, טיב ורמה מסוימת שלא כדאי להתפשר עליה.
לאחרונה הצטרפה אליהן שיטה נוספת (לא ממש לאחרונה, אבל מבחינת העדכניות יש להתייחס אליה ככזו): עורך או עורכת. אני פותחת את העמוד השני, זה שבגב הכותרת, ומחפשת שם את בעל או בעלת התפקיד החשוב הזה.
אם יש, ברוב המקרים אני אקרא את הספר הזה.
הפעם זה בדיוק מה שקרה: שוב יצאתי בשליחות זולתנית לחלוטין, להשאיל ספרים עבור חסרי הסבלנות אך בעלי הטעם המדויק־מדוקדק־פרטני שאחרת לא יקראו שום דבר והכול יהיה על מצפונך, בבקשה־על־לא־דבר. זמן רב הוקדש לחיפושים המקדמיים ולשיטוטים בספרייה עצמה. שעות עמל רבות לשם מציאת ספרים מסוימים מאוד בסוגה ספרותית מסוימת מאוד.
הספר הזה, מצרפי המקרים, היה שם.
במקרה.
רפרפתי על הכריכה האחורית וקיבלתי את הרושם הלא נכון שיש בו מן הסוגה הספרותית המוקפדת מאוד שבשליחותה אני טורחת כאן ופתחתי את הדף השני, הפנימי. שם היא הייתה – "עורכת הספר: שירה חדד".
השאלתי אותו בו במקום.
החלטתי שגם אם המטרה שלשמה התנדבתי, התגייסתי, עמלתי והשקעתי לא תושג, את הספר הזה אקרא בעצמי.
בכל מקרה.
כן, מקריות היא שם המשחק במצרפי המקרים של יואב בלום: סיפור לא־דתי על העובדה שכמעט כל דבר בחיים נרקם בצורה מאוד מתוכננת, מודעת, מחושבת ועל האנשים שדואגים לכך.
סוג של אנשים.
שום דבר לא מתרחש סתם – לכל דבר יש סיבה וכל סיבה כזו נועדה להניע קדימה מהלך עניינים מסוים שיניע בתורו מהלך עניינים אחר ויקדם את העולם קדימה בצורה מסוימת שאולי נבין ואולי לא, אבל זה לא ממש משנה.
את המושגים האלה – משק כנפי הפרפר, תיאורית הכאוס ומשחק המילים של המילה "מקרה" – כולם מכירים כבר. גם יואב בלום, שמביא את כל המשפטים המוכרים שהפכו כבר לשחוקים ומגחך עליהם בדיוק כמו כולנו, ואז עובר לשלב הבא.
כי העובדה שמשהו נאמר כבר שוב ושוב עד לזרא לא הופכת אותו לפחות נכון ומצרפי המקרים יותר מדי טוב מכדי ליפול בסיבובים חדים של נקודות מוצא כאלה.
יש בו קורטוב של התחלה, על מהות השתלת רעיון או השראה במוחו של אדם אחר וההמתנה הסבלנית אך המשתלמת לנביטתו הרת הגורל, קצת מצחוק הגורל ודומינו הישראלי והרבה מאוד מנגד כל הסיכויים ואפקט הפרפר.
אבל זה, כאמור, רק הרובד הראשוני.
ברובד העמוק יותר הוא הזכיר לי את בדידותו של קורא המחשבות – קול ישראלי מיוחד על חייהם של אלה שמסדרים את חייהם של כל השאר; עוצמות של כוח לצד תהומות של בדידות, קיום רדוף שמנסה להשליט סדר בעולם נטול היגיון.
ברובד העמוק עוד יותר הוא הדהד לתולדות האהבה של ניקול קראוס. עד כדי כך.
ככל שהמשכתי בו יותר ויותר כך הרגשתי, יותר ויותר, שפשוט קשה לי להניח אותו מהיד.
כשהוא מדבר על מורכבות החיים, על צורת ההסתכלות שמבחינה בכל פרט, קטן כגדול, משום שלכל דבר יש חשיבות, חשבתי על שרלוק הולמס, שרואה את מה שכולם רואים ויותר – רק משום שהוא מיטב להסתכל.
זהו הגיבור הדמיוני הלא־מוצהר שמשמש השראה לפעילותיהם של מצרפי המקרים ואולי גם לסופר שצירף אותם ביחד: אדם שתמיד שם לב לכל דבר.
אבל מצרפי המקרים הוא לא סיפור על האופן שבו אנשים צריכים לחדד את תשומת הלב שלהם.
מצרפי המקרים הוא סיפור על אהבה.
אני אדייק:
מצרפי המקרים הוא סיפור מופלא על אהבה.
ועל האהבה שבחיים.
האהבה שבו אינה רק פגם כימיקלי השייך לצד המפסיד (או המנצח, תלוי איך מסתכלים על זה).
האהבה שבו היא אהבה במובנה העמוק ביותר – אהבה שגורמת לאדם להיות כפי שהוא באמת, שוב אמירה שכבר נאמרה עד שהאוזניים מדממות, אלא שהפעם זה פשוט נכון. גם המשל שבו משתמש יואב בלום כדי להוכיח את הטענה הזו נראה פשוט עד פשטני, אבל הוא לא. במחשבה שנייה ואפילו שלישית הוא משל מקסים ומהמם בעוצמתו: אנשים הם לא אנשים עד שמישהו אחר רואה אותם – לא את הגוף או את החזות או כל דבר אחר, חלקי וחסר, אלא אותם – את מי שהם כמכלול שאי־אפשר בשום אופן לכמת או למספר או לרדד.
אבל אז, ואפילו אז, הראייה הזו יכולה להיות מצומצמת ושגויה כי אנשים מעדיפים להשאיר לעצמם את הדימוי המושלם במקום לפקוח את העיניים ולראות את מה שבאמת עומד שם.
אנשים שרוצים "יותר" במקום "בדיוק".
הגירוש מגן העדן נגרם בגלל אכילת פרי שפקח לאדם וחוה את העיניים, אבל נראה שאף על פי כן, עיניהם של הרבה מאוד אנשים נותרו סגורות במשך הרבה מאוד זמן.
אולי הן עדיין כאלה.
האמת של יואב בלום חדה וחותכת. הכתיבה שלו מדויקת, מדודה, מוקפדת. ההגשה שלו עשירה, אנושית, מלאת חמלה.
מרגשת.
אין לי ספק ששירה חדד (שלא היה לי כל מושג מי היא) אחראית ישירה לכך (ועכשיו שיש לי מושג, אני מאמינה בכך אפילו יותר).
מצרפי המקרים לא מתפעל מעצם קיומה של מציאות נטולת מקריות, מורכבת ככל שתהיה – על אף שגם זה קורה מדי פעם.
הוא עושה משהו חשוב הרבה יותר: הוא נותן לה מטרה, תכלית וערך.
הוא מעניק לה משמעות.
"אנשים מתייחסים לאהבה כמשהו ש"מאמינים" בו. כאילו זו דת. ובמסגרת הדת הזו אתה מקבל על עצמך שאי שם קיים מעיין קישור קוסמי בין אנשים ששונה במהותו מכל סוג אחר של קשר, ושבמסגרת הקישור הזה אתה מקדיש את עצמך לסגידה למישהו אחר. אנשים צריכים להאמין במשהו, משהו שהוא גדול מעצמם […], הדתות לא תמיד מספקות להם את זה, אז הקונספט הזה שנקרא אהבה נותן להם את מה שתמיד חיפשו – משמעות עמוקה ולא רציונלית שהיא מעבר לחיים הרגילים. ובלי לשים לב, בעולם שבו הצורך מחליף נתינה, האהבה נהפכת לעוד משהו שצריך להשיג. בית גדול, מכונית יפה, אהבה גדולה. לא אהבת? חייך התבזבזו. החמצתָ אחת מהתחנות.
פעם גם הוא חשב ככה. מאז השתנו דברים. הוא כבר טעם את הפרי הזה, הוא מכיר אותו, האהבה היא לא כזאת, היא הרבה יותר מזה." (יואב בלום, מצרפי המקרים, כתר, ירושלים, 2011, עמ' 86 – 87)
ואז יואב בלום מוכיח את ההצהרה הברורה שלו, ובצורה הכי יפה שאפשר: הוא גורם לנו להרגיש את האמת שמאחורי המילים.
להבין אותה בראש ובלב ובכל חלקיקי הגוף שבדרך.
מצרפי המקרים הוא ספר שעבדו עליו ברצינות אנשי מקצוע רציניים, החל בסופר וכלה במעצבת העטיפה (נועה שניר). אני לא מוקסמת ממנו עד כדי כך שאעלים עין מכל מיני מהמורות קטנות (מצד אחד ומצד אחר – אני מדברת גם אליכם), אבל אני אכן מוקסמת.
כי זהו אכן סיפור מבריק – לא כל־כך או לא רק על גורל ובחירה, דמיון ומציאות.
זהו סיפור מבריק על אנושיות במפגש הכי לא צפוי שלה, באמת שצריך לפעמים לקרוא פעמיים כדי להבין שמישהו אכן כתב אותה, ככה, בצורה כל־כך נכונה, כל־כך מדויקת, כל־כך חכמה.
זהו סיפור מלא רגש ומלא כאב, מלא תקווה ומלא הבטחות.
סיפור על החיים כמו שהם וכמו שהם יכולים להיות, אם רק מסתכלים על כל הפרטים יחד, בכיוון ההסתכלות הנכון.
תענוג.
כל טוב,
גתית
