על פי רוב, כידוע, אני נוהגת שלא לפרסם את דעותיי על אודות ספר במידה שהן חלוקות או נוטות באופן קיצוני לכיוון השלילי של האהדה. אני לא חייבת לדבר על דברים שאינם ראויים בעיני, אין לי צורך להדגיש את החסרונות רק כדי להוכיח שחשפתי אותם ובכלל – למה להמשיך להתעסק במשהו שההתעסקות הראשונית איתו הייתה פחות טובה מלכתחילה?
הפעם בחרתי לחרוג ממנהגי ולהודות שקראתי את מים ראשונים מאת מיכל מירון, לא משום שיש לי תמימות דעים לגביו אלא דווקא משום שאין. בשונה ממקרים נחרצים אחרים, כאן הדעות החלוקות מהוות חלק מהדיון ואולי גם מהרעיון שהספר ניסה להביע, וזה כשלעצמו כבר שווה התייחסות יותר פרטנית וגלויית שם.
מצד אחד יש במים ראשונים הקפדה על העברית וההגהה (עניין חשוב מאוד בחיים בכלל ובספר בפרט);
מצד אחר יש בו טעויות שהקפדה קפדנית יותר לא הייתה מפספסת (כגון ההתייחסות לגרביים, כפי שקוראת חדת־הבחנה השכילה לציין).
מצד אחד הוא כתוב בשפה יפה, לפעמים על גבול השירית, והנימה האוורירית־פיוטית עוטפת את הדמויות במעין הילה שמעבר לקיום היום־יומי הגס והחומרי של עולמנו. אפילו כשמיכל מירון מתארת פעולות שגרתיות, היא עושה את זה בניחוח ספרותי שמעניק נופך משמעותי יותר לדברים הנכתבים.
מצד אחר, לפרקים הסיפור מרגיש כשרשרת התרחשויות יבשה, כמו סדרת פעולות חשבון במשוואה מתמטית. פרטנות היתר הזו אכן נוגעת לעתים אך פעמים רבות מדי בעיקר מרגישה טרחנית ומייגעת (המתנה שפרק יסתיים ואז שהספר יסתיים היא לא המתנה חיובית במיוחד). זה ניכר בעיקר בתיאור חיי הגיבורה (תמר) בניו יורק, תיאור שיוצר רושם של אוסף פעולות פזורות, לא מתלכדות, כמו סוג של רשימת מכולת – שיכולה אמנם להיות דבר מרתק מאוד, להוציא את העובדה שאינה כזאת בדרך כלל.
העובדה שהספר נע בין גוף ראשון לשלישי אבל שומר על אחידות בצורת המסירה מעניקה אווירה מגובשת לכל הסיפור, הלך רוח משותף לכל הדמויות שחולקות את אותה הוויה נוגה, מהורהרת, מיוסרת – אבל לא במונחים רגילים על עצבות.
וזה, למרבה הפלא, דווקא ההיבט החיובי שיש לי לומר על מים ראשונים.
התרגלנו כל־כך להעריך את מדד האושר בחיינו ביחס לרמת והיקף ההישגים שהשגנו, להיות עצובים או שמחים ביחס למה שעשינו סימנו, ביססנו (או שלא) ואז מגיע ספר כמו מים ראשונים, על כל הנאמר לעיל, ומדבר על עולם אחר לגמרי: עולם שבו עצבות היא דרך חיים; עולם שבו אנשים מצליחים אמנם להשיג דברים, אבל לדברים האלה ולהישגיות הזאת אין שום ערך ממשי עבורם, משום שנפער בהם פער או ננסך בהם צער שהוא כמעט קיומי עבורם, וכשהוא נוכח בעצימות שכזו, אין מקום להכיל שום דבר אחר.
פעמים רבות מהלכי הדמויות נראו תמוהים משהו, כניעה בלתי מחושבת לרגש מתוך מודעות ברורה ומפוכחת שהמעשה שנעשה אינו המעשה הראוי להיעשות ואילו המעשה שראוי היה להיעשות נדחק לקרן זווית.
אם ידוע שמעשה מסוים אינו מעשה נכון אך הוא מבוצע בכל זאת, ובפיכחון מלא, יש בכך עדות על מצב קומי, רגשי, מסוים מאוד, כזה שלא מאמין בכוחו להתמודד עם הטוב (כן, דווקא הטוב) שיש לחיים להציע.
יש מי שיקראו לזה יצר הרסני.
יש מקום להניח כי כותרת הספר מתייחסת למים הראשונים שבהם חי ומתפתח העובר קודם יציאתו לאוויר העולם, מים שמהווים את הבסיס לכל מה שיגיע אחר כך.
יש מקום נוסף להניח שקיימת כאן גם התייחסות למצוות נטילת ידיים לפני הסעודה. יש בכך הרבה מן ההיגיון שכן הספר דן בנושאים של אוכל וזיכרונות מוקדמים, כך שהמים הראשונים מייצגים את השלבים שלפני הדבר האמיתי – לפני המזון, לפני התוכן העיקרי, לפני החיים.
בראיון לשרי מלומד סיפרה מיכל מירון שבילדותה סבלה מאכילה כפייתית – הפרעה שתורגמה אצל הגיבורה שלה, תמר, לציימנות. כשנשאלה מדוע בחרה בגיבורה שכזו ולא באכלנית כפייתית כמוה השיבה מירון: "אני לא אוהבת דמות שמנה. אני מעריצה אישה רזה. כשאני כותבת, אני צריכה לאהוב את הדמות שאני כותבת עליה."
אם המשפט הזה היה נקרא במנותק מההקשר שבמסגרתו נאמר, ואפילו נקרא בקריאה ראשונה ביחס לאותו הקשר ממש, הוא היה מעורר עליו הדים של תרעומת. ברם דווקא המשפט הזה מסביר את הסיפור כולו, לרבות כל הדמויות שבו – דמות שלא אוהבות את עצמן ולא מצליחות לקבל את עצמן ולכן מחפשות משהו חיצוני, גדול וחזק להיתלות בו ולהתחזק ממנו ולקבל ממנו אישור של אהבה וקיימות לעצמן. להעריץ אשה רזה פירושו (בעיני מירון) להעריץ אשה מוצלחת, כי הרזון מעיד על הצלחה בכל אמות המידה האפשריות. אי אפשר לומר שזו שטות גמורה משום שזו האמת של מיכל מירון ולפיכך האמת של הדמויות שלה – אמת שרואה בייצוג חיצוני סממן למשהו פנימי על אף שאין ביניהם שום זיקה של קשר.
זו ראייה שמבוססת על שליטה, על ניתוק מחולשת הגוף הנזקק למשהו שיזין אותו כדי שיוכל להתקיים;
זו ראייה שמבוססת על ניתוק מהמכלול המלא של האדם כיצור אנושי, חושב, מרגיש, מתחבר, חי;
זו ראייה שמבוססת על החוץ תוך השתקה והתעלמות מוחלטת מהפנים.
ואכן, בכל הדמויות שמיכל מירון מתארת, הן בגוף ראשון והן בגוף שלישי, קיים מתח תהומי בין האופן הרדוף והמיוסר שבו הן תופסות את עצמן לבין האופן המוצלח והיפה שבו הן נתפסות על ידי אחרים. לכן הקול האחיד שמלווה את כולן הוא קול מהימן מאוד, שנובע ממספר מהימן מאוד, משום שגם הוא אינו מכיר בערך עצמו ועל כן מתקשה להכיל או לקבל אפשרות טובה וממשית לאושר. זו תוגה שאינה קשורה לנסיבות אלא נובעת מהנפש, אפופת סימני שאלה שמחפשים דרך להיפתר.
אי אפשר לומר "מרענן" על דבר שכזה, אבל מהבחינה הזו ועל אף חסרונותיו, היה במים ראשונים משהו אמיתי יותר ומעייף הרבה פחות בהשוואה ליצירות רבות אחרות, שכל הזמן בודקות לעצמן את הדופק ביחס לשעה ולשנה ולסנכרון עם כל מה שהן אמורות להיות באותו הרגע ממש.
מים ראשונים מדבר על החיים, לא על מה שהם ביחס למה שהם היו אמורים להיות, הפער שבין החלומות למציאות. היופי שבו הוא שהוא מוכיח שדווקא המציאות יפה יותר מכל חלום. כאב הוא רק נגזרת של התכחשות עצמית, בחירות לא נכונות הנובעות מהפחד לבחור בבחירות הנכונות באמת.
תמר של מיכל מירון אינה מבקשת לבחון את חייה או להשוות נקודות של מיצוי לעומת החמצה, תסכול אל מול הגשמה ומימוש. על אף הפגיעות השברירית והמסוכנת שבה, היא יודעת מי היא ומה (או ליתר דיוק – את מי) היא רוצה. זו הידיעה שמייסרת אותה באמת וגורמת לה לברוח מכל דבר כדי לברוח אך ורק מעצמה.
מים ראשונים הוא לא עוד סיפור על גיבורה שקמה בוקר אחד וגילתה שחייה חלפו על פניה.
מים ראשונים הוא סיפור על גיבורה שמנסה להיאחז בחיים, שלעתים חומקים ממנה ולעתים מחבקים אותה, כפי שמים נוטים לעשות.
הוא לא היה ספר מדהים ובהחלט היה חסר לו את המעוף הספרותי האמיתי, שהופך צרור של מילים יפות למשהו בעל ערך ומשקל, אבל כרעיון היה בו משהו לא קלישאתי ובנושאים כאלה מדובר בהחלט ביתרון.
אני עדיין חוככת בדעתי אם אהבתי את מים ראשונים או לא, האם אפשר לבטל את כל החסרונות בפני היתרונות או שאין כלל צורך משום שחסר כאן משהו מהותי שבלעדיו כל היתרונות אינם יכולים לעבוד.
טרם גיבשתי דעה ברורה לכאן או לכאן, אך אולי העובדה שהחלטתי בכל זאת לפרסם אותו, במלוא שמו וכותרתו, מעידה בכל זאת על נטייה מסוימת לכיוון הראשון…
כל טוב,
גתית
