לא רציתי לכתוב לך על הסיפור הזה. לא במובן של "אף פעם", כמובן. במובן של עכשיו.
אז חיכיתי. וחיכיתי. אני לא יודעת אם לא הייתי צריכה להמשיך לחכות. מנגד, גם לא רציתי שתחשבי שאני לא מחכה. שלא תחשבי שאני לא כותבת לך מסיבה אחרת שהיא לא "חיכיון".
אז אני כותבת.
ומקווה מאוד שזה בסדר מצידי,
ומצידך.
קראתי את המתורגמנית של סוזן גלאס. שלא כהרגלי, זה היה ספר שרציתי לקרוא. בדרך כלל אני לא רוצה. אני לוקחת כי זה "מומלץ", כי אני יודעת שזה "טוב". אבל משהו ב"המתורגמנית" משך אותי אליו כבר מההתחלה ממש. לא יודעת. זה הרגיש מבטיח. "צופן בחובו".
לשמחתי, זה אכן היה ככה.
הספר, כלומר.
הוא היה מיוחד: פיוטי, שקט ומהדהד.
זוכרת שדיברתי איתך פעם על עבודתם של המתרגמים? אני עצמי לא זוכרת – אז אם לא מהדהד לך בראש, זה בסדר. בכל אופן, בזמנו, כשחשבתי שדיברנו, התפרסמה כתבה עם כמה מתרגמים שדיברו על עבודתם ועוד כמה גורמים מוסכמים שהסבירו, איזו מלאכת קודש היא מלאכת התרגום. בעיקר כיוון שאף אחד אף פעם לא נותן עליה את הדעת. הרי את קוראת ספר לפי הסופר, לא לפי המתרגם. אמת – בחוגים הספרותיים מתייחסים אליהם; בביקורת מציינים כמה התרגום היה נפלא, או לחילופין גרוע (לא קורה הרבה פעמים, למיטב זיכרוני). בין לבין, הרחק מאור הזרקורים של הפרסום, המתרגמים פשוט מהווים גשר עבורנו, האנשים שאינם דוברים אל השפה, לעולמות חדשים. זה מובן מאליו, כביכול, אבל בסופו של דבר – מישהו מבצע את העבודה הלא פשוטה הזו, לא פשוטה כלל.
המתורגמנית הוא סיפור על מישהי כזו. דומיניק. יש לציין שהיא טיפוס די מופלא. אין כמעט שפה שהיא לא יודעת לתרגם ממנה: עברית, אנגלית, איטלקית, גרמנית, צרפתית. פספסתי משהו? יש מצב. הכול ברמה של שפת אם, קריאה וכתיבה ויכולת על להכיל ולפרש ולתרגם בו זמנית מילים בשפה אחרת, תוך כדי שיחה. ולא רק מילים כמובן: משפטים, רעיונות, מסות, מונחים ביולוגיים סבוכים. בתחילת הסיפור דומיניק מציינת ש"מתורגמנים הם קבוצת הסיכון המובהקת ביותר באוכלוסייה לשבץ ולדימומים במוח עקב לחץ" (עמ' 11). נשמע מבטיח.
היא מדברת הרבה על המאמץ הזה, שנשמע מורכב כמעט כמו ניתוח מוח, או ניצוח על תזמורת: על הדריכות, על הטקסים הקטנים כמו זר פרחים קטן בחדר, על האופן שבו הם עובדים – בזוגות, שניים־שניים, טופחים בעדינות אחד על הכתף של השני, נשארים בחדר גם כשמישהו אחר עובד, קשובים תמיד, מתוחים כל הזמן (הסופרת מדברת מניסיון אישי, כפי שמעידה הכריכה).
זו עבודה קשה, ללא ספק. תובענית ברמות שהדיוט לא יבין. אבל יש לה מאפיין מהותי ייחודי לא פשוט, שמוסיף עול נוסף על המאמץ הפיזי – שכלתני הקשה ממילא שלה: מתורגמנות היא עבודה שגורמת לך לוותר על עצמך. המילים שלך, המחשבות שלך – זה לא חשוב. לא רק שזה לא חשוב – זה אסור. לא רק מיותר, אלא גם מפריע. אם תהיי מישהי, תחטאי לאמת עבודתך, לכֵּנוּת התרגום. אם תעבירי את המסר מתוך עצמך – המסר של הדובר לא יעבור. זו המחויבות ולמעשה ההקרבה הגדולה ביותר שנדרשת מאיש מקצוע שעוסק בתרגום: אל תהיה איש. תהיה רק מקצוע.
סיומו של הסיפור – בחירתה של דומיניק לעבוד ברדיו, להלן – למצוא את קולה, את הזכות לדבר מתוך עצמה – מעיד עד כמה שהמימד הזה חשוב ומהותי. גם מהלך העלילה נוגע בנקודות אלה, אך באופן מעודן ומרפרף יותר, שוזר אותן בתוך סיפור האהבה היפה, באמת יפה, שבין דומיניק לניקולס.
ניקולס הוא רופא־חוקר, איטלקי בניו יורק. גם הוא מרגיש את הזרות של דומיניק, גם לו יש ההתמודדויות, גם הוא נמשך אליה באותם חבלי קסם שבהם היא נמשכת אליו. זו לא משיכה רגילה אלא חיבור שמימי בין שתי נפשות, שמזהות האחת את השנייה עוד לפני שהן נפגשות. כמו שהפתיחה אומרת – "פעמים שתיים או שלוש אהבתיך, בטרם נודעו לי שמך או פניך" (ג'ון דון, אוויר ומלאכים). נכון שזה מצטלצל פיוטי מדי? פיוטי במובן הטוב של המילה, הכוונה. זה נשמע פיוטי גם אצל סוזן גלאס, אבל זה פיוטי יפה – לא מאולץ או רגשני.
החיבור בין דומיניק לניקולס גם משרת את עניין "מציאת הקול" – שלה ושלו כאחד; ניקולס מגלה תגלית מחוללת שינוי בטיפול באיידס. לדומיניק יש חבר קרוב – חבר נפש, מישה – שגוסס מהמחלה. היא שומעת במקרה שיחה שמתקיימת באולם כנסים, שיחה שנוגעת לתגליתו של דומיניק, אבל היא נוצרת את לשונה שלא לומר דבר. שבועת המתורגמנים מחייבת אותה לסודיות ובכך סוכרת את פיה פעמיים: לא רק את דעותיה שלה אסור לה לבטא ולהוציא, אלא גם את דעותיהם של אנשים אחרים. בנקודת הזמן הזו היא אינה יודעת כי ניקולס הוא המדען שעומד מאחורי התגלית (למעשה היא עדיין לא מכירה אותו). מובן גם שהיא אינה יודעת שניקולס, מתוך שיקול עסקי, הסכים להמתין עם המחקר עד להבשלת התנאים עם חברה עתירת ממון שרכשה אותו ואת רעיונותיו. אי לכך המחקר – הפרטי, יש לציין – מושהה לעת עתה וניקולס מתחבר שוב לעבודתו האמיתית בחקר הסרטן. דומיניק כמעט מתפוצצת מציפייה וממאמצים למצוא את האדם המסתורי שיכול להביא מזור למישה שלה.
על אף שאני מבינה את הרעיון של השתיקה הכפויה, במובן של המחשת הדימוי, אני מאוד מתקשה להבין את השתלשלות העניינים הסוערת שליוותה בעיקר את התנהגותה של דומיניק, מרגע הגילוי והלאה; כשניקולס מתוודה כי הוא המדען העומד מאחורי התגלית ובכך למעשה יוצר את החיבור בין מה שדומיניק ידעה כל הזמן לבינו, היא עוזבת אותו. סערת הרגשות שלה מובנת: חבר הנפש שלה, מישה, גוסס למוות. היא מודה שכל הפרשנות שלה לסיפורו של ניקולס נובעת מאותה מעורבות רגשית, אבל התגובה המופרזת שלה לחלוטין לא ממוקדת: דומיניק מאשימה את ניקולס באופן אישי. היא יוצאת נגדו במסע נקמה ו"מסגירה־חושפת" אותו ברדיו; מספרת את סיפור המעבדה ושל הסכם הסודיות ושל הפסקת המחקר הכפויה ועל ידי כך את סיפור המחקר שהיה אסור מלכתחילה, כסוג של תגלית "פרטית", לא "רשמית". לא לשם כך שכרו את שירותיו של ניקולס. לא לשם כך קיבל רשות לעשות שימוש במעבדה ובציוד שבה (אם אפשר לכנות את דוגמיות דם בשם "ציוד"). אבל למרות הכול, לניקולס – על פי שיטתה של דומיניק – היה אסור בשום פנים ואופן להפסיק. ומשום שהפסיק, היא תוקפת אותו.
דומיניק מסבירה שהיא הייתה חייבת לעשות זאת. אחרת לא הייתה יכולה להתייצב מול מישה, בהלווייתו. אחרת היא לא הייתה יכולה להתייצב מול עצמה.
אבל, וזו הנקודה המופרכת מכולן: מישה, שהיה סטודנט לרפואה, השהה את הטיפול הרפואי שיכול היה יכול לקבל – בכוונה. הוא עשה ניסיונות עם עצמו, כשל וכך דרדר את מצבו הבריאותי עד שפל המדרגה שממנו אין שום אפשרות ריפוי. מישה הוא האשם במצבו שלו. תגליתו של ניקולס, גם אלמלא היה שומר עליה בסוד, לעולם לא היה מספיקה להבשיל כדי להציל אותו. אבל הטיפול שמישה סירב לקבל יכול היה לעשות זאת, או לפחות להאריך את חייו עד לשלב שבו – איך שהוא– הניסוי האנושי בתרופה החדשה של ניקולס היה (אולי) מתאפשר.
למה דומיניק כועסת על ניקולס? על מה היא מאשימה אותו? כנגד מה היא יוצאת?
שהוא שתק?
שהיא שתקה?
אני מבינה שלדבר ולמצוא את הקול זה נושא מרכזי, מהותי, חשוב. אני מסכימה עם הנושא הזה. אבל העובדה שהנושא הזה מתרגם את המעשים הנמהרים, הכואבים של דומיניק לתמיכה ומעניק להם איזושהי אצטלה של הצדקה היא פשוט מגוחכת ונטולת כל היגיון.
אנחנו מוכנים לקבל חוסר היגיון כשמדובר באהבה, משום שאהבה היא – על פי רוב – התשובה המוחצת לכל השאלות נטולות המענה. שמעתי לאחרונה מישהו שיצא נגד השיטה הזו; הוא לא אמר הרבה, אלא רק שזו ראייה הוליוודית שלא מחזיקה מעמד במציאות. כשהבת שלו בת ה־17 ניגשה אליו ואמרה שאהבה היא הכול בחיים, הוא ענה לה – בסדר. חכי עשר שנים ונדבר.
אני לא חושבת שזה עניין של אהבה, כמו שזה עניין של מחויבות: מחויבות לרגש, למערכת יחסים, לאדם שנושא עליו את מכלול המורכבות הזה.
בין דומיניק לניקולס יש אהבה ולמרבה הפלא הם גם מחויבים זה לזה. זו רק המחויבות עם עצמם שמקשה עליהם להתחבר האחד עם השני, משום שהמחויבות הזו לא התבררה די צורכה – לא לניקולס ולא לדומיניק. לא באשמתם, כמובן. זו הייתה עבודתם הנוקשה והתובענית, שמעבר לדרישותיה המקצועיות דרשה מהן וויתורים אישיים כואבים. ויתור של זהות, ויתור של ביטוי, ויתור של קול.
על אף שהוא היה נטול היגיון, לשיטתי כמובן, הרי שהפיצוץ הזה הוא שאיחד אותם בסופו של דבר. לא היה קל להם למצוא האחד את השני שוב – גם מבחינה מעשית וגם מבחינה רגשית. אבל כשהם משתחררים מהכבלים, מתכתיבי המקצוע, הם הופכים מכלי שרת למישהו וכך נולדים מחדש ויוצרים, אגב כך, שפה חדשה וחיבור חדש. כמו שהסיום אומר. כמו שההרגשה אומרת.
בהתחלה הרגשתי דמיון לסרט עם שון פן וניקול קידמן, מה שהתברר כתחושה נכונה כי הספר אכן השפיע על הסרט. אבל המתורגמנית הוא הרבה יותר מזה.
הוא לא רק סיפור על אנשים שמעצבים את עצמם תוך כדי מילים.
הוא לא רק סיפור על אנשים שמוצאים את קולם, כמו שנאום המלך עשה כה בחן.
אני חושבת שזה סיפור על המיקום האנושי של כל האנשים במארג האנושי הרחב של העולם, ואיך כל נשמה קשורה לנשמה בקשר מיוחד, בלתי נראה וחזק שאי אפשר לבטל ואי אפשר לנתק ואי אפשר להתיר.
אני חושבת שזה מסר יפה.
ורעיון יפה.
ואני וודאי חושבת שהוא מוצג בצורה מאוד מרגשת.
מקווה שאת מסכימה איתי.
מקווה שאת קוראת.
מקווה שזה בסדר, ששלחתי לך.
מקווה שזה בסדר, שאמשיך לשלוח.
חושבת עליך ושולחת לך חיבוקים חזקים.
שניפגש בשמחות ורק באירועים טובים!
כל טוב,
גתית
