וידוי: אני אוהבת סרטי אימה. לא את אלה שיש בהם מלא דם ואנשים שמנסרים חלקים או יצורים שעושים דברים דוחים שמי שאינו אמן איפור לא ימצא בהם עניין, אלא כאלה שמותחים את גבול הפחד מבלי לזלזל ביכולת החשיבה.
סרט אימה טוב הוא כמו סרט מתח טוב, עקרונית, עם פיתול עלילתי מעניין: הוא לא חייב להיות אמיתי כדי לעבוד.
אמנם צריך שיהיה לו היגיון, אבל ההיגיון הזה לא חייב להיות הגיוני במסגרת המציאות המוכרת, ואם הוא גם מפחיד – להלן מותח בצורה מתקבלת על הדעת – הוא יכול להיות גם מאוד־מאוד מעניין.
מותה האִטי של לוסיאנה ב' של גִייֶרמוֹ מַרטִינֶס הרגיש לי כמו תחילתו של ספר אימה מעניין במיוחד: הצטברות בלתי הגיונית של נתונים לא הגיוניים שהסתדרו כדי להשיג מטרה מזוויעה ביותר.
לקראת הסוף הנימה המאיימת פינתה את מקומה להגות מחשבתית על כוחותיו של העולם – הסיבה והמסובב, המחשבה והמילה, עוצמתה של הספרות ולימודים עיוניים על הסתברות ומתמטיקה. השינוי הזה גרם לספר להיראות כמו תרגיל מחשבתי, עיסוק שעשוי להיות מעניין בין כתלי האקדמיה אבל מפחיד – ממש־ממש לא.
סרט או ספר אימה נבדלים מהמציאות באמת בוחן אחת, חשובה יותר מכל היבט על־טבעי: מהלך העניינים שהם מציגים, ואולי גם הסוף שהם מכוונים אליו, לעולם לא יהיו חיוביים, טובים או מלאי תקווה. תמיד יהיה מישהו שיסבול באופן בלתי הפיך ותמיד לא יהיה זמן להתעכב על העוולה המחרידה הזו כי עוד מעט יהיה גורם נוסף שיסבול בדיוק באותו אופן, אם מישהו כאן לא ימהר.
לעתים זה אקראי – גחמנות מרושעת של גורל עיוור, אבל לעתים קרובות מדובר במישהו שעשה מעשה "חמור עד אימה", כזה שלא ניתן למצוא לו עונש אנושי "מקובל", וכאן מתערבים כוחות רצחניים, נטולי מורא או מעצור, שממנים את עצמם לשופט עליון, לרשות המבצעת ולתליין האכזרי, כדי לעשות "סדר" או "צדק", כפי שהם רואים לנכון.
זו, בתמצית, ליבת הסיפור של מותה האִטי של לוסיאנה ב': קלדנית שעבדה בשירותו של סופר מוכשר־עד־טירוף יצרה שרשרת של אירועים שהובילה למות בתו היחידה והאהובה. הסופר תולה בקלדנית את האשמה ומכאן מתחיל מערך נקמה מופרך אך אמיתי לחלוטין – עין תחת עין, שן תחת שן, מוות תחת מוות, ללא הלימה ברת השוואה, שהרי אין באמת אומדן לכאב או כמות מספקת לאובדן.
המספר, סופר בעצמו, שומע את שתי הגרסאות על רצף האירועים שלא הקלדנית ולא הסופר המוכשר־עד־טירוף מטילים בהם ספק. במובן מסוים, שניהם טוענים את אותה הטענה – זו רק הפרשנות השונה, האישית, שיוצרת את ההבדל הלא כל־כך משמעותי ביניהם. על הדברים המהותיים, למרבה הגיחוך, אין ביניהם כל מחלוקת: שניהם מסכימים שמשהו מאוד חמור, אכזרי, מעוות ומרושע מתרחש כאן.
הקלדנית, לוסיאנה, תולה את שרשרת האסונות ישירות בסופר־הרוצח, קלוסטר.
קלוסטר, מצידו, טוען שלא עשה דבר ומכנה את רצף המיתות תוצר של תופעה על־טבעית, אפלה. הוא פרק על הנייר את ההשראה לעשות דברים שלעולם לא היה עושה בפועל, ואז כוח של רוע, של תגמול, ובה בעת כוח של יצירה, התעצם וקיבל חיים משל עצמו – מגשים את המילים והתיאורים והרצונות הלכה למעשה בצורה אמיתית, מאיימת, משוחררת מחוקים מוסריים.
בין כך בין אחרת, התוצאה היא אותה תוצאה והכאב מוסיף לייסר, לרדוף, לשגע.
כשאלה הם פני הדברים, האם משנה באמת מה גורם לכך וחשוב מכך – מה לא יגרום לו לעצור?
כשסיימתי לקרוא חשבתי על המסר שהסיפור מנסה להעביר לנו – ניפוץ האשליה האנושית שיש לאנשים שליטה כל שהיא על מהלך חייהם וגורלם.
עכשיו אני חושבת שזה לא הנושא בכלל, שבעצם יש כאן משהו אחר לגמרי.
נכון, לוסיאנה נכנסת לסחרור אירועים שאינם בשליטתה: כל האנשים הקרובים לה מתים בזה אחר זה. אין ספק שאין לה יכולת למנוע את שרשרת הרציחות / מיתות הזו, אבל גם אם אין לה באמת שליטה על מה שקורה בחייהם של אחרים – עדיין יש לה שליטה מלאה על מה שקורה בחייה שלה. בין אם היא מודעת לכך או לא, המעשים שהיא עושה יוצרים שרשרת של תגובות שהיא מאפשרת את התרחשותן, גם אם באמצעות אי־מניעתן: התביעה שעורכת הדין התעקשה להוציא לפועל, משחקי הגישוש של קלוסטר, מערכת היחסים הלא־בריאה עם החבר שאינו מעוניין בה – בכל הדברים האלה היא מעורבת באופן סביל, בוחרת שלא לנקוט עמדה, שלא להגיב. ביטול התביעה "שכפו" עליה להגיש הוא אולי הדבר היחיד שחשוב בצורה מהותית לסיפור, אבל גם כל המעשים האחרים שקדמו לו, אפשרויות לעצור או להפסיק שהוחמצו פעם אחר פעם, מעידים על איזו חולשה פנימית בדמותה הלא־החלטית של צעירה לא־מגובשת.
הרפיסות הזו לא גורמת ללוסיאנה להיות אשמה או אחראית, אבל העובדה שהיא עדיין זו שמביאה את הדברים אל עבר הסף שממנו הם מתחילים להשתבש או להתנהל ברשות עצמם גורמת לכל רעיון חוסר השליטה להיראות קצת פחות החלטי, קצת פחות בלתי מעורער.
המטריקס הוא אחת הדוגמאות הברורות ביותר לגישה הטוענת שכל בני האדם חיים בתוך מצב תודעתי שאינו באמת מודע, נשלטים על־ידי כוחות שאינם פרי רצונם החופשי.
אבל בעולם "המשוחרר" שמעבר למטריקס, פעלה נביאה ודבריה התגשמו תמיד, ללא יוצא מן הכלל: היא הקובעת ודבריה אמת. באיזה מובן שונות הנבואות שלה מההנחיות שמנתבות את העולם תחת המטריקס?
במילים אחרות, מה זה משנה מי אומר לאדם לעשות או לא לעשות את מה שהוא עושה, כל עוד הוא עושה או לא עושה את מה שנאמר לו במקום את מה שהוא באמת רוצה או לא רוצה לעשות?
כן, יש את אשליית הבחירה החופשית, החירות להחליט ימינה או שמאלה, קדימה או אחורה, עקום או ישר, אבל אולי זו לא באמת אשליה, לא במובן שנחשב לפחות?
מותה האִטי של לוסיאנה ב' מנסה לטעון שכן; לפי התמונה שהוא מצייר, אנשים הופכים קורבנות לכוחות חסרי שליטה העושים בחייהם כברצונם, כמו בכל סיפור אימה על כוחות האופל שכנגדם אין מי שיכול באמת להתמודד.
אבל זה לא נכון, לא באמת.
כולם מחפשים את מה שנמצא "מעבר", את המשמעות הגדולה שמאחורי מצבור האירועים הקטנים, כי מה שקורה עכשיו הוא לעולם לא מספיק – לא מספיק חשוב, לא מספיק בעל־ערך, לא מספיק חיוני. הכול צריך להיות גדול, הרה־משמעות, כבד־משקל, גדוש כוחות על־טבעיים או להטוטים של אמנויות לחימה.
אלא שהחיים חשובים גם אם אין להם "הצדקה", וכל הפעולות הקטנות שעשתה לוסיאנה – כמו חילוץ עצמות תמים בסיום בוקר עבודה מאומץ או בחירת בגדים מסוימים – היו משמעותיות לא פחות מהדברים "הגדולים" ששינו את חייה, פשוט משום שהם הובילו לשם.
אפשר לחפש הסבר או נימוקים אבל בסופו של דבר, לא ממש צריך.
מיותר לחשוב שיש כוחות עוצמתיים המנהלים את העולם במקום האדם, כי כל מה שהחשיבה הזו עושה הוא להפקיע מהאדם את היכולת לנהל באמת את חייו שלו, כרצונו.
צריך רק גפרור אחד שיצית את האש.
צריך רק אדם אחד שיצית אותו.
כמו לוסיאנה, גם קלוסטר בחר בדרך של פשרה ותרנית והשלים עם נסיבות שהפכו אותו חסר־נוכחות בחייו שלו. אפילו את הנקמה שלו הוא אינו מבצע: משהו אחר עושה זאת במקומו.
עוצמתו של הסופר הכישרוני־עד־טירוף, תאב הנקם־עד־שיגעון, כבולה למידה שבה הקלדנית מאפשרת לה להתפתח ולהתעצם.
לא לחינם הוא מכתיב לה, לא לחינם היא שולטת במילותיו.
כוח המילה טמון אך ורק בכוח שמיוחס לה ולוסיאנה וקלוסטר מייחסים לה כוח רב, רב מדי.
לא כן המספר; בדומה לשניהם גם הוא נגרר בעל כורחו אל אירועים שמעבר לשליטתו וגם כשהוא מחליט לפעול, מעשיו מעוררים תגובה הרסנית המשפיעה על חייהם של כל האנשים סביב, אבל אצלו האיזון נשמר – השכלתנות לא אובדת, ההקשבה לא מצטמצמת – השפיות עדיין שולטת בכיפה.
לא בכדי זנח את הכתיבה; הקושי להתחבר אליה כפי שעשה בעבר הוא אולי חיסרון יצירתי אבל ייתכן מאוד שזה הדבר שהציל אותו, לפחות בסיפור הזה, מגורל זהה לגורלם.
מותה האִטי של לוסיאנה ב' הוא סיפור על שרשרת של טעויות אנושיות, היסחפויות חלושות שמובילות אל הרגע שבו דברים מתחילים להסתחרר מחוסר שליטה; סיפור על תהומות הייסורים של אנשים שחייהם היו אמורים להיראות אחרת לגמרי אלמלא רצף המשגים ששגו בדרך שהובילה אותם לכאן, אחראים־לא־אחראים לכל מה שהשתבש; סיפור על נקמה שלעולם לא תבוא על סיפוקה, שלעולם לא הייתה יכולה לבוא על סיפוקה; סיפור על כוחות לא ברורים אך חזקים, על אובדן אבל גם על יצירה ותחייה מחודשת.
בשורה התחתונה, איך שלא מסתכלים על זה – מקריות או לא מקריות, אקראיות או לא אקראיות – כל מה שקרה במותה האִטי של לוסיאנה ב' קרה כי מישהו עשה משהו; לוסיאנה עשתה משהו. המספר־הסופר, שאת עזרתו היא מבקשת, עשה משהו; קלוסטר עשה משהו.
גם אם כוח ספרותי עלום משתלט על המציאות ומשחק בה כאוות רצונו, התמונה המציאותית בעינה עומדת.
בין משחקי המחשבה, המתמטיקה, ההסתברות והספרות היא נראית כמו העובדה הכי פחות חשובה, הכי פחות מעניינת, אבל בעולם האמיתי, בעולם של אנשים ובני אדם, בעולם של פגיעות וכאב, של תקווה ואכזבות, של אשליות וניסיונות, היא הדבר היחיד שקובע.
התרגיל המחשבתי של גיירמו מרטינס יכול להיות מאוד מעניין בתנאי מעבדה, אבל במציאות של חיינו הוא נשאר בחוץ, בצד; לא באמת משפיע, לא באמת משנה.
לא תמיד יש לאדם שליטה על מה שמתרחש בחייו.
סביר יותר להניח שכמעט תמיד אין לו.
אבל המעט שנותר עדיין מאפשר מרחב תמרון לחלוטין לא משולל חשיבות.
וזה מעט לא מועט בכלל.
סרט אימה טוב הוא לא רק סרט שמתחיל נהדר – הוא צריך לדעת גם איך להסתיים.
מותה האִטי של לוסיאנה ב' לא הסתיים כמו סרט אימה.
הוא שינה כיוון והפך לספר אחר.
גם החיים משנים כיוון והופכים לסיפור אחר, באמצע?
תלוי במספר שלהם, או בסיפור שהוא בוחר לספר לעצמו – הסיפור שהוא מאמין בו.
אבל בעיקר זה תלוי במעשים שהוא עושה ובאחריות שהוא לוקח עליהם, כי אין דבר כזה "מעשה קטן". יש אולי כוונות קטנות, אבל גם זה תירוץ לא ממש משכנע.
ומילה אחרונה לסיום – דורית שרפשטיין שעיצבה את העטיפה קלעה היטב (ממש "בול") למרכיב מהותי מאוד בנשמת הסיפור, כזה שללא ספק מניע את העלילה בכל רבדיה, כזה שמבינים אותו אפילו טוב יותר לאחר הקריאה.
לחלוטין הישג לא מבוטל.
כל הכבוד.
כל טוב,
גתית
