לפני שאני מתחילה עם ה"שלום לך!" וכל השבלונות הנדושות, אני חייבת לשאול: את עושה את זה בכוונה? לא, ברצינות. זו איזו תכסיסנות – מיומנות – מורכבות שאמורה לגרום לי להבין משהו שאני לא מבינה? בדיוק עכשיו, כשהתעדתי להקליד את ה"שלום לך", עלתה המחשבה המבעיתה במוחי. לא שאני חושבת שזו האמת, אבל אחרי כל כך הרבה ניסיונות שווא, לא יכולתי שלא לתהות (כפי שמי שעשתה לעצמה שם בטור עיתונאי, מקבץ ספרים, סדרת טלוויזיה ושני סרטים הייתה אומרת): אולי אני מפספסת פה בגדול את שלט ה"עצרי! זו הטרדה!" שתלוי מעל כל המחשב שלך ותיבת הדואר הנכנס.
עם זאת, אני מודה שאני לא ממש בטוחה.
את וודאי מצפה שאספר לך מה שלומי וכיצד אני מרגישה או, לחילופין, מה קראתי לאחרונה.
טוב, זה באמת הדבר המתבקש לעשות, כששולחים דוא"ל לספרנית פרטית שאחראית באופן ישיר על רשימת הקריאה שלי. רק מלכת אנגליה ואני נהנות מזכות יתר זו והיא נרגשת מאוד לחלוק איתי מעמד יוקרתי שכזה (שמעתי האומרים).
מצד אחד, לא אכחיש שהשאלה המנחה (והמאוד לא ניצוּחית) בפתיחה העלתה בי חששות.
מצד אחר, עובדה שאני ממשיכה לכתוב לך, כך שמסתבר שחששות אלה – כבודם במקום מונח ויש להזים וגם להפריך אותם ובעיקר לא לתת להם להפריע לדברים הכל כך חשובים שאנו עושות כאן (אני בעיקר. את ממשיכה להיות בלתי מגיבה. שלא לומר, בלתי מגניבה).
קראתי את ספלמן חקירות של ליסה לוץ.
אכן, צופית. חוויה.
(ולא, אני לא אדבר עכשיו על סוגת ספרי המתח שנכתבת על ידי נשים. את זה אני אשמור לבלאק אאוט, של הליסה האחרת. אולי שאולי לא. אני רק בהתחלה).
את יודעת, כל הנושא הזה מעלה סימן שאלה גדול לגבי: הלוא ידוע שאני לא מרחרחת את הכריכה ולא מתוודעת לנושא וגם מדלגת על מה שכתוב בהקדמה בתוך הספר וגם בעמודים הפנימיים האלה, לפעמים. ואז אני קוראת את הסיפור ואומרת לעצמי – תוך כדי קריאה – אני אגיד לצופית ככה ואת זה אני צריכה לזכור לציין ו-ואוו, זה היה ממש חשוב עכשיו, או לחילופין, ממש ממש גרוע. ואז אני מסיימת וקוראת את הכריכה ואת ההקדמה וגם את העמודים הפנימיים, תמיד, אם יש כאלה (מה חשבת, שאני לא קוראת אותם בכלל?!) ואז הגישה שלי לספר לגמרי משתנה. קודם כל, כי אני כבר לא מעורבת. עכשיו אני באמת מישהו שמסתכל על הסיפור מבחוץ ולא קשור יותר רגשית לכל מה שקרה שם. שנית, בגלל שעכשיו אני כבר יודעת איך הכול הסתדר ונפרם ונתפר מחדש ולכן מבינה את הרעיון הכללי (טוב, מקווה לפחות שהבנתי), ששופך אור קצת אחר על הסיפור כולו. מה שאומר, בעצם, שהסקרנות מפנה את מקומה להתרשמות ואני חופשייה מהצורך לכסוס ציפורניים בנוגע לגורלן של הדמויות ויכולה לפטפט עליהן כאוות נפשי.
ואז, ולאור כל זאת, מה שרציתי לומר לך בתחילה, שהיה חשוב מאוד כשלעצמו, כבר די שונה ממה שאני רוצה לומר לך באחרית. ואני לא יודעת איזו נקודה חשובה יותר להבהרה וממה כדאי לי בעצם להתחיל והאם ההתחלה היא בהכרח נקודת המוצא הנבונה ביותר, או אולי דווקא הסיום. בקיצור – התחבטות אנושה.
איזבל ספלמן כותבת כמו תסריטאית אמריקאית בטלוויזיה (אלו יכולים להיות גם סרטים, אנחנו לא מדקדקים בקטנות). היא מצחיקה כמו בסדרות משעשעות נטולות קהל שכתובות על פי כל החוקיות הנדרשת (ושתדעי לך שיש חוקיות נדרשת בכתיבת תסריטים ושמקפידים על זה ברמות שאת לא מבינה). ואז קראתי את מה שליסה לוץ, הסופרת האמיתית, כתבה באחרית הדבר של ה"תודות" והבנתי שאיזבל ספלמן וליסה לוץ – אחת הן. וזה כבר מעמיד באור אחר את כל התמונה.
איזבל ספלמן היא זו שחייבת לתפוס את המקום של המופרעת – משוגעת – פרועה, לאור העובדה שאחיה המושלם והנהדר, דיוויד, תפס כבר את משבצת בכורה, הראשונה והמכובדת. האמת? לא יודעת להחליט אם יש בזה היגיון מוזר או צידוק הגיוני, אבל עובדה שככה היא מתנהגת. האם היא רוצה להתריס נגד האח המושלם שלה? האם היא נהנית להיות זו שמשליכה את חייה על שתייה, התפרעויות והתנהגות משולחת רסן? האם אין לה דבר אחר, חשוב ומוצדק יותר, לעשות?
לא שלא נהניתי לקרוא אותה, כי הקריאה אותה הפכה את כל הסיפור לקליל, לא מכביד ומאוד משעשע. ואז קראתי את ה"תודות" של ליסה והבנתי שזה לא כל כך מצחיק וקליל ומשעשע כמו שזה נקרא.
החיים של איזבל הם החיים של ליסה. הארעיות האינסופית הזו, החוסר יציבות במציאת מקום, החוסר סדר והארגון, הנדידה הפנימית, הנדידה החיצונית ותחושת הבאסה שתוקפת יותר מדי פעמים. זה לא כיף, זה פשוט עצוב. בחיים האמיתיים זה שובר את הלב כשמישהי מסתכלת על בחור ויודעת מיד שהוא יהיה ה"לשעבר" שלה, לפני שהיא בכלל התחילה. בספלמן חקירות זה סוג של התנהגות מקובלת.
הבעיה היא, שזה נורא מקשה עלי ליהנות מהספר הזה.
במיוחד לאור העובדה שאכן, נהניתי.
נהניתי כשחשבתי שהוא מציג תמונת מצב כזו, שלא צריך לקחת יותר מדי ברצינות ורק ליהנות מהדברים הטובים שבה.
כמו קארי ברדשאו כזו (לא ממש, אבל בואי נמשיך עם הרעיון): כשקארי ברדשאו בגילומה של שרה ג'סיקה פרקר מקפצת לה ברחובות ניו יורק על עקבים של עשרים ס"מ, בשמלות שעולות כמו משכורת שנתית של מנהלת בכירה, מדלגת מפגישה לפגישה ומעפעפת עפעוף מצולם להפליא כמשהו לא מסתדר – ואז מיד נשכח עם כוס קוסמופוליטן ורודה – ריפוי בעיסוק (שלא לומר – בשתייה).
אבל כשקארי ברדשאו האמיתית, שכתבה את כל הסיפורים האלה מתוך הבאסה של אינספור לבבות שבורים, גוררת רגלים אחרי עוד פגישה מאכזבת, בשמלה שכבר נלבשה עשרות פעמים כי למי יש כסף להוציא משכורת שנתית של מנהלת בכירה על חתיכת בגד חד פעמי – זו כבר אנחה קורעת לב שבאה לשחרר מועקה שהתיישבה עמוק בחלל שבין הצלעות.
אני יכולה שלא לחשוב על קארי ברדאשו האמיתית, כמובן, ופשוט להתמכר לאשליה, אבל אני לא בחורה בת 15. ואולי עם קארי ברדאשו אני עוד איכשהו מצליחה לחיות בשלום.
עם ליסה – מסתבר שלא כל כך…
ליסה לוץ היא מישהי שחיה בשְנִיּוּת עם העובדה שהיא לא מושלמת.
מצד אחד – סבבה. כרטיס כניסה חופשי לכל הדברים שאנשים מושלמים לעולם לא ירשו לעצמם לעשות.
מצד אחר – באסה. מסתבר שזה לא כזה כיף כזה גדול להתעלף מחוסרת הכרה על הדשא, לקעקע את עצמך בקעקוע שהוא לעולם תזכורת מעוררת בחילה (ראי להלן מקרה פֵטרָה) ולחיות באי סדר משווע, רק בגלל שאת לא יודעת לנקות.
האמת היא שזה סיפור חיינו. כולנו נורא רוצים להיות מושלמים. ואז, כשמתברר שאי אפשר, יש כאלה שפורשים לגמרי מהמשחק וחותכים חזק לכיוון השני. כמו הדוד של איזבל, ריי. (רק עכשיו אני מבינה שהוא באמת הדוגמה והביטוי לשבירה. איזה מזל שאנחנו מנהלות את השיחה הזו!)
הדוד ריי היה התגלמות הבריאות, השמירה העצמית והטעם הטוב; הוא לא עישן, לא שתה והתעמל בקנאות מוקפדת. ואז הוא חלה, כמעט מת, העיז להתאושש חזרה, הרגיז בכך את אשתו שעזבה אותו, הבריא לחלוטין והחליט שהוא מאמץ לעצמו כדרך חיים הימורים, פיצוחים ובירה.
דיוויד, האח של איזבל, נולד מושלם. כשאיזי מתארת את זה, זה נשמע כמו קללה. יכול להיות שהמרמור שלה אינו אלא הסוואה לתסכול עמוק ממשהו שהיא עצמה לעולם לא תוכל להיות או להשיג. כמו להיות האחיות המכוערות של סינדרלה היפה.
אבל מסתבר, בעיקר לקראת סיום ההשלמה של הסיפור, שדיוויד עצמו די סובל מזה שהוא כל כך מושלם. טוב, זה מתברר כבר די בהתחלה, כשהוא מחפה על איזבל שמחרבת לו את המושלמות בצורה עקבית ואז הולך לאוניברסיטה ומגלה שיש מקומות שבהם להיות מצטיין, יפה תואר ומוצלח במיוחד נחשב דווקא ליתרון, ואז מפסיק להתקדש באופן מעונה בגללה.
אבל רק ממש בסוף, כשהרומן בינו לבין פטרה הספרית פורץ לאוויר העולם הוא עונה לשאלה של איזי – למה פטרה? – בתשובה: כי היא לא חושבת שאני מושלם, מבינים שוואלה, זה באמת מאוד מפריע לו. (ולי זה הפריע שפטרה לא אמרה לאיזי שום דבר. ועוד יותר מפריע, שלאיזי זה בכלל לא היה אכפת. ככה?! מאחורי הגב?! במציאות זה בחיים לא היה עובד. מעבר לכל הדברים הכה לא מציאותיים של הספר הזה, שדווקא מוחלקים בצורה כל כך זורמת שקשה לחשוב עליהם כלא מציאותיים, החלק הזה הוא הכי לא מציאותי מכולם).
לא יכולתי להתייחס לכל זה ברצינות, לפני שידעתי שאיזבל היא ליסה (טוב, סליחה – אפשר לחשוב שזו אמיתה קבועה שכל סופר שכותב בגוף ראשון ביצירת הביכורים שלו כותב בעצם את עצמו… זה ממש לא כורח המציאות! אם זה היה נכון, הרבה אנשים היו צריכים אשפוז דחוף בהרבה מחלקות שמחלקות הרבה כדורים).
לא חשבתי שאיזבל היא דמות מופת שצריך להקדיש לה הערכה מעבר לקליחות שבה היא צולחת את הסיפור המשעשע שלה.
עכשיו אני חושבת שאיזבל היא בעצם טיפוס מציאותי לגמרי ואני צריכה לראות בה את פורצת הדרך הזו, שמקדשת את מה שכולם מנסים להסתיר בחשאי: שלהיות בינוני זה אחלה וגם באסה ואין שום דבר שאפשר לעשות עם זה, חוץ מהרבה מאוד דברים.
לא, ברצינות: אנחנו תמיד מחלקים את העולם לשחור ולבן. אנחנו יודעים שאסור לנו, שכל הצבעים נמצאים בטווח של בין לבין, אבל אנחנו ממשיכים עם התפיסה הזאת בכל מקרה. את יודעת שזה נכון. והנה, לפתע פתאום, מגיחה לה איזו בחורה ואומרת – העולם הוא כן שחור ולבן. אני בצד השחור רוב הזמן. אני לא אוהבת את זה אבל לפחות אני כנה ובגלל שאני כנה אני יכולה לראות שלפעמים הצד השחור הוא בעצם הצד הלבן. זה משהו שאף פעם לא חשבנו שאפשרי. אף פעם לא חשבנו שלהיות בינוני זה מספיק בגלל שלהיות בינוני פירושו – "לא טוב כמו", שזה במילים אחרות "לא שווה מספיק". רכבת לילה לליסבון היא ההוכחה (זוכרת?).
איזבל ספלמן לא חושבת שלהיות בינוני זה ה-דבר, אבל היא כן יכולה לראות את היופי שבזה, לפעמים. וזה חדש בגלל שכולם אומרים שאין מציאות כזו, של שלמות, אבל זה לא אומר שכולם מפסיקים לערוג אליה. איזבל לא מפסיקה לערוג אליה, למרות שהיא מכחישה את זה, אבל ישנם רגעים שבהם היא מסוגלת להיות מאושרת בזכות מה שהיא. החיים שלה אומללים רוב הזמן, אבל ברגעים האלה שבהם הם לא, מתרחשים הדברים החשובים באמת.
בסופו של דבר, כך מסתבר, איזבל מסתדרת עם האי מושלמות שלה.
דיוויד מתחתן עם פטרה.
אבא ספלמן מפטר את ג'ייק שחיזר נמרצות אחרי אימא ספלמן.
ריי האחות הקטנה המשיכה להיות בלשית חובבת בצורה רצינית להפליא.
ריי המקורי מחליט שהוא רוצה להתאבד ומת בעוד סוף שבוע אבוד.
וליסה לוץ? כנראה שעכשיו כבר יש לה דירה. והכנסה קבועה. ועבודה משוגעת ככותבת ספרים שעוד לא מרשה לעצמה לכנות את עצמה סופרת וכל הכבוד לה. וייתכן שגם חוזה בהוליווד (לגמרי צדקתי לגבי הוליווד. בארי זוננפלד כבר מביים סרט בהתאם. הידעת שהיא כתבה את PLAN B? אני רק חצי לגמרי המומה).
אחרי שקראתי על החיים שלה, דרך חרַכֵּי של הסוואה קלושה של מישהי אחרת, אי אפשר שלא להיות מסוקרנת.
בקיצור,נהניתי.
וגם חשבתי הרבה על מושג האי מושלמות הזה, שהוא פסיפס חיינו – מה שתמיד כיף. אין כמו מנה טובה של חוסר מושלמות כדי להעלות את מצב הרוח. לגמרי.
אני אחזור אליך עם הרחבה נוספת בעניין, אם תהיה לי.
בינינו, אני לא חושבת שתהיה לי – אבל זו רק דרכי להזכיר לך שאם לך במקרה תהיה הרחבה נוספת, אל תהססי לשתף אותה…
כן, ממש…
שיהיה לך יום מעולה.
יום מושלם.
