זהו! עשיתי זאת!
זו הייתה משימה כבירה, משמעותית ומאוד מאוד כבדת משקל אבל אמרתי לעצמי שאסור לי בתכלית האיסור להיכנע או להרים ידיים, לא עכשיו ובטח לא אחר כך. זכרתי את ה – 1,100 עמודים של הפעם הקודמת והכרזתי באוזניי בצורה חד משמעית: את מתחילה ומסיימת! יש עוד ספרים בעולם! זה לקח לי שבוע והמון (המון!) שעות קריאה, אבל סיימתי. 640 עמודים אחר כך, אני יכולה להכריז בגאון שצלחתי ואהבתי את עמודי תבל של קן פולט.
אני מבינה למה אהבת את הספר הזה יותר מעולם ללא קץ. זה אותו עקרון – אנשים שמעצבים את הקדמה בתקופות החשוכות של ימי הביניים. מודרניים בתקופה לא מודרנית. כמו לצפות בהיסטוריה בהתהוותה, ממש בתוך נקודות המפנה והחיבור. (טוב, עכשיו אני מרגישה מטופשת להפליא. מסתבר שעולם ללא קץ הוא רומן ההמשך של עמודי תבל. זה מה שקורה כשלא קוראים את הכריכה האחורית. להגנתי אומר שלא הייתה כאן כריכה אחורית. כלומר, הייתה, אבל שום דבר לא נכתב עליה. כנראה שכולם כבר ידעו על זה – חוץ ממני, כמובן. בושות. א-ב-ל, הידעת שהאחים רידלי וטוני סקוט הפיקו מיני סדרה ע"פ עמודי תבל ממש עכשיו?! מרגש!!
איזה מזל שגיליתי את זה אחרי שקראתי. וגם את העובדה הבלתי נתפסת שאכן, יש אתר לסדרה. עכשיו רק שמישהו יגיד לי איך אפשר לצפות בה…
את יודעת מה מאוד ברור בספרים האלה? שהדמויות טובות מאוד או רעות מאוד. אין אמצע, אין עומק ואין ממדים נוספים.
ויליאם האמליי היה סיוט. מתעלל אכזרי שהלך והתעצב לאור מבוכה שאישה אחת המיטה עליו והצורך הטורדני – חולני – ילדותי שלו שכולם יכבדו אותו כל הזמן. מחריד ככל שזה יישמע, הרציחות שלו לא היו מזעזעות כמו מעשי האונס והתעללויות בנשים. תיאורי שדה הקרב של פולט היו קשים ללא ספק, אבל בתקופה ההיא זה היה מקובל. האונס, האלימות, ההנאה הממשית וההתעוררות מהחולשה של הנשים המסכנות – הכול היה כל כך מבחיל ומזעזע. ההתרגזות שלי מההופעה שלו הלכה והתעצמה כל פעם; "שוב פעם הוא מגיע להרוס את הכול?" אני מבינה שכל סיפור צריך נבל כדי להתקדם, אבל זו כבר התקדמות שגובלת בסחף בלתי רצוני.
זה ספר עם קטעים די מחליאים, האמת. מלחמות התרנגולים, מלחמת הדוב בכלבים – זוועה. אין לי מילה אחרת. הם מהבהבים שם מעת לעת, בין הכנסייה לרומן ההיסטורי, בין הבישוף ולראן מצד אחד, שחריפותו איזנה את תאוות הכוח שלו, מול פיליפ הנזיר – אב מנזר קינגסברידג' – הבישוף של קינגסברידג'. פיליפ היה חכם מאוד, אבל גם מוגבל מאוד, בגלל תפיסת הנזירות שלו, מה שדי מנע ממני אהדה מוחלטת אל דמותו השלמה. מעניין אם לקן פולט יש עניין אישי של ביקורת על עולם הכנסייה והנזירות: ויליאם האמליי יכול היה לעשות את כל הדברים המרושעים והאיומים ביותר בעולם והבישוף ולראן מחל לו על הכול, במחי של הכרזה אחת ופעולות חרטה פעוטות של הדלקת נר או משהו מגוחך לא פחות. בדיחה. אפילו לא תשלום, כפי שדרשו מאנשים הפשוטים, שגם ככה לא היה להם הרבה, אבל הכנסייה לקחה מהם בכל זאת.
אז את רואה, יש פה טוב ויש רע ואין מישהו שיש לו את שניהם.
נכון שפיליפ נע על הציר הזה שבין חוכמה וכושר ניהול מופלא לבין תפיסת עולם מצומצמת מאוד – זה לא אומר שהוא דמות מפותחת. גם לא ג'ק ג'קסון. היחידה שאולי כן מתפתחת היא אליינה. אבל אולי בעצם אי אפשר להגיד "מתפתחת"; בכל זאת, היא הייתה נערה והיא התבגרה. משהו מהגינונים הישנים עוד נשאר בה והניע אותה קדימה, הכתיב את צעדיה בצורה מאוד ברורה כשהיא נשבעה לקיים את צוואתה לאביה. זה מה שהיא צריכה לעשות. אבל אם כבר, ניתן לומר שהיא הייתה היחידה שאכן נעה מנקודת התחלה א' לנקודת סיום ב', למרות שהיא סיימה את הספר פחות או יותר באותו אופן שבו היא התחילה, ברוזנות שירינג. ובכל זאת, צריך להעריך את ההתמודדויות והתגברויות שעברו עליה.
בהתחלה היא לא הייתה מאוד נוכחת, לפחות מבחינתי, אבל כשהמעורבות שלה עם ג'ק התחילה לצבור תאוצה, כך גבר העניין שלי וכמובן הסלידה מכל היתר (לרבות ויליאם האמליי). האם זה אומר שכל מה שהיה צריך כדי למשוך את תשומת הלב שלי הוא רומן בין גבר לאישה? הייתי רוצה לחשוב שאני לא כל כך שטחית – זה פשוט המקום שהיא תפסה בעלילה. הנה, גם בחותם מדיצ'י היה רומן, אבל הוא לא היה כל כך מרכזי כמו כאן ובכל זאת הספר התעלעל לו בין אצבעותיי.
מודה שרציתי לכתוב לך על חותם מדיצ'י בדוא"ל נפרד, כזה שנפתח ב – "בוקר טוב, תלמידים. נא לפתוח מחברות" ותמונה של מורה להיסטוריה חמורת סבר, אבל אולי טוב שכך, כי לא מצאתי שום תמונה הולמת ומשעשעת. חוץ מזה, שכבר הזכרתי את חותם מדיצ'י פעמיים וזה יהיה לחלוטין לא הוגן לתת לך לחכות לעוד דוא"ל נפרד, כשאת כל כך כמהה לשמוע מה יש לי להגיד…
אז ככה. הדבר הראשון שבולט, לאור העובדה שאנחנו עורכות כאן השוואה (כן, אנחנו צופית) הוא העובדה שקן פולט הוא גבר ותרזה ברסלין היא אישה. זה לא מצחיק: יש הבדל מהותי בין כתיבה תמציתית, עניינית של גבר לכתיבה רכה, רגשית של אישה. שניהם לא מוותרים על ההיסטוריה, כך שלא ניתן לטעון לגנותה של ברסלין או לגנותו של פולט. טוב, אחד: הוא מתעכב הרבה על תיאורי בניית הקתדראלה, שהיו – לפי עדותו – הכוח המניע שמשך אותו לסיפור. ברסלין התעכבה הרבה על ליאונרדו דה וינצ'י ועל כל הנקודות החשובות בחיים של האדם החשוב הזה – הציורים, הנדודים, חקירות הטבע, גוף האדם והתעופה, מונה ליזה (מצחיק, אבל ממש שבוע אחרי שסיימתי לקרוא מישהי שאלה אותי על המונה ליזה והודות לחותם מדיצ'י יכולתי להסביר בצורה הרבה יותר רצינית). היא יוצרת דמות של אדם גדול מהחיים, גם מבחינת ההישגים וגם מבחינת האישיות. והיא כמובן מספרת על בית מדיצ'י, שזה לחלוטין עניין של פרופסור סטאו וכמה חבל שאני לא לומדת איתה יותר (ולמרות שאני אומרת את זה כל הזמן, זה לא מעמעמם את התחושה). היא הפכה את ימי הביניים לעניין כל כך מרתק! שלא לדבר על "הנסיך" של מקיוואלי, שהוא עניין הגותי – מדיני בפני עצמו ואיך הספר הזה נכנס בדיוק למשבצת הנכונה שבה כל הנקודות מתחברות ביחד (קראתי שחותם מדיצ'י אמור בכלל להיות ספר למתבגרים, מה שגרם לי להרגיש מטופשת בפעם השנייה בדוא"ל הזה. היית צריכה להגיד לי! ידעת בכלל?)
זה לא שעכשיו אני היסטוריונית מדופלמת, הודות לשני הספרים האלה. אולי ספרים לא אמורים ללמד אותך היסטוריה, למרות שהם עושים את זה. לפחות זה עשוי להיות מעניין (לא רוצה להגיד "יותר". היסטוריה מעניינת מספיק כשהיא לעצמה).
מה שבטוח אבל, ושימי לב לקפיצה המדהימה אך השייכת להפליא, שהמשרד למקרים מיוחדים לא לימד אותי היסטוריה. הוא הכריח אותי ללמוד אותה בעצמי.
הפרק הראשון כמעט גרם לי לאיבוד עניין מוחלט. הלכתי לאיבוד בין כל שמות למצבות לבתי הקברות ולא הצלחתי למצוא שום היגיון בשום דבר. "לא יכול להיות שצופית תמליץ לי על דבר כזה" חשבתי. "אני חייבת להתמיד". נשארתי. והייתי פשוט בהלם.
האמת, כולם כל כך מתלהבים מנתן אנגלנדר. כל מה שאומרים על היכולות הספרותיות שלו. האמת? לא שמתי לב. כלומר, שמתי לב שזו כתיבה טובה, אבל העוצמה של הסיפור הייתה כל כך מטלטלת, שבכלל לא עצרתי להתעסק בספר או בסופר כשהם לעצמם. זה היה באמת כל כך מטמטם ובלתי נתפס, שפשוט… כל דבר אחר קצת התגמד לעומתו.
אני חושבת שזה הישג חשוב מאוד לסופר וליוצר בכלל.
הכול קפקאי אצלו – אני מניחה שזה קשור להלך הרוח הכללי של אנשים שנעלמים כל הזמן. מציאות טרופה, לא ברורה, של שלטון צבאי שהורג אנשים.
כתבו עליו בכמה מקומות שאני מרגישה די מיותרת, לחזור ולסכם את מה שנאמר כבר – כמו כאן, וכאן וכאן (טופס חתימת שגרתי).
וכן – אני יודעת שזה פשוט לא נתפס, אבל גם לו יש אתר.
לראות ולא להאמין.
יכולתי לכתוב הרבה יותר, שתדעי לך.
רציתי לכתוב הרבה יותר.
רציתי להעשיר את ידיעותיי וידיעותייך על כל הנקודות ההיסטוריות והאישים החשובים שהוזכרו כאן, אבל זה אינסופי ואנחנו לא חוקרות היסטוריה.
איזה מזל שאנחנו קוראות ספרים.
וכותבות עליהם.
כי יכולנו לקרוא ספר, להתרשם עמוקות ואז לשכוח ממנו, או לפחות, לא לזכור כל כך טוב.
אבל כשאנחנו מדברות על זה, כותבות על זה, אנחנו לא שוכחות.
משהו הרבה יותר מוחשי נשאר בנו.
כתבתי כרגע "בנו"?
באמת?
אבל… את אף פעם לא עונה בחזרה. למה שתזכי לחלק מהתהילה, בדיוק?
אחרי שלושת הספרים (!) שסקרתי לך כאן, אני חושבת שמגיעה לי התייחסות אחת (לפחות!), אם לא עבור כל יצירה, אז התייחסות אחת כוללת!
אות חיים, אות עידוד, אות מאותיות האלף – בית.
בשלב זה אסתפק בכל דבר.
שיהיה לך ערב מצוין ושבוע נהדר ובשורות טובות והרבה חשק לכתוב ולהגיב ולהמליץ על המון ספרים חדשים…
כל טוב,
גתית
