אני חושבת שאפסיק לקרוא ביקורות על ספר שקראתי, לפני שאני מתחילה לכתוב לך על אודותיו.
זה פשוט הורס לי את כל הנקודה.
אני צריכה להשתחרר ממה שאחרים כתבו כדי לחזור להתרשמות הראשונית והרגשית שלי.
אבל אין לך מה לדאוג.
את עדיין תקבלי תמורה מלאה עבור דו"ח הקריאה שלך.
בשביל זה אני כאן.
מזל שלא כתבתי לך על מזוודה על השלג באמצע הקריאה או לקראת הסוף, כפי שחשבתי לרגע שאני רוצה לעשות. אמנם היה לי קו מחשבה מגובש למדי, אבל אז הגיע הסיום והכתיב את עצמו בצורה חד־משמעית:
"איש ביטחון ישראלי מסמן לי להתקרב. "את ישראלית?" הוא שואל ואני מתקשה לענות על השאלה. "יש לך דרכון ישראלי?" הוא מדייק בשאלתו, ועכשיו אני מהנהנת בראשי." (אולה גרויסמן, מזוודה על השלג, למשכל – ידיעות אחרונות וספרי חמד, תל אביב, 2009, עמ' 277 – 278).
בשני המשפטים האלה מסתכמת, בעיני, כל מהות הסיפור שאולה גרויסמן רצתה לספר.
כל חוות הדעת שקראתי מנסות להצטייר או לשמש כביקורות מסכמות – ספרותיות – מלומדות: הן סוקרות את העלילה, חוות את דעתן על התוצר הסופי ומסיימות בהמלצה או באכזבה, פרי שיקול דעתן.
רק דבר אחד היה חסר לי.
הסיפור.
עצם הסיפור. לא האופן שבו הוא מסופר, לא העובדה שמדובר כאן ביצירת ביכורים, לא עמידה על המבנה העלילתי או על מורכבות הדמויות.
סיפור הוא בראש ובראשונה סיפור, אחרת הוא לא מעניין. והסיפור של אולה גרויסמן הוא סיפור מעניין, משום שזה סיפור על אנשים שבדרך כלל לא מספרים את הסיפור שלהם, כי קצת קשה להם לדעת באיזו שפה להשתמש.
עבור אנשים מסוימים זה סיפור על האנשים שחיים לידם, מבלי שמישהו ישגיח במורכבות השברירית שהם נושאים בלב.
עבור אנשים אחרים זה סיפור אישי על עצמם.
ברמה המקצועית, וודאי שיש מה לומר על ספר הביכורים של אולה גרויסמן.
אולי דווקא בגלל זה, לא מעניין אותי לחוות עליו דעה מקצועית.
הספר של אולה גרויסמן לא מעניין אותי ברמה המקצועית.
הוא מעניין אותי ברמה האישית.
בגיליון 3 של כתב העת Brain Connectivity התפרסם מחקר שביקש לקבוע האם קריאת ספרים יכולה לגרום לשינויים ברי מדידה בקישוריות המוח ומה מידת השפעתם ועמידותם, במידה והם אכן מתרחשים כמובן. התוצאות העלו את האפשרות כי קריאת ספרים אינה רק מחזקת את אזורי עיבוד השפה במוח, כפי שנחשב עד כה, אלא גם את האזורים האחראים על המגע הפיזי. כלומר, הקוראים חשים חלק מההתרחשות העלילתית, תפיסה המתבטאת בפעילות המוחית, ומתווספת על המימד הרגשי – נפשי הקיים ממילא.
אם יורשה לי לתרגם למילים מדעיות פחות את מסקנתו המדעית של המחקר, הרי שהתגלתה כאן ההוכחה כי סיפורים יכולים לשמש כשער לעולם שמעבר – כניסה לקיומים מקבילים של חיים אחרים, השייכים לאנשים אחרים.
על אף שהמחקר נכתב כמובן במנותק לחלוטין מספרה של אולה גרויסמן, אין לי ספק שמזוודה על השלג ראוי בהחלט להימנות על קבוצת הספרים המעבירים אותנו לממד תודעתי אחר.
הלוא מה היא מזוודה אם לא אוסף של מטלטלין העוברים עם בעליהם ממקום למקום?
כשמישהו עוקר לארץ חדשה – אילו חיים חדשים הוא מתחיל לחיות?
איך הוא מתמודד עם מציאות של שפה חדשה, מנהגים חדשים, לבוש חדש ומזג אוויר שונה?
מזוודה על השלג הוא סיפור על העולים החדשים בני ימינו. לא ספר על קשיי ההתאקלמות, אלא על התלישות והניתוק הרגשי שנולדים מזהות הנקרעת בין שני עולמות.
הרי מה זו זהות אם לא מכלול הזיכרונות והחוויות וההתבססות במקום מסוים.
ואז קם אדם ועובר למקום אחר ומתחיל הכול, מההתחלה.
ללנה, גיבורת הסיפור, יש זהות שסועה בגלל אם בעייתית משהו, אבל גם בגלל תחושה של חוסר היקלטות במדינה חדשה. לכאורה לא היו לה סיבות לחוש זרה: היא הטמיעה את ההתאקלמות בארץ מגיל צעיר וביקשה לשכוח את הדברים שימנעו ממנה להרגיש ולהיות שייכת, בדיוק כפי שעשתה אמה לפניה.
אבל העוגן החשוב כל כך, בסיס של חום חברותי – חברתי – משפחתי שמחבר בין אנשים ושומר עליהם מפני הקור שבחוץ, נעדר מחייה. כאילו לא היה קיים מעולם.
ללנה לא היה באמת בית בישראל, כפי שלא היה לה באמת בית ברוסיה.
רק כשהיא חוזרת לרוסיה, לבד הפעם, היא מקבלת את החיבוק שהיה חסר לה. את הקבלה המוחלטת כמות שהיא, ללא סייגים, ללא החמצת פנים, ללא מאבק.
שם היא מובנית מאליה.
היא חוזרת אחורה כדי לברוח מההווה ועל ידי כך לומדת להשלים עם העבר והווה כאחד.
העובדה שמזוודה על השלג הוא לא (רק) סיפור על בעיות היקלטות היא מה שכל כך מעניין בסיפור של אולה גרויסמן; יש כאן רבדים של תסבוכות רגשיות, של שקרים משפחתיים, של הסתרות והתפשרויות ומאבקים שהולידו שנים של שתיקה, הסתגרות והעדר קרבה.
לנה לא מרגישה נאהבת על ידי אימא שלה, נטשה. כשהיא נוסעת לרוסיה וחוזרת לילדותה היא מגלה גם את ילדותה של אימה ולומדת שגם היא, כמו כל האימהות, הייתה קודם אדם, מישהי שחוותה חוויות שעיצבו אותה להיות האם הקשה והעצורה והמאשימה שהיא היום.
לנה לומדת על היחסים המורכבים שבין אימה לסבתה ועל המלחמות שלחמה סבתה כדי לזכות ביחסים מחודשים עם אמה ואיתה, הנכדה שנולדה להיות התיקון של עוול שכלל לא הייתה שותפה לו.
במערבולת כזו קשה מאוד לשמור על יציבות ועל תחושת לכידות משפחתית, לא משנה היכן האדם נמצא.
גם ברוסיה החיים מתפרקים, כפי שמגלה סשה, אהובה קצר המועד של לנה.
ועל אף שהסיפור אינו משלים את כל התמונה, הוא מצייר רגשות וחיים ומצב שקל לפספס במציאות שנראה שכבר התקדמה מאז המערכון של אריק אינשטיין ז"ל ואורי זוהר, שיבדל לחיים ארוכים, ב – 1973:
הפעם, העולה החדשה לא מרגישה דחויה בגלל החברה שלא מקבלת אותה, אלא בגלל שהיא עצמה לא מקבלת את עצמה. זו עלייה מסוג חדש וזו דמות מסוג חדש, כזו שיכולה לדבר על ליבם של אנשים שלא עזבו מעולם את כור מחצבתם ועל ליבם של אלה שכן. כי המצוקה והתלישות שאולה גרויסמן מבטאת באמצעות דמותה של לנה, לא שייכים רק ללנה – אלא לכל העולם שהיא באה ממנו, ולכל האנשים שהיא פגשה בדרך, בשני העולמות ובכל העולמות בעצם.
זה סיפור על זהות שנקרעת בין כל מה שיצר אותה לבין כל מה שהיא מחליטה שהיא רוצה להיות, תוצאה מגילויים של תשובות לשאלות שמעולם לא ידעה שעליה לשאול.
בסוף הסיפור לנה מוצאת השלמה משום שהיא מוצאת את עצמה. נכון שהיא כבר לא יכולה לקרוא לעצמה "ישראלית", כפי שהיא חשה בתחילת המסע, אבל זה לא כתב האשמה כלפי מדינת ישראל, כפי שזה לא כתב האשמה נגד רוסיה. זה פשוט סיפור של מסע לגילוי עצמי דרך כל התחנות שהיא עברה בדרך, גיאוגרפיות והיסטוריות כאחד.
יש שתי דרכים לסיים את ההסתכלות הזו:
דרך שאולי רק מי שנולד כאן יבין ויתרגש ממנה –
ודרך עכשווית יותר, עצובה יותר, כלל עולמית יותר, על אף שהיא ישראלית לגמרי –
לנה אולי לא תבין את הקסם של השיר הראשון. כנראה שהשיר השני יתאים לה יותר.
בשביל זה כותבים ויוצרים ומלחינים ושרים.
לכל אחד יש את הביטוי שלו למה שהוא מרגיש וחווה.
אבל בכל מקרה, בשבילה ובשביל כל האנשים שהיא מייצגת, כל האנשים שהם כמוה, אני מצרפת גם את השיר השלישי:
כי בסופו של דבר, סוף טוב צריך שיהיה, לא רק בספרים.
