היי!
אז נכון שכבר ידעת שאת עומדת לקבל את הדוא"ל הזה, אבל אני מקווה שזה עדיין מרגש אותך. ובגלל שקָבַלתי כבר בטלפון שאת לא כותבת / לא מתקשרת מספיק, אני יכולה לוותר על החלק המאוד הכרחי הזה ולהגיע ישר לתוכן העניינים.
אבל לפני זה, ומתוך ההבנה הפתאומית שנחתה עליך כשאמרת: "וואלה, אז את באמת קוראת את הכול", עלי להקדים ולומר: צופית, אני באמת קוראת את כל מה שאת אומרת לי לקרוא. זה לא מס שפתיים, זה לא נימוס, זה לא "Don't call us – we'll call you". אני סומכת על ההמלצות שלך בעיניך עצומות, תרתי משמע; אם את אומרת לי לקרוא ספר, אני אלך לספרייה ואחפש אותו ואשאיל ולא אסתכל בתקציר (רק אחרי שאסיים לקרוא, כי רק אז להקדמה ולמובאות יש משמעות).
זה מסביר את דו"חות הקריאה המפורטים שלי אליך: מאחר ואת זו שהמלצת לי, את כבר יודעת במה מדובר ומה שיותר חשוב – את שותפה להערכה ולאהבה הזו מלכתחילה, מה שמאפשר לספר להיות יותר מרק חוויית קריאה אישית (שזה חשוב, אני לא אומרת).
זה רק הגיוני.
במיוחד עם הספר הבא.
מהו המה.
אין לי שום דרך לתאר את הסיפור הזה.
שום דרך בכלל.
זו לא רק סיפורת, לא רק סיפור חיים, לא בדיון, לא אגדה.
זה הכול ביחד ושום דבר בפני עצמו ומסופר בצורה כל כך כנה עד שאי אפשר פשוט לשאת את זה. אבל גם אי אפשר להפסיק (אפילו שזה לוקח למעלה מחמישה חודשים לקרוא).
זהו סיפורו של ולטינו אצ'אק דנג. סיפור שהוא כל כך לא מתקבל על הדעת וכל כך לא הגיוני וכל כך לא אפשרי ואף על פי כן – אמיתי.
בדרך כלל אני שונאת כשמצטטים מהמבואה המקדימה, כי זה כאילו הדבר הקל ביותר שאפשר לעשות – ללכת ישר להתחלה, מבלי לטרוח לעבור את כל הסיפור. אבל אני קראתי את כל הסיפור, את כל 573 העמודים שלו, ולכן אני מרשה לעצמי לצטט מההקדמה, כי עכשיו, אחרי שקראתי את הכול, אני יודעת כמה שהיא תופסת וחזקה ומבטאת את הלך הרוח של העלילה ושל ההיסטוריה ושל אופיו של ולטינו אצ'אק דנג. יכול להיות שמי שלא קרא עדיין את הספר לא יבין את זה ככה. וחבל.
"הספר הזה הוא תיאור מלא רגש של חיי: החל בזמן שנותקתי ממשפחתי במריאל באי, דרך שלוש עשרה השנים שעברו עלי במחנות פליטים באתיופיה ובקניה, וכלה במפגשיי עם תרבויות מערביות תוססות באטלנטה ובמקומות אחרים.
במהלך קריאת הספר תלמדו על שני מיליון וחצי האנשים שנספו במלחמת האזרחים בסודן. הייתי רק ילד כשהמלחמה החלה. כאדם חסר ישע, שרדתי על ידי חצייה מפרכת ברגל של תוואי נוף קשים תוך הפצצות של חיל האוויר הסודני, תוך התחמקות ממוקשים, תוך שחיות פרא ורוצחים בני אנוש משחרים אחרי לטרף. ניזונתי מפירות לא מוכרים, מירקות, מעלים, מגוויות של בעלי חיים ולפעמים משום דבר במשך ימים תמימים. היו רגעים שהקושי היה בלתי נסבל. שנאתי את עצמי וניסיתי לשלוח יד בנפשי. רבים מחברי ואלפים מבני ארצי לא הצליחו לשרוד את הייסורים האלה."
אחרי 573 עמודים, הדבר היחיד שאני רוצה להגיד על ההקדמה הזו הוא, שמדובר כאן באוסף מילים יפות. זה לא מתחיל לתאר אפילו. לא שהסיפור מדבר במילים אחרות – זה ספר שכתוב טוב. אבל המילים ההן, שמרכיבות את הספר, הן כל כך עוצמתיות, כל כך קשות, עד שההקדמה הזו נראית כמעט מגוחכת.
"תוך שחיות פרא ורוצחים בני אנוש משחרים אחרי לטרף" – מה אפשר להבין מהמשפט הזה? מה אפשר לתאר לעצמנו? אבל ככה זה באמת קרה. לכל מקום שהילדים האלה ברחו, חיות פרא כמו אריות וצבועים פשוט טרפו אותם. לא מרחוק, לא בצורה טבעית, שלווה וחביבה.
באו, התנפלו וטרפו.
זה בלתי נתפס. וזה אפילו לא חלק קטן מהעיקר.
הסיפור נפתח במעשה שוד: שני פורצים – גבר ואישה – מתפרצים לביתו של ולטינו באטלנטה, שודדים אותו, מכים אותו באלימות, גוזלים ממנו כל מה שיש לו ומותירים אותו על הרצפה למעלה מ – 12 שעות, מחוסר הכרה לפרקים, כשילד קטן משגיח עליו. מתוך הנסיבות האלה מתחיל ולטינו לספר, "לדבר" אל התוקפים, "להסביר" לשוטרים שלא עושים דבר ולאנשי בית החולים, שלא מטפלים בו במשך תשע שעות. ואחרי כל הזמן הזה – למעלה מיממה, שהיא מסגרת הסיפור, שבה אף אחד לא באמת מתייחס אליו (בעצם, לא מתייחס אליו בכלל) – הוא קם והולך לעבודה, כפקיד קבלה במכון כושר ו"ממשיך לספר" לאנשים שבאים להתעמל, אמריקאים חרוצים ששומרים על הגזרה בשעה 5:30 בבוקר.
ואני קוראת וקוראת את הסיפורים ולא מבינה למה הוא עושה את זה, מעבר למחשבה (הנדושה) שזו צורת המסגרת לסיפור ושככה הוא בחר לספר אותו.
ואז הגעתי לסוף.
"בכל אשר אעשה, בכל דרך חיים שאבחר, אספר את הסיפורים האלה. דיברתי אל כל אדם שנתקלתי בו בימים קשים אחרונים אלה, ואל כל אדם שנכנס למועדון הזה במהלך שעות הבוקר האיומות האלה, מפני שכל דבר אחר שאעשה לא יהיה אנושי דיו. אני מדבר אל האנשים האלה, ואני מדבר אליכם מפני שזה חזק ממני. אני שואב כוח, כוח לא ייאמן כמעט, מהידיעה שאתם שם. אני חומד את עיניכם, את אוזניכם, את החלל הניתן לצמצום בינינו. כמה בורכנו שיש לנו זה את זה? אני בחיים ואתם בחיים, ועל כן עלינו למלא את האוויר במילותינו. אני אמלא את היום, את מחר, כל יום ויום עד שאלקח בחזרה לאלוהים. אני אספר סיפורים לאנשים שיקשיבו ולאנשים שאינם רוצים להקשיב, לאנשים שמבקשים את קרבתי ולאלה שבורחים. לכל אורך הדרך אדע שאתם שם. איך אוכל להעמיד פנים שאינכם קיימים? הרי זה בלתי אפשרי כמעט כמו ניסיונכם שלכם להעמיד פנים שאני איני קיים." (עמ' 570)
בעיני רבים, ולטינו אצ'אק דנג לא באמת קיים. אנחנו לא רואים אותו, לא מבינים מה עבר עליו ועל כל מי שחוו את החוויות שהוא עבר.
וכשהוא מספר בגוף ראשון, ולוקח אותי יד ביד עם הסיפור שלו ועם העדינות שבו ועם האופן שבו הוא מסתכל על העולם, לא הצלחתי להבין איך יש אנשים שלא רואים אותו.
ופתאום הבנתי, שהאנשים האלה, הם אני.
"הספר הזה נולד מתוך רצוני שלי ורצונו של המחבר לשתף אנשים אחרים ולעזור להם להבין את הזוועות שביצעו ממשלות רבות בסודן בזו אחר זו לפני מלחמת האזרחים ובמהלכה. למטרה זאת, לאורך שנים רבות, סיפרתי את סיפורי בעל פה למחבר. לאחר מכן הוא חיבר את הרומן הזה, כשהוא משחזר בקירוב את קולי שלי ומשתמש במאורעות העיקריים בחיי כבסיס לרומן. מאחר שפסקאות רבות הנן בדיוניות, התוצאה נקראת רומן. אין לראות בו היסטוריה כוללת של מלחמת האזרחים בסודן, או של העם הסודני או אפילו של אחיי למסע, אלה המכונים "הנערים האבודים". זהו בפשטות סיפורו של אדם אחד המסופר מנקודת מבטו האישית. ואף על פי שזכה כאן ללבוש בדיוני, ראוי לציין שהעולם שהכרתי אינו שונה מאוד מזה המתואר בדפי הספר. אנו חיים בתקופה שאפילו האירועים המבעיתים ביותר המתוארים בספר זה עלולים להתרחש בה, וברוב המקרים אכן התרחשו". (עמ' 7 – 8)
ומה שבאמת התרחש הוא, שאנשים רדפו אנשים אחרים על גבי סוסים, עם חרבות שלופות. אנשים טבחו באנשים אחרים, שרפו את בתיהם, גירשו אותם לשום מקום והילדים שברחו חצו את כל המדבר כדי להגיע לאתיופיה, אבל מתו בדרך בסבל שקשה להבין ושרדו באמצעים שקשה להכיל.
ושוב, ועדיין, זה בכלל לא מתחיל לתאר.
אני לא חושבת שצריך לאהוב אנשים רק בגלל צבע העור או הגזע שלהם, מאותה סיבה שאני לא חושבת שצריך לשנוא אנשים בגלל צבע העור או הגזע שלהם (למעט ג'ינג'ים. זה כבר עניין של הגנה עצמית).
ולטינו אצ'אק דנג צריך להיות נאהב בגלל שהוא בן אדם, ואחר כך בגלל שהוא כל כך אנושי ועדין ושקט ויפה. אדם שמסוגל, אחרי הכול, לסיים במשפט "אני מודה לכם על קריאת הספר ומאחל לכם יום מבורך". משפט שהוא כנראה הסיומת הקבועה שלו, שבו הוא גם חותם את הדוא"ל שהוא שולח לכל מכריו: "שלום חברים. אני כותב כדי להודיע לכם שלא מזמן הותקפתי על ידי שני אנשים מסוכנים בדירה שלי. התוקפים ביקשו ממני לאפשר להם להשתמש בטלפון שלי, וכשפתחתי את הדלת, הם איימו עלי באקדח, בעטו בי בלחי, במצח ובגב, עד שאיבדתי את ההכרה. הם לקחו את הטלפון הנייד שלי, מצלמה דיגיטלית, פנקסי צ'קים ויותר מחמש מאות דולר במזומן. תודה לאל שלא ירו בי. במשך זמן מה שמר עלי ילד שלדעתי הוא הבן שלהם, מייקל. בשעה זו שאני כותב לכם, אין לי טלפון נייד ואין לי את פרטי ההתקשרות שלכם. אנא שלחו לי את מספרי הטלפון שלכם ואני אתקשר אליכם מחר. אני צריך לשחזר את כל המידע שלי.
שיהיה לכם יום מבורך.
בברכה,
ולטינו אצ'אק
נ.ב. תזכירו לי בבקשה מה תאריך יום ההולדת שלכם." (עמ' 538 – 539)
אדם כזה.
סיפור טוב, בין אם הוא מובא כסרט או כספר, מצליח לקיים קשר רגשי בין דמות אחת (או מספר דמויות) לבין הצופים / קוראים. הקשר הזה הוא שמאפשר להם (לנו) לחוות את היצירה, להבין ולהרגיש ולהתרגש ממנה.
במהו המה הנוסחה הזו די פשוטה: יש רק גיבור ראשי אחד.
אבל זה לא קורה רק בגלל שאין לנו ברירה אחרת.
ולטינו אצ'אק דונג מסתכל על העולם בכל כך הרבה תמימות שלא עולה בקנה אחד עם כל הכאב שהוא מספר על אודותיו.
יש בו משהו טוב מיסודו.
ועל גבי הטוב הזה, הרוע נראה כל כך הרבה יותר גרוע.
ומבייש.
אני לא יודעת איך לתאר את הסיפור הזה.
כן, הוא היסטורי. הוא מדבר על אנשים אמיתיים, על מאורעות שקרו, על מקומות גיאוגרפים על המפה, וככזה הוא לימד אותי המון. כמו שאת אוהבת ללמד אותי עם הספרים שאת אוהבת לקרוא.
אבל זו לא רק היסטוריה.
כן, הוא מעניין. יש לו עלילה סוחפת ומסר והשראה ופיתולים, אבל הוא לא רק סיפור.
"הספר הזה הוא עלינו – תשתמשו בו בחיים שלכם" ולטינו אומר. "תשמשו בו כדי להתקדם". אבל זה נשמע כל כך פשטני. אני לא רוצה רק להשוות סיפורים כדי לקבל אמות מידה מעודכנות לחיים. זו לא רק הסיבה. זו לא יכולה להיות רק הסיבה.
אני חושבת שהספר הזה מתח קו בין ה"לפני" ל"אחרי". לפני הקריאה ואחריה.
"אינני זוכר את הפעם האחרונה שרומן נגע ללבי כל כך. אי אפשר לקרוא את הספר הזה מבלי להתמלא ענווה והארה, מבלי להשתנות. אני סבור שלעולם לא אשכח את ולטינו אצ'אק דנג." (חאלד חוסייני, מחבר רודף העפיפונים)
זה הציטוט שמופיע על הכריכה.
זה גם הציטוט שלי.
יש הרבה סיפורים של השראה:
אנשים שמתנדבים, שתורמים מזמנם וממרצם ומתשומת לבם לזולת, מתוך מחויבות עמוקה, כנה ואמיתית.
אנשי טובי לב, שרואים את מי שנמצא לידם, שלא מתחשבנים עם אף אחד, שלא מחפשים אשמים בצעקות אלא תורמים את חלקם בשלווה שקטה ומתוך אמונה בדרך.
אנשים שלא יוצאים בהכרזות כשהם הופכים את העולם למקום טוב יותר.
לצד כל אלה, במקום שלא ניתן להשוואה או לכימות, נמצא הסיפור הזה.
לאחרונה אני לא מרגישה הכי טוב. גם היום. אבל אז אני מסתכלת על הספר הזה ואומרת, שזה לא לעניין להרגיש עייפה, חלשה וחסרת כוח. אני חושבת על ולטינו אצ'אק דנג, כמה שהוא התאמץ להשיג את מה שלעולם המערבי הוא מובן מאליו.
אני חושבת על היהודים בשואה ועל מה שהם התאמצו להשיג, לחיות – רק לחיות – ולהמשיך לעשות משהו טוב עם החיים האלה.
אני לא יודעת איך ואיזה שינוי הסיפור של ולטינו אצ'אק דנג עשה או יעשה בי.
אני לא יודעת לאן הקו הזה יוביל.
אני מקווה שזה יהיה למקום הנכון.
