נכון שאחת הדרכים הנכונות (שלא לומר – הנבונות) לפתוח מאמר \ מכתב \ מסה \ רשימת מכולת היא בהצהרה?
אמנם כן: במקומות אחרים, מתורבתים יותר, אנשים נוהגים לפתוח ב"שלום, מה נשמע?" אבל אנחנו כבר מעבר לנקודה הזו. כלומר, את אף פעם לא יישמת אותה ולכן הרגלתי את עצמי להפנות אליה את הגב.
וכעת – להצהרה: גם מותחן יכול להיות ספרותי באופן שראוי להתעכב עליו.
אני מודעת לכך שהדברים הבאים שאכתוב עשויים לסתור את הקביעה ההצהרתית הזו (בעיקר לאור העובדה שהספרים שאדון בהם אינם מותחנים ואלה שכן אינם מותחנים מהסוג האמור). עם זאת, משום שהמסקנה האמורה התגבשה אצלי דווקא במהלך הקריאה שהולידה גם את הדברים שאכתוב בעקבותיה, יוצא שבסופו של דבר שידה של סוגת המותחנים עדיין על העליונה.
ערב שבת.
בבוקר שישי גרפתי מהספרייה ערמת ספרי מתח, טובה למישהו שלא טורח לבקר שם, לא מתעניין במערך ה"ללכת – לראות – לשקול (לאו דווקא באופן מילולי) – להשאיל" אבל מגלה חוש נוקדני מאוד בכל הקשור למה שהוא מתעתד לקרוא. מהערמה האדירה הוא ניפה ארבעה ספרים ללא שמץ של היסוס. ארבעה ספרים. אפילו בדל חרטה על העבודה הקשה שהשקעתי (ללכת – לראות – לשקול – להשאיל) לא עלה על דעתו, קל וחומר שלא על שפתותיו. הוא אפילו לא חשב שזה סיפור גדול (תרתי משמע). וודאי שלא. בסך הכל ערכתי למענו שלושה סבבים (שלושה!) של ללכת – לראות – לשקול – להשאיל, וזאת לאחר שהכנסתי אותו לאתר הספרייה ואפשרתי לו לגלוש שם כאוות נפשו ולחפש ספרים המתאימים לרוחו האנינה והקפדנית.
וכך הגענו לערב שבת. ארבעה ספרים מיותמים ואנוכי.
החלטתי שמאמציי לא יהיו לשווא. מה רע בקצת מתח ועלילה קולחת? אם קוראים את זה מספיק מהר זה ממש כמו לצפות בסרט באותו הסגנון (וסרטים כאלה אני אוהבת בהחלט).
התלבטתי במה להתחיל. על אף שתחושת הבטן הצביעה לכיוון ספר אחד, ביקשתי עזרה לא מדוּמַה בהטלת מטבע בין שתי אפשרויות.
הספר שרציתי ניצח.
התחלתי לקרוא את מצב נפשי של רודריק אנסקומב.
האמת – גיליתי אותו ממש על דרך המקרה: הייתי באגף הספרים הישראלים והוא השתרבב לשם בטעות. עשיתי אז את כל מה שקוראת נאמנה הייתה עושה במקומי: הוצאתי אותו בכוונה להחזירו לספרנית, אבל תוך כדי גיליתי שהוא מעניין ומעניין לעניין הוא צורף לערימת הקריאה.
אכן, מקרה משמח – בעיקר בגלל מיקומו, ראשון בשלישייה של ספרים המשלימים את עצמם והמובנים טוב יותר על רקע הספר שקדם להם.
מצב נפשי מספר על אודות ד"ר פול לוקאס, פסיכיאטר המנסה לאבחן את מצבם הנפשי של עבריינים ולקבוע האם הם כשירים לעמוד למשפט. מדובר בעבודה מורכבת ותת־קרקעית בעיקרה, מערך של הצגה והעמדת פנים שנועד לשדר תגובה אחת כדי לעורר תגובה אחרת – זו שאמורה לגלות את האמת על שפיותו של המטופל.
פול הוא פסיכיאטר מיומן בעבודתו. יתרה מזאת: הוא יודע שהוא מיומן. מערך הפעילות שהוא מבצע זורם אצלו בצורה כמעט מוּכָנית. הוא מתעתד לצפות מראש כל תגובה, מכין עצמו לכל תרחיש אפשרי ושומר על ערנות בהתבסס על שנים של ניסיון ומומחיות מקצועית. על אף כל זאת, הוא עדיין רוצה להיות מסוגל להציץ אל קרבי המואשמים שמולו, לגלות את האדם הפצוע באמת מתחת לאין־ספור השקרנים, המושחתים והמתחמקים. קורא מחשבות. זו שאיפתו וכמיהתו הסודית, משום שהגילוי אינו תכלית מאמציו (על אף שזה עיקר עיסוקו): ד"ר פול לוקאס פשוט רוצה לסלק את כל הרמאים מהדרך כדי לטפל במי שבאמת זקוק לעזרה.
מחשבה זו אינה עיקר הסיפור, אך היא הנושא המעניין ביותר: הפסיכיאטר המיומן מצליח לקרוא את נבכי נפשם של רבבות מטופליו בה בשעה שהוא לוקה בעיוורון כמעט כרוני לכל המתרחש סביבו. העובדה שהצלחתי לחזות את ההתקדמות העלילתית חמישה פרקים לפני התממשותה בפועל לאו דווקא מעידה על גאוניותי (הברורה מאליה), אלא על החידלון המגוחך באטימותו של ד"ר פול לוקאס. כנראה שרק בחדר החקירות, במקום שבו הוא יכול לתכנן מערכי תגובה כמו על לוח שחמט, הוא מרכיב את משקפי העל שלו וחושף את האמת. בעולם החיצון, להלן כל מקום אחר מלבד שאינו חדר עם שולחן ושני כיסאות, הוא עיוור כמו חפרפרת שנקלעה שלא מרצונה לסביבה שטופת זרקורים ואורות נֵאון.
קראתי את הספר מהר – קצת יותר מאורכו הממוצע של סרט, אבל עדיין. רציתי להגיע לסוף כדי לוודא שחייו של פול לא נהרסו בגין מוגבלותו המופרכת, שבהחלט הצליחה להעיב על האווירה. היא הייתה כל כך הזויה שזה כבר התחיל להרגיז (את לא אמורה להתרגז על ספר שאת קוראת, את יודעת) אבל אז הספר השני הגיע ומיקד את הנושא במקומו הראוי.
הספר שהמתין לתורו בהטלת המטבע הראשונה.
בדידותו של קורא המחשבות מאת דלית אורבך.
אבנר בן שלום, נרי, יכול לעשות בדיוק את מה שד"ר פול לוקאס התאמץ שנים רבות כל כך לשכלל ועדיין בהצלחה חלקית בלבד: הוא קורא אנשים כמו ספר פתוח. אין מחשבה, רגש, אמונה, זיכרון או חוויה שמצליחים להימלט מפניו. אפילו ריחות הוא קולט, שלא לדבר על מאוויים כמוסים וסטיות מיניות או אחרות. כן, נרי נחשף להמון סטיות במהלך חייו. בניגוד לפול, הוא נולד עם היכולת הזו, לא ביקש אותה או חפץ בה, והיא קשה ושנואה עליו מסיבה זו בדיוק: לכל מקום שהוא מביט הוא רואה רק עצב, החמצה, שנאה, כעס, עליבות, חולי וטירוף.
אבנר הוא נושא הנר – מי שמדליק את השלהבת הקטנה ומפענח את הנִקְרִים בדרכו באופן שד"ר פול לוקאס, מוכשר, מיומן ומנוסה ככל שיהיה, לעולם לא יוכל לעשות. אלא שנרי לא עושה דבר עם יכולתו הנדירה והאדירה. סליחה, הוא כן עושה: על אף שהוא אינו מסוגל להרגיש – רק לקלוט רגשות ולשלוף אותם לפי הצורך ההגיוני המקובל – הוא מצוי תמיד בעיצומה של הלקאה וענישה עצמית בלתי פוסקת. במילים אחרות, נרי עסוק כל הזמן בלשנוא את עצמו.
זה מתחיל עם אבא שלו, שלמעשה אינו אביו האמיתי. שניהם יודעים את זה, אבל אף אחד לא מדבר. גם לא האימא ו-וודאי שלא האחות, שאינה יודעת על כך דבר. מטבע הדברים, לנרי אין קשר תורשתי עם בעלה של אמו, אך אין דבר שהוא רוצה יותר מלהיות לו כבן. העובדה שהוא דומה דמיון מופלא לאביו־מולידו – הוכחה נצחית לנבגדותו ועליבותו של הבעל, תזכורת תמידית למאהב האגדי ולרגעי הקסם שהתרחשו במהלך חודש אחד, בדירה קטנה מעל מאפייה ליד הים – מחלישה אותו אך לא מייאשת: נרי יעשה כל דבר שיצדיק את שנאת אביו כלפיו, שיעניק לה ביסוס בעולם המציאותי כך שיוכל לשחרר את זעמו המצטבר. דמות האב החסר היא הכוח המניע בחייו. כשהוא מחליט לבסוף לעשות שימוש צודק ביכולותיו, הוא קושר קשר עם עורך דין מבוגר שדומה חיצונית לאביו־מולידו ושקורא לו מדי פעם "ילד". עבור נרי קשר כזה – על אף קשייו המרובים – טוב יותר מכל זכייה בכל הגרלת לוטו. הוא מרגיש, אולי לראשונה בחייו, נאהב.
אבנר בן שלום נולד לתוך מציאות מסוכסכת. אין שלום בעולם אותו הוא רואה. אין לו חברים, אין לו חברות וכשהוא כבר יוצר קשרים עם בנות המין השני הוא בודק בעיקר האם הן כנות בדברים שהן אומרות לו, ביחס למה שכבר שמע אצלן בפנים. לא שעמום, לא שעשוע, אפילו לא ריקנות. נרי פשוט מיואש מהעולם. מהלכלוך שדבק בו כמו זפת שאי אפשר אף פעם להוריד. הוא מרגיש אשם על כך שהוא רואה את כל הכיעור שיש לכולם להציע. בכל מקום מצטברות להן בקצב מסחרר ערמות של עליבות וטינופת – נֶהָגות, מפחידות, מטואטאות ומסולקות, רק כדי לעלות שוב ברגע אחר, בהזדמנות נוספת, אל פני השטח של המחשבה.
אף אחד לא אוהב את נרי, להוציא את אחותו דפנה. היא אוהבת אותו באמת ובתמים, אהבה נקייה וטהורה של אחות. אבל על אף היותה זֵר ניצחון, הוכחה אחת לקיומו של טוב אמיתי בעולם, נרי לא שואב ממנה עידוד או אפילו נחמה. הוא שמח על אהבתה, אך החלל שבלבו ממאן להתמלא.
מהלך הסיפור מרגיל את הקוראים לחשוב שנרי הוא האמת והאמת היא נרי. משום שאין דבר שהוא אינו רואה, אין דבר שהוא אינו יודע. עם זאת, על אף הפרטנות המדוקדקת וקפדנות הדיווח על אירועים ותחושות, סופו של הסיפור מגלה דווקא מציאות אחרת. דלית אורבך בחרה להפגיש את נרי עם מקבילתו הנשית: נילי, קוראת מחשבות בדיוק כמוהו. אמנם היא מיומנת פחות ויפה הרבה – הרבה פחות ממנו (מלאך שבדי מושלם שכמותו), אבל היא והוא זה אותו הדבר. מכאן מתרחש הבלתי נמנע, כמעט מאליו: במפגש מול נילי עומד נרי לראשונה מול עצמו.
קראתי חוות דעת רבות על הספר. הן נעות בין מדהים למשמים, מרשים למשעמם. באמצע יש את אלה הטוענים כי הספר עורר בהם מחשבה ושינה את האופן שבו הם תפסו את עצמם ואת העולם סביב.
אז נכון: החלק הראשון, ההיצג המשפחתי, אכן היה ארוך מאוד והשתלשלות האירועים שהובילה לסיום הייתה משוללת נסיבתיות הגיונית.
ועם זאת.
ההבדל בין ארוך מאוד לארוך מדי טמון בחשיבותם של הדברים הנאמרים. "ארוך מדי" פירושו מיותר. "ארוך מאוד" פירושו מעיק. אבל אולי דווקא זו הייתה כוונת המספרת? להכניס אותנו, הקוראים, לעולמו הרגשי והדחוס של אדם המבלה את חייו בהתבוססות בביצה צמיגית ומייאשת? חיים שלמים הוא לועס שוב ושוב את התיעוב שלתוכו נולד, את השנאה שעיצבה את דמותו, אז מה זה כבר בשבילנו עוד כמה עמודים?
איך מצב כזה אמור להרגיש? "מעיק" יכול בהחלט להיות הגדרה מתאימה.
ובכלל, האם זה לא אנושי לטחון את עברך שוב ושוב, כמו פרה מעלה גרה? לחיות מחדש שוב ושוב את המשקעים שעיצבו את אישיותך? מה לנו כי נלין על נרי שעושה את מה שכולם עושים בפרטיות מחשבתם ומוחם, פחות או יותר במשך כל הזמן?
השתלשלות האירועים שהובילה למפגש בין שני הפכים דומים הינה אכן בלתי הגיונית: קוראת המחשבות חושדת בקורא המחשבות, עוצרת אותו ללא שום הוכחה ומנסה לברר – באלימות פולשנית – האם הוא באמת רוצח.
אכן.
אז מה?
אולי הייתה דרך טובה יותר להפגיש בין השניים, אבל מנגד – אולי לא? אולי המקום היחיד שבו נרי מסוגל להתעמת עם עצמו הוא בבית המשפט ולאחר מכן בתחנת המשטרה, כלוא בצינוק מבודד שבו מחזיקים את הפושעים המסוכנים ביותר.
כמו הצינוק של חייו.
זה האופן שבו נרי דן ומעניש ומכריז על עצמו מאז ראשית הדרך: אשם. חוטא. עבריין. מסוכן.
איזה מקום יתאים לו יותר מאולם בית המשפט ותא מעצר?
נרי שוקע לתחתית תהום המציאות. הוא מבקש למות ונתלה בפטירתו של אביו הלא ביולוגי כמועד המתאים ביותר. בנקודה הזו, השפופה והנמוכה בחייו, משליף אותו הסיפור לנקודה שפופה ונמוכה אף יותר. במקום הדחוק, המסריח, המסוגר של חדר מבודד נטול חלונות מפקיעים מנרי את הזכות להתאבד ומעוררים בו את הרצון לחיות.
המפגש האיום עם נציגת החוק שרואה בו רוצח סדרתי אכזר מציב את נרי בכנות מפכחת מול נרי האמיתי. לא מפני שזה המבנה הפסיכולוגי – העלילתי המתבקש, אלא משום שזו הפעם הראשונה שנרי נתקל במישהו שיכול לראות אותו כפי שהוא לא רואה את עצמו באמת.
מדוע הוא לא עשה זאת עד עכשיו?
התשובה מובנית מאליה. איזו סיבה יש לנרי לרצות להתבונן בעצמו? הלוא הוא שונא את עצמו, מתעב את עצמו כל כך חזק בשביל אבא ששנא אותו מאז ומעולם.
ובכלל, גם אנשים שאינם קוראי מחשבות לאו דווקא מכירים את עצמם. אפילו נילי לא מכירה את עצמה ונדהמת נוכח השתקפותה בנרי. אולי כולם היו נדהמים לגלות כיצד הם נתפסים מבחוץ, דרך עיניים צלולות. מחוברים גרסת המציאות.
האמת היא שלא קשה להיות קורא מחשבות. כל מה שצריך לעשות הוא פשוט להקשיב. כמו שנרי עושה. הוא הרי היה יכול לתת לכל המידע לחלוף לו מעל לראש. אבל לא: הוא צולל לתוכו, מחפש ומאזין – לא רק שומע.
אנשים מציגים את עצמם לראווה כל הזמן: באופן שבו הם מתלבשים, במה שהם אומרים או לא אומרים, בתנועות, במחוות, בגוון הקול, בחיוך או בהרמת גבה. אדם שרוצה לקרוא אנשים פשוט צריך להסתכל עליהם. את זה יכול לעשות כל אחד.
כל אחד שרוצה. נרי חושב שהוא עושה את זה כי הוא חייב, אבל זה לא ממש נכון. זו אחת האמיתות שהוא לא מעז להתמודד מולן: הוא מציץ אל נבכי נפשם של אנשים כדי לגלות את עצמו בתוכם. את החריג – כמוהו. את המוזר, המעוות, הלא נאהב, הלא שייך. נרי חש כה מנודה, כה נואש, שהוא כָּמֵהַּ לגלות שהוא אינו היחיד במצוקתו. כל האנשים שהוא רואה סובלים, אבל זה רק משום שהוא מחפש אצלם את הסבל כדי להקל – באופן לא מודע – על הסבל שלו עצמו. אם כולם סובלים אולי זה מה שיש. אם כולם מושחתים ושפלים אולי הוא לא ממש לא בסדר. הרבה יותר קשה לקבל מציאות שבה אתה הלקוי היחיד, כי אז באמת משהו פגום אצלך, מושחת ללא תקנה.
אמנם נרי שונא את עצמו, אבל גם לשנאה עצמית יש גבולות משלה.
נרי שואף להגיע לנקודת הקיצון של השנאה לא כדי להוקיע את עצמו אלא כדי למצוא בה את הדבר היחיד שחסר לו בחייו: אהבה.
על סולם הערכים נקודת קיצון משיקה לנקודת קיצון. היוצרות מתחלפות ונולדות מחדש.
לשם נרי שואף. רק שהוא לא מבין או לא יכול לעכל את התובנה הזו.
ואז באה נילי ומסבירה לו.
באלימות, בזעזוע, בטלטול – אבל בכל זאת, מסבירה.
נרי ונילי. איזה צמד. נילי המכוערת, השמנה, החזירית מגלה לנרי עוצר הנשימה מי הוא באמת. יותר מכך: היא מספרת לנרי שהוא יפה מבפנים, לא רק מבחוץ.
מציאה מופלאה כל כך היא התקווה העומדת בבסיסה של כל מערכת יחסים: מישהו שיראה בך את היופי ויחלץ מתוכך את הטוב.
על אחת כמה וכמה, איזו מציאה מופלאה היא זו לאדם רדוף כל כך כמו נרי נטול השלום הפנימי.
הודות לנילי מצא נרי את מה שחשב שאנשים רק שואפים אליו אך לעולם לא מוצאים: את "הריגוש" שסוחף למקום גבוה יותר, שמח יותר, מאושר יותר. בזכות נילי הוא עלה על הדרך שתוביל אותו לאן שעליו להגיע. לאפשרות שלא ידע שחיכתה לו אך כשהתחיל לגמוע ממנה הבין כמה הייתה חסרה בחייו.
המציאות הקיצונית של תסביכים ללא רגשות פשוטים, אחת הביקורות שאחד המבקרים זקף לגנותו של הספר, היא – היא המציאות היום־יומית של נרי בן שלום. כך הוא חי. עם התהומות האלה בדיוק הוא מתמודד. רגשות פשוטים תמיד נובעים ממשהו עמוק יותר. ולא, זה לא מרגיש כמו שיעור פסיכולוגיה. זה מרגיש אנושי.
מישהי כתבה שהדו־שיח הבלתי נגמר של נרי פשוט התיש אותה. רגשי נחיתות והתבוססות במחשבות נוראיות. אבל האם זה לא מה שאנשים עושים? מתבוססים בפחדים של עצמם? מנתחים את עצמם עד זוב תאי מוח מיואשים?
בניגוד לתלונות, דווקא היו בספר רגשות של אהבה, חרטה, רצון אמיתי ושאיפה לשיפור. הם הבליחו לרגעים ונצנצו באור בוהק על רקע החושך שנרי חווה ומתאר. חושך שלא נובע בהכרח או רק מהעולם הדוחה המקיף אותו, אלא בראש ובראשונה מתוך ייאושו שלו.
מסתבר אפוא כי בסופו של דבר, גם נרי הוא בדיוק כמו כולם.
הבעיה שלו הייתה שהוא פשוט לא ראה את זה.
תחיי הסתירה הפנימית.
ד"ר פול לוקאס ואבנר נרי בן שלום – שתיים אפס לרעת הפסיכולוגיה.
התיאור הפסיכולוגי האמין ביותר מתרחש, למרבה הפלא (וההנאה!) במקום הבלתי צפוי ביותר. מקום שנעדר כליל מחשבות מעמיקות, ניתוחים נפשיים ותוכנית טיפולית. לא להאמין כמה מעט הנרי צ'ינאבסקי, גיבור שירות הדואר של צ'רלס בוקובסקי, מדבר ועוד יותר מכך – כמה פשוט הוא חושב, על עצמו ועל החיים בכלל. כמה קצרה מחשבתו, כמה קצרות אבחנותיו ובכל זאת ועל אף כל זאת כמה קולעות הן.
כמה קולע הוא.
הנרי צ'ינאסקי מודע לעצמו ולעולם סביבו באופן שד"ר פול לוקאס ואבנר נרי בן שלום היו יכולים רק להתקנא בו: אין לו שום יומרות, שום אשליות, שום שאיפות בחיים. הוא חי מכורח הנסיבות שמובילות אותו מנקודה אחת לשנייה. שותה, מעשן, עובד, ישן, מתחתן, נפרד, מהמר.
זה נראה פשטני, אבל זה לא.
זה נראה דל, אבל זה בדיוק ההפך.
מזמן לא צחקתי בקול כמו שצחקתי מהספר הזה. הישג נדיר. בשבילי זו הייתה הנאה צרופה.
הסיפור מתחיל בהבהרה "זהו סיפור בדיוני, והוא אינו מוקדש לאיש" ומסיים בהכרזה "בבוקר היה בוקר ועדיין הייתי בחיים. אולי אכתוב ספר, חשבתי. וזה מה שעשיתי."
מה נכון ומה שגוי?
האמת היא, שהסיפור כולו אמת. אפילו הבדיון שמגיש אותה על טס של כסף.
העבודה כדוור יכולה להיחשב כדימוי והיא אכן כזו, אלא שהיא אינה מתיימרת לשמש כשגרירה ובכך טמון כוחה. בזמן הקריאה חשבתי על גיסתי, שרבה עם הדוור שכל הזמן משרבב לתיבת הדואר שלה מכתבים שאינם שלה. רציתי לתת לה לקרוא את הספר, שתראה איך הצד השני חי, עם מה הוא צריך להתמודד.
ואז זה התהפך פתאום. לא הסיפור – הוא המשיך בדיוק על פי אותו המתאר. ההבנה שלי, היא זו שהתהפכה.
שירות הדואר מספר סיפור בלתי אפשרי בפשטנותו העלילתית, בפרט לאור היריעה הרחבה כל כך של מצב נפשי המפורט ובדידותו של קורא המחשבות המדוקדק.
אני מכירה את מגמת הכתיבה הרזה. מכירה ולא מתלהבת ממנה: כתיבה רזה אמיתית היא כזו שאומרת הרבה מאוד במעט שנבחר בקפידה, מניחה לכל הפרשנויות והמשמעויות והתיאורים הנלווים להדהד בחללים רווי המשמעות שבין מילה למילה.
כמו שירות הדואר.
ממנו דווקא מאוד התלהבתי.
אני בטוחה שאני לא היחידה.
להנרי צ'ינאבסקי יש מעט מאוד בחייו, ובכל זאת הוא אינו מדוכדך. כישלונותיו אינם מטרידים אותו, אנשים אינם מאוד מעצבנים אותו (ואם כן, הוא מתפרץ עליהם וחסל) וברמת העיקרון הוא אינו משקיע זמן בלצפות למשהו ולכן אינו מתאכזב.
ד"ר פול לוקאס ונרי בן שלום מחפשים אהבה. הנרי לא. הוא פשוט רוצה לחיות. בשקט, אם אפשר. יש משהו מאוד משחרר באופן הקליל שבו הוא תופס את חייו, עד שמגיחים רגעים דקים של אבחנה שחושפים את העומק הכואב מתחת לפני השטח.
הסיפור שלו הוא סיפור על האופן שבו החיים עוברים – חולפים ועל הצורך שלא להתרגש מהם, אם אפשר. לפעמים זה באמת יותר מדי. לעתים קרובות הקשה הוא קשה מנשוא. אבל ניתן לעצור. להפסיק. והנרי עוצר. ומפסיק. ואם דברים נעצרים ומפסיקים במקומו – גם לא נורא. גם זה בסדר.
זה לא שאין לו מחשבות או רגשות. יש לו. אבל מה יעזור להתעמק בהם יותר מדי? בשביל מה?
ובכלל, מה השיגו כל חיבוטי הנפש ומחשבותיהם ההגותיות של הפסיכיאטר וקורא המחשבות?
הם לא גילו להם את האמת על אודות עצמם.
הם לא פתרו את הקשיים שהצטברו על מפתן נפשם.
הם לא ריפאו אותם מתחלואיהם.
הנרי צ'ינאבסקי מכיר את האמת על אודות עצמו. הוא מפשט את המציאות במקום לסבך אותה ומטאטא את הקשיים ברגע שבו הם מופיעים.
מעניין יהיה לדמיין מפגש בין שלושתם: ד"ר פול לוקאס, קורא המחשבות נרי בן שלום והדוור \ פקיד הנרי צ'ינאבסקי.
זו הייתה יכולה להיות חוויה קריאה (רביעית) מרשימה מאוד בזכות עצמה…
כל טוב,
גתית
