קראתי לא מזמן ספר מהוקצע, מוקפד וערוך היטב שהיה גם, לדאבוני הרב, ספר חסר נשמה. זו הסיבה מדוע כמעט לא התחשק לי לכתוב עליו; למעשה, לא התחשק לי לכתוב עליו בכלל אבל הנה –אני כותבת, אז מכאן סיוג ה"כמעט".
להכריז על ספר "שאין לו נשמה" פירושו לומר דברים קשים מאוד, נוקבים מאוד על אודותיו. הלוא ספר, בפרט כזה שמתיימר להיות כל־כולו מסע רגשי עמוק ומפותל, רוצה לגעת בלב קוראיו, לרגש אותם ולגרום להם להתחבר. הזה ההוא, על אף מידת העשייה המיומנת שלו, לא עשה את זה. אין בו שום דבר לא נכון ובכל זאת, הכול לא נכון. זה פשוט לא זה.
הנושאים שהוא מדבר עליהם – יתמות בגיל צעיר, אם מורכבת, יחסי אחים, זוגיות, אימהות, בגידה – היו יכולים לפרנס עשרה ספרים אחרים, לפחות (עם השקעה כזו המחברת וודאי כיוונה לרומן סוחף וסוחט דמעות – כל אחד היה מכוון), אבל התוצאה המתקבלת היא סוג של יומן מהונדס ומאוד־מאוד לא אמיתי.
פלסטיק; פשוט פלסטיק.
אשה בגיל מסוים (שעדיין נראית נהדר, כמובן) מגלה שהיא במשבר של אמצע החיים.
בעלה (הנהדר, כפי שהיא מקפידה להדגיש) ממשיך לחיות לצידה באהבה ואכפתיות כמו תמיד; בתה היחידה (והנהדרת, כפי שהיא לא מפסיקה לציין) הולכת לאוניברסיטה וחסרונה מתחיל להדהד ברחבי הבית הגדול והריק (שגם הוא, כמו כולם כמובן, פשוט נהדר) ואילו היא סובלת מ"בדידות קיומית" – כך היא מאבחנת את מצבה כשהיא שומעת מישהו אחר שמגדיר באופן דומה את מצבו. אלא שאותו מישהו אחר סובל מ"בדידות קיומית" לאחר שאשתו ההרה ובתו העוברית נהרגו בתאונת דרכים. ה"בדידות הקיומית" של גיבורת הסיפור נשמעת הרבה פחות מעניינת, הרבה פחות רצינית, הרבה פחות משמעותית.
לא שחסרות לה בעיות; היא איבדה את אביה בגיל 11 ומותו טלטלה את עולמה, שכן אביה היה כל עולמה, אבל הקושי העצום הזה נשאר ברמת הנייר ובאותו עובי ונפח, בערך.
כן, יש בה געגוע פנימי, אשמה רובצת, מטען שיוצר משקעים, אבל כל הדברים האלה מרגישים כמו הגדרות ריקות מתוכן, אוסף נתונים שאמור להיות בעל משקל, אלא שבמציאות הבדיונית אין לו שום ביטוי מוחשי.
יש מילים שעצם השימוש בהן אמור (כביכול) להגדיר את המצב הנפשי, הרגשי, התודעתי – סוג של עצלנות שנשענת חזק מדי על מוסכמות כדי לנסות ולהעביר רעיון. הספר הזה גדוש לעייפה במילים כאלה, אלא שכשעומדים מולן ומול הסיפור מגלים שאין בה ומאחוריהן דבר וחצי דבר.
גיבורת הסיפור לא עושה כלום מלבד להסתכל על חייה, כפי שבנתה אותם במשך שני עשורים, ולהכיר אותם. כן, להכיר: את החולצה של בעלה, את המנהג שלו להתגלח בצורה כזו או אחרת, את הבעות הפנים, את המנהג לכסח את הדשא כשהוא עצבני, את הבישולים שלו.
כל הזמן היא מזהה שהיא מכירה – וזהו.
אבל מה עם כל העולם שמעבר? עובדות פשוטות כמו למשל איך היא מעבירה את היום? במה היא ממלאת את השעות? מה היא עושה עם עצמה כל היום, כל יום, כל החיים?
לא ידוע.
פתאום משבר, פתאום תחושה של בדידות קיומית, פתאום הבנה של חוסר עניין.
ברמת העלילה, אלה הגורמים שצריכים להוביל אותה לפתור את "חידת חייה", חידת מותו של אביה. אבל ברמת הביצוע, הפתרון שהיה אמור לחבר אותה חזרה אל עצמה לא מצליח להחזיק אפילו את עצמו. ממי בדיוק היא התרחקה? איך ניכר הריחוק? במה הוא מתבטא? ובעיקר – כיצד נראים הדברים אחרת, אחרי שהמשבר נפתר? (רמז: הם לא נראים אחרת. למעשה, הם לא נראים בכלל).
דיוקנה של אישה נשואה היה אולי שבלוני, אבל היה בו משהו – אשה ששקעה את עצמה בעולם אחר ולכן ויתרה על עולם אחר.
מה יש כאן?
למען הסר ספק: לא צריך לספק כאבים או מועקות בכוח. חסרונן של תופעות לוואי שליליות אינו חסרונו של הסיפור, אלא שמעבר לעובדה שזה בדיוק מה שהספר מתיימר להיות – מסכת ספרותית של ריפוי בעקבות אובדן, השלמה מפויסת עם מאורעות שלא מפסיקים לייסר – וכושל, העדר התייחסות של ממש לדברים רציניים כל־כך יוצרת תחושה מגוחכת, אפילו נלעגת.
נכון, חלפו כמה שנים מאז שנכתב ופורסם, אבל ספר טוב הוא ספר נצחי. הזמן יכול לנגוס מסביב, בשוליים, בעיצוב של הזירה או הסגנון, אבל לא לקלקל את הליבה שמפעמת בו. כאן אין ליבה, על אף כל הדימויים והמשלים וזירת ההתרחשות. יש הרבה חומר גלם, אבל זה פשוט לא מתרומם.
אז למה לקרוא בכלל ספר כזה? למה לכתוב עליו?
בגלל מה שהוא כן ובעיקר בגלל מה שהוא לא.
כשאני חושבת האם אמליץ עליו לקריאה, עולות לי בראש כמה דמויות של קוראות שאני יודעת שהספר הזה יהיה חשוב להן, לא בגלל מה שיש בו כמו בגלל מה שהוא מאפשר – שיח של שיתוף, חיבור האשה לעצמה, לעוצמות שלה, לאהבת האני שלה, להיותה מי שהיא. זה רעיון מנחם ומעצים שמיועד לנסוך חיוניות ואומץ בנשים אחרות – אחווה מלוכדת. יש נשים שישאבו עידוד מהמסר הזה, שיפגשו בו בנקודה בחייהן שבו הרעיון שהוא מעביר יעניק להן יכולת לקום, להתנער ולהמשיך לחיות – וזה חשוב, חשוב מאוד.
אך מנגד יש את כל השאר.
המהפכה המגדרית עשתה ועושה דברים חשובים שתרמו לעולם והפכו אותו למקום נכון יותר, צודק יותר, עשיר יותר, אבל לפעמים השיח העכשווי בהתעסקות נשית כזו מרגיש כמו החטאה של הרעיון המקורי, החמצה של כל הדברים שאשה יכולה אבל משום מה מסרבת להיות.
העובדה שלגיבורת הסיפור אין עבודה משום שהיא לא צריכה לעבוד, העובדה שהיא צריכה לחפש אפיק כדי לבטא את עצמה מבלי שאף אחד מעולם הגביל אותה אלא דווקא אפשר לה לבטא את עצמה במלוא מובן המילה, העובדה שהיא חווה "בדידות קיומית" בעוד שהיא מוקפת דמויות סובלות המחפשות דרך להתמודד עם קיום מענה ומכאיב ומצליחות להחזיק מעמד, גם אם בשיניים, מעידה כמה ילדותיות, חוסר בגרות, חוסר בשלות ורדידות יש באמת בדמותה – דמות שאמורה לייצג כל־כך הרבה נשים אחרות.
יש בדיחה שאומרת שכסף אולי לא פותר את כל הבעיות, אבל לפחות הוא עוזר לשלם את שכר הדירה.
העניין הוא שכסף גם גורם לסוג של בטלה מחשבתית: למי שיש אותו, כלומר לזה שלא התאמץ להשיג אותו וקיבל אותו מיד שנייה או שלישית, יש מעין "נינוחות" שלא מאלצת אותו להשתדל יותר מדי. יש רמה מסוימת של חיים שראוי לחיות אותם והכסף נועד לספק אותה, אבל מעבר לרמה הזו או מעבר לדרישת הסיפוק הזו – זה לא באמת משנה. דברים נעשים טפלים, משעממים. זה לא השעמום הזה שכולם כמהים לו, שעמום שנובע מהעדר דאגות, מחוסר צורך לרדוף אחרי דרכים לממן את המשכנתה או את החוגים או לסגור את משיכת היתר בבנק. זה שעמום קיומי: אין בשביל מה לעשות שום דבר. החיים הופכים שטוחים, חד־גוניים, טפלים. עוד מסיבה, עוד בגד, עוד משהו חסר חשיבות. מה עוד אפשר להשיג כשיש הכול או הרבה מהכול?
תפיסה כזו מאפיינת את גיבורת הסיפור; יש לה הכול אז היא מחפשת מה חסר לה כדי להרגיש בחיים.
את המשמעות היא מוצאת כשהיא מקבלת רגע להיות "לבד", בשקט עם עצמה (זה הטיעון שהמספרת מנסה לבסס). אבל השאלה האמיתית היא – למה היא צריכה להתבודד כשהיא לבד גם ככה? מאיזה שקט היא צריכה לברוח כשמסביבה יש רק דממה שלווה של חיים טובים ומסופקים?
כל הרעיון של המהפכה המגדרית היה הרצון להיות – להיות מי שאת, לעשות את מה שאת רוצה, להביא את עצמך לעולם כמו כל אחד אחר, גם במקום שלא רואים אותך, שלא מחשיבים אותך, לא משנה מה הם הכללים שמונעים ממך להימצא שם.
מרי אנינג, גיבורת יצורים מופלאים, הייתה אשה כזו.
אמי נתר הייתה אשה כזו – מתמטיקאית מבריקה שהצליחה להסביר בנוסחאות מתמטיות את משנתו של אלברט איינשטיין וכך חוללה שינוי עצום בפיזיקה המודרנית, שהדיו מגיעים עד ימינו.
אפשר לחשוב שזה קל, להיות אמי נתר, שזה בלתי נמנע לעשות או להגיע לאן שהיא הגיעה כשנתוני הפתיחה הם כאלה.
זה לא נכון.
אין ספק שהיכולות השכליות שלה היו מופלאות ומן הסתם גם חריגות, אבל אמי נתר הייתה גם אשה חברותית, אנושית וחמה. העולם שלה היה מורכב מהעשייה שלה: היא עשתה את מה שהיא הייתה טובה בו.
וזה כל ההבדל.
לעומת אמי נתי ולעומת כל אשה שקמה בבוקר וחיה את חייה, גיבורת הסיפור נשמעת כמו אשה מפונקת וילדותית.
וזה מכעיס ומקומם ומרתיח.
סופרג'יסטיות ממחיש כמה קשה להיות אשה בעולם שבו גברים מחליטים על הכול.
הספר הזה והגיבורה הזו לוקחים את המסר הזה ועושה ממנו צחוק, משמיעים אותו שוב ושוב על אף שכבר מזמן אין בו דבר, ובכל זאת הוא ממשיך לדהור ולהכריז על עצמו, כמו סחרחרה שלא יודעת לעצור.
מה שעצוב באמת הוא העובדה שהספר והגיבורה אפילו לא התכוונו לעשות את זה, או שאולי הם התכוונו לעשות משהו אחר לגמרי, ליצור איזו השפעה מהדהדת שכבר מזמן לא שייכת לכאן ועכשיו.
ניצחון מגדרי הוא לא רק שבירת הדימוי החיצוני, המשפחתי, האישי.
מלחמה מגדרית לא אמורה להיות מנוהלת על ידי שנאה, כעס, האשמה כלפי גורם חיצוני, בדרך כלל גבר, שעצם קיומו שולל או מעמיד בסימן שאלה את קיומה של האשה, כל אשה.
מגדר לא אמור להפקיע את הגינונים, הנימוס והכבוד ההדדי שהופכים את העולם למקום נעים יותר –לא מגברים ולא נשים.
איפה שהוא דברים התבלבלו בדרך ומה שחשוב באמת נשאר מחוץ לתמונה.
השחקנית שהגדירה את עולם האופנה והשיגעון לנעלים, שרה ג'סיקה פרקר, הודתה בראיון שהיא קונה לבנה רק בגדים תוצרת יד שנייה בעקבות צפייה בסרט התיעודי המטלטל The True Cost. הסרט מדברים על התנאים הקשים שבהם נאלצים לעבוד תושבי בנגלדש וקמבודיה, על הזיהום הסביבתי הקשה שפוגע בבריאותם, על הניתוק האכזרי מבני משפחתם ועל המחיר הגבוה שבגדים זולים גובים מהם ומכולנו.
קוראים לזה "מוסר צרכני", אבל זה לא באמת מחלחל, לא באמת משפיע כי שרה ג'סיקה פרקר מספרת על כך בעיתון אופנתי שנשען על פרסומות ומקדש את ההופעה החיצונית ואת הבגדים המאפשרים אותה. היא יכולה לרכוש לבנה בגדים בחנויות יד שנייה, אבל את הבגדים שהיא לובשת ורוכשת לעצמה, בהיותה בעין המצלמה, היא בוחרת בדרך אחרת.
הקריאה לשינוי מתפספסת כי היא משמרת את אותה תבנית ישנה, קודמת – זו שהמוסר הצרכני מתיימר לצאת כנגדה אבל נדרש לה כדי לממן את עצמו.
ומה עם דרך אחרת?
דרך שתיצור מקומות עבודה ראויים, שתעודד פיתוח וחיים הגונים?
דרך לעבוד ביחד בשיתוף פעולה. הימצאות מלוכדת לא תמיד אמורה לפתור בעיות – למרות שבעיות יש בשפע. הימצאות מלוכדת גורמת לדברים אחרים לצאת, ליצירות חדשות לבוא לעולם, לאפיקים חדשים להתממש ולהיות.
אפילו גיבורת הספר מצאה את עצמה דווקא כשהפסיקה את הלבד המבודד שלה והתחברה לאנשים אחרים, אבל שם היא גם עצרה – מכוונת נמוך מדי, מדשדשת בבינוניות שמתעלמת מכל מה שהיא יכולה באמת לעשות ולהשיג.
זו מחשבה שיורקת בפרצוף של כל מי שאפשר את ההרגשה הזו, כל מי שאי־פעם יצא מגדרו כדי להעניק חיים טובים למישהו שלוקח אותם כמובן מאליו.
אבל האם הספר אשם שהוא לא עשה את כל הדברים האלה ובכלל, האם זו לא דרישה גבוהה מדי עבורו, להיות כל־כך הרבה דברים אחרים?
פולה בורדוול, קצינת מודיעין מוערכת, ניהלה רומן עם דיוויד פטראוס, גנרל בכיר בצבא האמריקאי – רומן שהשלכותיו היסטו את חייה המוצלחים ממסלולם הבטוח. לאחר שוך הדי הפרשה היא יצאה למלחמת חורמה נגד הפסקת השימוש במילה "פילגש" ולהחלפתה בהגדרה "חברה" או "מאהבת", כי בשימוש כזה נשמר האיזון של מערכת יחסים שבה מעורבים שני אנשים, שני שותפים, מה שהיא מקווה שיפסיק להפוך אותה למפלצת ואת פטראוס לגבר שמעד וחטא.
מתוך עולמה שלה בורדוול הבינה שיש חשיבות למילים שבהן משתמשים ושכן, מילה יכולה לעצב מציאות – את המציאות שלה.
וזו רק מילה אחת.
הספר שקראתי עמוס במילים, בכוונות, במשמעויות, אבל הוא לא מגייס אותן לטובת שום רעיון, שום עשייה, שום מימוש משמעותי.
העובדה שהוא שבחר לעסוק בנושאים כאלה, לפתח ציפיות שכאלה ואז להתחמק מהן ולהסתפק בסיכום מצב פשטני (קודם הגיבורה שלו הרגישה לא בסדר ועכשיו היא כבר מאוששת, כי זה מה שחשוב) היא פשוט מעליבה.
אנשים יכולים לא רק לתקן את הבעיות שהעולם זורק לפתחם – הם יכולים גם להמציא עולם חדש לגמרי.
אנשים שכותבים ספרים שמתיימרים להאמין בכך – כדאי גם שיממשו את הכוונות שלהם.
אחרת חבל על הזמן שלהם.
ושלנו.
כל טוב,
גתית
