הדוא"ל הזה היה אמור להיות אחר לגמרי. כל מה שהיה אמור להיות בו – התוכן, הדגשים ותשומת הלב – היה מופנה לעיסוק שקשור רק לספר שקראתי ולעולמו הספרותי המצומצם.
עכשיו, כל מה שנשאר זו רק הכותרת, וגם היא בעירבון מוגבל מאוד.
היום ראיתי סרטון מזוויע שמישהו שיתף כי כנראה היה מזועזע בעצמו ממה שאנשים בעולם הזה מסוגלים לעשות.
לא הייתי אמורה לראות את הסרטון הזה – אין לי בכלל חשבון ברשת החברתית שבמסגרתה הוא הופיע ומי שהראה לי את הסרטון לא הבין בעצמו מה הוא מראה לי.
אבל אני הבנתי.
תיעוד אמיתי של מעשה התעללות שהוא מעבר לסיבולת אנושית.
אין אפשרות בכלל לדבר על הרִשעות, המופרעות והכיעור של מה שראיתי – וראיתי מעט מאוד, כי לא יכולתי להמשיך.
ובעצם בשביל מה.
הבעיה העצומה של הסרטון הזה, מעבר לעובדה הבלתי נתפסת שמישהו עשה דבר כזה, מתמשך, ליצור חי, מעבר לעובדה שהוא העלה את הדבר הבלתי נתפס הזה לרשת, מעבר לעובדה שהיו אנשים שצפו בו, היא שהוא קרה באמת.
שמישהו עשה את מה שאני ראיתי שהוא עושה ונהנה מזה.
ובעיקר, שהוא אפילו התגאה.
אין ספק שהוא יעשה את זה שוב.
ושוב.
עד שמישהו יעצור אותו (אם מישהו ידע מי הוא כדי לעצור אותו, כי את היכולת לבצע את המעשים יש לו אבל לא את האומץ לעמוד מאחוריהם ולהזדהות).
ואז, כשחלקתי את… אני לא יכולה אפילו להגיד "רגשותיי", כי זו מילה שלחלוטין לא מכילה את מה שמתרחש באזור הבטן שלי, מישהו אמר לי: יש לי הרגשה שלו היה מדובר בהתעללות בבן אדם לא היית מגיבה ככה.
מעבר לעובדה שזה משפט מאוד לא הגון, ומאוד לא נכון, יש כאן קביעה מאוד מתסכלת, מאוד מעליבה, מאוד פוגענית.
הקביעה הזו כוונה נגד פעילי זכויות בעלי חיים קיצוניים, שמתנהגים לפעמים בצורה אכזרית מאוד כלפי אנשים שלא עושים את מה שהם "צריכים" לעשות.
אבל כאן זה לא היה המקרה.
כאן לא הייתה אכילת בשר או לבישת פרווה.
כאן הייתה התאכזרות לשם ההתאכזרות.
רוע טהור של עינוי.
מה שאני ראיתי בסרטון היה מעשה רצח.
רצח בהילוך איטי.
רצח של התעללות.
איך אני אמורה להגיב כשאני רואה דבר כזה?
מה אני אמורה לעשות?
זו שאלה רחבה מאוד – מה אני אמורה לעשות, מה כל אחד ואחת אמורים ויכולים בכלל לעשות, אבל אנשים עושים: הם מקימים ארגוני סיוע, הם תורמים מזמנם ומכספם ומדמם, הם יושבים ומקשיבים, הם מלטפים ומחבקים, הם מרגיעים ומציעים אוזן קשבת וכתף לבכות עליה.
יש אנשים מדהימים שאין מילים לתאר את העולמות האנושיים שהם מצילים בטוב ליבם האין־סופי.
מנגד, יש יצורים שנראים כמו אנשים אבל הם לא, שמחריבים את העולמות האנושיים האלה, רק בגלל שזה גורם להם הנאה.
הם מיעוט, אולי, אבל הם חיים כאן.
כמו כולם.
כמעט.
לפני הרבה זמן צפיתי בסרט מאוד חזק עם מסר שעדיין מלווה אותי. הסרט, ללא עקבות, מספר על פושע שמתעלל באנשים שהיו עדים להתעללות ולא מנעו אותה. שיטת הפעולה שלו פשוטה: הוא מעלה תיעוד בזמן אמת של אנשים לכודים במלכודת מוות שלא ניתן להשתחרר ממנה. לא הוא רוצח אותם – הוא "רק" חוטף ואוזק וכובל. אלה הצופים שמחסלים אותם, כל אחד מהם תורם באופן משמעותי למותם הקרב של הקורבנות ולמעשה מחיש אותו בייסורים אין־קץ בעצם הצטרפותו לשידור החי.
רצח בחסות העניין הציבורי.
הפושע האמור עשה לאחרים מה שאותם אחרים עשו לאבא שלו, קודם. הם לא חטפו אותו ולא חיברו אותו לחדר עינויים משוכלל: הם רק עמדו בצד וצחקו כשהוא נפל ולא נקפו אצבע כדי לעזור לו.
עד שהוא מת.
ההתעלמות הזו היא שלב אחד קדימה מתוכניות מציאות שמשסעות אנשים אלה באלה כמו חיות.
רק שחיות לא מתנהגות ככה.
אין להן את המודעות לשאוב הנאה מאכזריות.
אולי הסקרנות גדולה יותר מתחושת האחריות; אולי אנשים לא באמת מבינים שמה שהם רואים קורה באמת ועד כמה המעשים שלהם משפיעים על חייהם של אנשים אחרים.
אולי; אחרי הכול יש ריחוק בטלוויזיה, במסך, במילה הכתובה. זה לא קורה באמת, זה לא באמת דם, זו רק הצגה.
אבל זה לא.
כי מה שאני ראיתי כן קרה באמת.
זו לא הייתה הצגה ולא היה סרט או סיפור שמישהו המציא.
וכן, זה באמת היה דם.
ואני צריכה לחיות עכשיו עם מה שראיתי.
ועם השאלה הקנטרנית־המפלחת הזו שתקועה לי בראש ונעוצה לי בלב.
מחבואים של ליסה גרדנר מספר על שישה מקרים שבהן ילדות קטנות נרצחו בגלל היגיון פנימי של אדם פסיכופת.
קודם רציתי לכתוב שלשם שינוי ובניגוד לספרים אחרים, מחבואים טורח להסביר את עולמם המעוות של אנשים מעוותים ולא מסתפק בתשובה פשטנית שפוטרת אותם כחולי נפש בעלי פסיכוזה נרקיסיסטית־סדיסטית. כל מה שגורם לספר לא לזלזל ברמת המשכל של הקורא או הקוראת צריך בהחלט להיחשב כיתרון.
עכשיו, אחרי שראיתי את מה שראיתי, זה נראה לי כל־כך מגוחך לחשוב על זה בכלל.
שש ילדות קטנות נחנטו בחניטה רטובה (כמה איום שעכשיו אני יודעת מה זה), הוכו ועונו ונאנסו והורעבו ונרצחו כי מישהו מופרע חשב שזה הדבר הנכון לעשות. החלק הזה היה הכי פחות חשוב בסיפור, למרות ועל אף שהוא ציר העלילה הכמעט מרכזי שלו. כל מי שנחשף לתא שבו הוחזקו הילדות מתערער; האימה חרטה בהם צלקת שלעולם לא תגליד, אבל עדיין ולמרות הכול זה לא העיקר; זה רק מה שמניע את העלילה, כמו הסיבות של מי שרצח אותן, משני כמו כל דבר אחר.
עכשיו אני מסתכלת על הספר הזה ולא רואה בו שום דבר חוץ מהעובדה הזו.
היא התחבאה ממני.
אלא שעכשיו זה כבר לא משחק יותר.
כשסיפרתי מה אני קוראת היה מי שאמר לי "רק מוח מעוות יכול לכתוב דברים כאלה".
ניסיתי להסביר שזה לא המוח של ליסה גרדנר שמעוות, שזה סיפור על אנשים מעוותים.
עכשיו אני יודעת שזה המוח שלנו, שצורך דברים שאין שום צידוק הגיוני בעולם לצרוך אותם – לא מלכתחילה ולא בדיעבד.
"מתח מורט עצבים בקצב רצחני" מצטטת הכריכה את הרלן קובן.
"ספר מבריק שאסור להפסיד בשום אופן" טוען האינדיפנדנט.
"מותחן מעולה עם תפנית מחוכמת בסוף שמשאירה את הקורא עם חיוך על הפנים" אומר האובזרוור ובוקליסט מסיים ב"אימה צרופה… קריאה מהנה."
מה הם אומרים בעצם? שרב־המכר הזה, שאכן עשוי בצורה מקצועית מאוד, שנחשב ל"ספר מבדר ועתיר תפניות, עם פתרון שיותיר אתכם פעורי פה" (פבלישרס ויקלי), הוא הצלחה עולמית בכל קנה מידה; שליסה גרנדר פשוט "שיחקה אותה"; שיש כאן משהו ששווה להקדיש לו זמן.
אבל מה עם הסיפור? לא הסיפור עצמו אלא הסיפור שאִפשר את הסיפור? סיפור על שש בנות שנרצחו באכזריות שאי־אפשר אפילו להעלות על הדעת?
האימה הפכה לשעשוע; פלצות היו ונשארו צורה של בידור. ואם זה המצב, במה בדיוק אנחנו שונים מצופי הגלדיאטורים, ממצטופפי הוצאות פומביות להורג, ממהמרים בקרבות כלבים ותרנגולים?
למען הסר ספק: זה לא מכתב נאצה נגד ליסה גרדנר. אני מאחלת לה מכל הלב שפע הצלחה ושגשוג. היא עצמה לא מצדיקה בשום אופן את מה שהיא כותבת עליו. נהפוך הוא: היא סולדת באופן נחרץ מהתופעות החולות של אנשים מופרעים, מוקיעה את האכזריים והמתעללים שקשה מאוד לקרוא את תיאוריהם ומתארת את הסבל האנושי השברירי והמיוסר לתמיד.
אבל אף אחד לא יקרא את מחבואים וידבר על העינוי הנפשי העמוק שעולה ממנו. כשלינווד ברקלי כותב "ידיים מגיחות מבין הדפים, ואוחזות בך עד שתסיים לקרוא" הוא לא מתכוון לידיים שהופכות לך את הקרביים ושורפות לך את הנשמה.
מחבואים הוא יצירה יצירת בידור תרבותית, בדיוק כמו כל הדברים האחרים שחשבנו שאנחנו כל־כך מעבר להם.
עד הסרטון של הבוקר.
כן, זה ספר טוב, טוב מאוד אפילו; כן, הוא עושה את העבודה שלו כמו שצריך.
הוא בסדר גמור.
אלה רק אנחנו שנכשלנו.
אני יודעת שיש אנשים מדהימים בעולם, טוב לב שאין לו גבולות. אני יודעת שהם הרוב ושהם העיקר ושבזכותם החיים האלה הרבה יותר יפים, ערכיים, ראויים ונפלאים מעבר לכל דמיון.
אבל היום ראיתי שבעולם הזה שבו אני חיה, מתנהלת, עובדת ומתקיימת יש גם אנשים שהם בדיוק ההיפך.
אנשים שלא נמצאים בתוך דפי הסיפור של ליסה גרדנר אלא כאן, ממש־ממש קרוב.
אנשים שכותבים את הסיפור שלהם בדם.
כדי לשעשע.
כדי להתגאות.
בלי שום סיבה.
זה לא שלא ידעתי שהם קיימים.
פשוט אף פעם לא ראיתי אותם כל־כך מקרוב.
כל־כך אמיתי.
בספר או בסרט זה הרי לא אמיתי.
זו לא באמת רצפה מגואלת בדם.
אלו לא באמת תחינות קורעות לב של סבל.
זה לא באמת קורה.
אין לי שום דבר נגד מחבואים. לפני היום בבוקר הייתי אפילו ממליצה עליו.
עכשיו, אני מתביישת בעצמי שקראתי אותו.
שהתעלמתי ממה שנמצא שם באמת; שהייתי כהת רגשות; שלא נחרדתי מספיק מכל המקרים המחרידים שהחרידו אותי; שלא נהפכו לי הקרביים ושהלב שלי רק נצבט בכאב מפלח וצרב לי את הנשמה.
נכון שלרוע אנושי אין מעצורים, אבל אדישות אנושית עשויה לפעמים לעזור לו לגדול.
כל הזמן מספרים לנו כמה אנחנו הורסים את הכול, כל הזמן. כמה אנחנו מקלקלים ומשחיתים ומתעלמים וכמה הכול נובע מלב אטום ושווה נפש ואיך איבדנו את הכול כשאיבדנו את הרגישות והחמלה.
היום, עכשיו, אני יכולה להגיד שזה לא זה.
חמלה לא מאבדים: או שיש אותה או שאין.
זה יצר בסיסי, שלא משותף לכל בני האדם.
מעבר לטעות, מעבר לשיקול דעת לקוי, מעבר להיסחפות, מעבר לכל ההגדרות יש דבר אחד מאוד מהותי שהופך אנשים לאנושיים ואנשים אחרים למפלצות.
ואלה שהם באמת בני אדם צריכים לשבור את חומת האדישות הזו, הקבלה המוכנית הזו, הזוועה המתמשכת הזו, כל פעם, שוב ושוב, יום־יום מחדש, בגלל אלה שהם לא.
כולי תקווה שהם יגיעו בעצמם לגיהינום שהם מייצרים עבור כל היתר, אבל עד שזה יקרה צריך להתרחק מהם רחוק ככל האפשר.
זה אף פעם לא יהיה מספיק.
ועדיין, זו האפשרות האנושית היחידה.
כל טוב,
גתית
