לא מזמן מישהו שאל אותי אם אני פמיניסטית.
הוא שאל אותי במעין לחש כזה, כאילו שזה דבר שאסור לשאול.
למעשה, הוא יותר קבע משאל: "את לא פמיניסטית, נכון?"
השאלה הזו הגיעה בעקבות מאמר שכתבתי – מכשפות, כלבים ושנאת נשים, כזה שלא נכתב מתוך שנאה מגדרית אבל כנראה שהובן ככזה, ונשאלה משום שהיום, לזהות את עצמך כ"פמיניסטית", נחשד מיד כדבר לוחמני ואלים: פעולה קשה ותוקפנית של נשים שאינן חותרת בהכרח להשיג משהו אלא לרמוס מישהו אחר בדרך.
השבוע קראתי פרסום של מישהי כזו – גיבוב מטופש של שטויות נבערות. התביישתי שקראתי את העילגות הזו, שמישהו נתן לה בכלל במה ומקום. הכותבת, שמגדירה עצמה כפעילה פמיניסטית, הייתה לא ראויה ולא מכובדת, לא מעניינת ולא חכמה – אפילו לא קצת. היא תקפה כל אחד וכל דבר רק לשם ההתקפה. פשוט עמדה עם תת מקלע וירתה לכל הכיוונים, סתם. פשוט סתם.
כאילו שאין מלחמות שצריך להילחם או עוולות שצריך לתקן.
אבל יש, והרבה, ולכן, דווקא מהסיבה הזו, ההשתלחות הילדותית שלה הייתה כל־כך הרסנית, כל־כך מיותרת.
זה עתה סיימתי לקרוא את יצורים מופלאים של טרייסי שבלייה: סיפור על עולם של מוסכמות חברתיות שבהן האישה אינה נחשבת וקולה אינו נשמע. מעבר לסיפור, לעלילה ולדמויות שנרקחו ועוצבו בעדינות יציבה ומרתקת, חשבתי לעצמי כמה אסירי תודה אנחנו צריכים להיות – לא רק הנשים, על מאבקן הצודק למען שוויון זכויות אנושי־בסיסי, אלא העולם כולו: כמה אסיר תודה צריך להיות העולם שתופעות כאלה פשוט כבר לא קיימות בו יותר.
יצורים מופלאים מספר את סיפורה של מרי אנינג, ציידת מאובנים; אישה שהביאה את העבר אל תוך ההווה והסבירה את המצוי לאור מה שהיה ונכחד. מיומנותה, ניסיונה וידיעותיה שינו את ההיסטוריה ואת ההבנה על אודות ההיסטוריה – ממש כך.
אלא שחשיבותה העצומה של מרי אנינג לעולם נתגלתה רק הודות לאליזבת פילפוט, אישה שנלחמה להשמיע את קולה של מרי ותבעה מהחברה להכיר בערכה הראוי – שלה ושל עבודתה כאחד.
באחרית הדבר מציינת טרייסי שבלייה כי יצורים מופלאים הוא יצירה בדיונית המתארת אנשים אמיתיים ואירועים שהתרחשו במציאות. ספר אחר, שהיה נכתב בזמן אחר, אולי היה מתקשה להבחין בעיוות החמור שיצורים מופלאים מציג: המחשבה שדעה אינה יכולה להישמע או להיבחן אלא אם היא מובעת על ידי המגדר הנכון.
ייתכן מאוד שהודות לעיניים עכשוויות, אלה שהתרגלו להלך רוח אחר, התיעוד ההיסטורי הזה נשמע כה צורם, כה מהדהד.
אך האם היום אין נשים שעושות בדיוק את אותו הדבר? כמו אותה פעילה לוחמנית ממקודם והשתלחותה חסרת מעצורים המבקשת רק לצרוח או נשים בעמדות מפתח המתייחסות אל הגברים בדיוק באותה הכללה גסה, עיוורת, השוללת את קיומם ומטילה ספק בכנות רגשותיהם? האם הן אינן עושות עכשיו את מה שמישהו אחר עשה להן ולכולן קודם?
היצורים המופלאים הם המאובנים הנשטפים אל הים ומתגלים בחולות אבל גם, ובמידה לא מבוטלת, הנשים שמגלות אותם – מרי אנינג ואליזבת פילפוט.
לא בגלל שהן עשו את זה "נכון" אלא בגלל שהן עשו ונלחמו על הזכות להמשיך לעשות, להמשיך להיות, להמשיך להשפיע, לא למשוך תשומת לב ריקה לשום דבר או להשפיל מישהו אחר כדי לבסס את עצמן על חשבונו.
נכון – נשים שונות מגברים; נשים גם שונות מנשים וגברים שונים מגברים. אך האם השוני הוא מדד לתיעדוף? להערכה?
האם מסקנותיה של מרי אנינג היו חשובות פחות משום שהן נולדו במוחה של אישה?
האם מגדר הוא דרך או כלי לבחון רעיונות, דעות, תפיסות, מחקרים?
האם לא נכון יותר לאמוד את ערכו של דבר פשוט לפי ערכו?
נכון – יש תכונות מאפיינות, יש כישרונות, יש מוגבלויות, יש נטיות, יש חסרונות, אבל כל אלה יוצרים מכלול. האם כל מכלול דומה לשני? האם כל המכלולים נראים בדיוק אותו הדבר?
האם המגדר הוא מכלול הקובע האם רופא יהיה טוב יותר מרופאה, מדען ממדענית, מורה ממורה, מנהל ממנהלת, עורך דין מעורכת דין ולהיפך?
נכון – יש תקרות זכוכית שקשה לנפץ, אבל למי אין בעצם? מי לא צריך להיאבק כדי להגיע ועוד יותר כדי להצליח? על כל אשה המתלוננת בצדק על דרך החתחתים שהיה עליה לעבור, יש גבר שעשה והרגיש בדיוק את אותו הדבר. עוד לא נתקלתי באדם או באישה שהכריזו שההצלחה, המעמד וההישגים נפלו לחיקם כפרי בשל (כפית הזהב או הכסף, אגב, תקפה לגבי שני המינים) וגם אם המאבקים שלהם לא נאלצו לגבור על אותם המכשולים – עדיין נכללו בהם מהמורות תובעניות וקשיים שהותירו חותם.
כל אחד חושב שהשק המונח על כתפיו הוא הכבד ביותר, עד שמציעים לו את השק של האדם שנמצא לידו. את הצרות והקשיים שלו אף אחד אף פעם לא לוקח בחשבון.
יש קבוצות שיתפסו את דברי כבגידה, או לפחות ככאלה שכורתים את הענף עליו הם יושבים. המחשבה הרווחת היא שנשים נדרשות תמיד להגן על נשים ועל מעמדן, במעין אחווה מגדרית משותפת, כפי שגברים נחלצים תמיד להגנתם של גברים אחרים. שהמאבק הצודק שהתחילו בו לא תם ושעוד ארוכה מאוד הדרך.
זו מחשבה לא נטולת בסיס אבל גם הסיבה מדוע נשים רבות מעדיפות למתן את הגדרתן "הנשית", ממהרות להבהיר שהן תומכות בכל הערכים החשובים של תנועה הקוראת לקדמה, חירות ושוויון אבל שומרות עדיין על זיקה "שמרנית" יותר, כאילו הקדמה הלכה צעד אחד רחוק מדי.
לפני כמה שנים אחד מעיתוני הנשים הנפוצים במחוזותינו החליף מו"ל וכתוצאה מכך גם עורכת, עורכת משנה ואנשי צוות. "ארגון מחדש" בשפה המקצועית.
לאור הגיליון החגיגי גם דבר העורכת היה אמור להיות חגיגי במיוחד, אלא שהוא לא היה – בגין נסיבות חיינו התובעניות. המציאות התערבבה לה בהישגיות המקצועית ודחפה את עצמה פנימה.
בשונה מעורכים המשתמשים ב"דף העורך" כדי לגלות מה צופו בחובו הגיליון הקרוב – גישה מיותרת למדי לטעמי (חבר'ה, מספיק: רכשנו את העיתון, אין צורך להמשיך למכור אותו), העורכת הזו הייתה מהסוג המספר על אודות עצמו. ואכן, היא סיפרה: על החלום והתקווה, על הריגושים והרצון ליצור, על סיעורי־המוחות הארוכים, על הכוונה להמשיך מסורת ארוכה ומפוארת, על החזון לענות לצרכיהן של נשים "מעודכנות, משכילות וחכמות, עצמאיות, חזקות", קהל הקוראות הייעודי, ועל האכזבה. כי יש חלום ויש מציאות ובמציאות הזו כל התפיסות הנהדרות קרסו כמו מגדל קלפים. במציאות הזו העורכת לא הייתה יכולה להיות אשה חזקה, עצמאית, בעלת עמדה, משרה והשפעה אלא עקרת בית קטנה, זו שצריכה להישאר מאחור, לשאת בנטל הבית והילדים כשהגברים יוצאים… איך היא קראה לזה? לשחק במשחקי קיום טיפשיים ולהרוס את כל החגיגה.
אני מניחה שהעורכת לא התכוונה לומר שהגברים הם יצורים פראיים ומוגבלים, אלא שזה בדיוק האופן שבו היא כינתה אותם: פראיים, מטופשים, מאותגרים.
גברים, נו.
גברים.
הרבה דברים הפריעו לי ב"דבר העורכת" הזה – בראש ובראשונה המשפט האחרון שהיה פשוט סטירה לחי לכל מה שאותם גברים מאוד לא מטופשים ומאוד ראויים נדרשו לעשות ביציאתם המאוד לא מטופשת אל מציאות בוערת, אך גם ובעיקר ההבחנה הבעייתית, העומדת על הפער בין האופן שבו נשים "צריכות להיראות" לבין האופן שבו הן "מתקשות לעמוד בציפיות" של עצמן מעצמן.
נשים מעודכנות, משכילות וחכמות, עצמאיות, חזקות – כך קראה להן העורכת.
זהו המדד שנשים צריכות לשאוף אליו.
מדד של מה? ערכים? תכונות אופי? הצלחה?
מרי אנינג לא הייתה משכילה וחוכמתה מעולם לא נמדדה במבחני משכל רשמיים. היא גם לא הייתה מעודכנת בכל בחינה – לרבות בהופעתה החיצונית – ועצמאותה החזקה הייתה תוצאה של נסיבות גורל וחיים קשיים, תובעניים. אמה הייתה אשת עסקים מצליחה שלא ידעה שהיא כזו: כשבעלה נפטר בפתאומיות לא היו לה באמת אפשרויות אחרות לשרוד. אז היא עשתה את מה שנדרש ממנה לעשות, בדיוק כמו שעשו כל האנשים שהיו צריכים לדאוג לאחרים ולעצמם כדי לחיות.
האם שתיהן היו מתאימות להימנות על קהל הקוראות המובחר, המשובח של עיתון הנשים ההוא?
ובכלל, איך נראית אישה מעודכנת, משכילה וחכמה, עצמאית, חזקה? האם נוכל לזהות אותה כאשר נחלוף על פניה ברחוב? האם היא טובה יותר מאישה לא משכילה אבל נמרצת או מאישה טיפשה אבל עצמאית? והאם זה לא האופן שבו נהגו עד לא מזמן לשפוט את המין הנשי בכללותו בהשוואה למין אחר?
האם זה חשוב איזו אשה את כדי להצדיק את זכותך לקרוא עיתון, להביע דעה, להישמע?
האם תדמית האישה המצליחנית היא עיקר קיומנו?
האם אין זו נגזרת נוספת של תפיסה מגדרית – הפוכה אמנם אך מגדרית ללא ספק?
מרי אנינג לא הייתה עומדת בבחינות הסף של ההגדרות הנוקשות האלה: אין לה תדמית. גם לא לפַּחַריטָה, אווה וסַלומֶה, גיבורות ההר הבלתי נראה מאת קרולינה דה רוברטיס – נשים שלא עושות הרבה אבל משיגות המון, לא מצייתות לאף הגדרה אבל שומרות על זהותן הנשית באופן עיקש, נחוש, עקבי.
שלוש נשים, שלושה דורות, שלוש עלילות וסיפור אחד. הדברים שמתרחשים בחייהן נושאים גוון ייחודי, המותאם לתקופה, להיסטוריה הרחבה ולהיסטוריה הפרטית־משפחתית, אבל כשמסיימים לקרוא ומסתכלים עליהן כיחידה אחת, מבינים שזה סיפור שחוזר ומשתכפל, גם אם לא מעתיק את עצמו בשלמות, בכל פעם מחדש.
כמו נחלה.
המחשבה שיש לנשים אלה קשר עם דברי "הצהרות הכוונות" של העורכת החדשה והנלהבת היא מחשבה מעוררת פלצות, דווקא משום שהם בוקעים מפיה של אישה האמונה על מה שנשים אחרות עתידות לקרוא, לאמץ או לפחות להחשיב כראוי בעולמן התרבותי.
דבריה של העורכת הם ליטוש אין־סופי וריק מתוכן המתיימר להחמיא אך למעשה משמש כדיכוי עיוור ועלוב. תפיסה קטנונית, ילדותית ומאוד לא משוחררת שאין לה שום קשר עם שום מהפכה על שום חירות או זכות.
מחשבה השואפת להציג לראווה, לא לעשות.
להתהדר – לא לבצע.
מעודכנות, משכילות וחכמות, עצמאיות, חזקות. האם זה מה שנדרש מנשים להיות?
כי אחרת… מה?
נדמה שאצל הלוחמת והעורכת זלגה המהפכה הנשית למקום הדוגל בסמלים נבובים ומבקש מהם להראות לו את הדרך; ערכים ריקים שאינם מייצגים דבר – לא הישג, לא הגשמה, לא מימוש. לא שיש משהו רע בלהיות אישה משכילה, חכמה ועצמאית ("עדכנית" ו"חזקה" הן באמת התייפייפות שווא): מרי אנינג הייתה אישה כזו. גם אליזבת פילפוט, פַּחַריטָה, אווה וסַלומֶה, אבל זה היה פועל יוצא – לא מטרה בפני עצמה.
המחשבה על פריצת דרך לא עמדה בראש סולם העדיפות שלהן: הן חיו ועשו את מה שהן רצו לעשות על הצד הטוב ביותר.
הלוחמת והעורכת לעומת זאת התפלשו להן בהילה יומרנית, כוללנית, אטומה ושונאת אדם והעזו לכנות אותה בשם "עשייה פמיניסטית".
אפילו שהן חיות בתקופה מתקדמת, נאורה ושוויונית הרבה יותר, הגדרת האשה שלהן נקבעת עדיין על ידי מישהו אחר וגרוע מכך – על ידי רושם נטול כל ערך.
כשאני קוראת סיפורים כמו יצורים מופלאים אני מבינה איזו דרך ארוכה נעשתה מאז ועד ימינו וכמה חשוב היה מאבקה של אליזבת פילפוט למען ההכרה בפועלה של מרי אנינג, לא רק למענה אלא למעננו – הנשים, הגברים, בני האדם.
גם ההר הבלתי נראה, המספר על נשים מנקודת השקפה נשית, אינו ספר מגדרי. הוא סיפור המלווה היסטוריה שלמה, אירועים וחוויות שנגעו בנשים אבל לא בהן בלבד. זו חוויה ספרותית מרתקת, הרוקמת תמונה על העולם שבו אנו חיים ועל העולם שבו חיו נשים אחרות וגברים אחרים, שנים לא רבות לפנינו.
הלוחמת והעורכת לא שייכות לאותה מהפכה פמיניסטית.
דבריהן לא קוראים לנשיות משוחררת אלא נובעים מילדותיות המתחפשת למשהו בלתי מציאותי – אשליה לא נחוצה.
החלפת שיעבוד בשעבוד.
תפיסה בתפיסה.
חבל.
המהפכה הנשית ראויה ליותר.
יודעת מה? עזבי מגדר: החיים ראויים ליותר.
חיים של נשים, חיים של גברים.
החיים של כולנו ראויים להרבה יותר, פשוט משום שהם כאלה.
כל טוב,
גתית
