לפני שנים רבות אחד מעיתוני הנשים במדינה החליף מו"ל ואי־לכך גם עורכת, עורכת משנה ואנשי צוות. במלוא הכנות – אין לי מושג באם אותם אנשי צוות עדיין משובצים בתפקידם שכן לא קראתי את עיתון הנשים ההוא מאז.
הסיבה לכך פשוטה, קטנה אמנם אך משמעותית: דבר העורכת שלו היה בלתי נסבל לקריאה.
דבר העורך / העורכת מתחלק, באופן גס, לשני טיפוסים: אלה שמשתמשים בו כמבוא עניינים לעניים – להלן, הסברה מפורטת על תוכו של הגיליון שכבר רכשנו ובאמת מיותר להמשיך למכור לנו אותו הלאה (גם לקידום מכירות יש גבול שזועק "די") ואלה שמספרים בו משהו על אודות עצמם.
העורכת החדשה (ייתכן מאוד שגם היא התחלפה כבר מאז) בחרה בדרך השנייה. בעמוד שהוקדש לה היא סיפרה על התקווה והרצון ליצור; על סיעור המוחות והכוונה להמשיך מסורת ארוכה ומפוארת; על חזון שנועד לשרת ולעניין את קהל הקוראות הייעודי – נשים מעודכנות, משכילות, חכמות, עצמאיות וחזקות ועל מפח הנפש הגדול שהתרחש ברגע שבו המציאות התנגשה חזיתית בכל החלום הזה וריסקה אותו אפיים ארצה.
הרבה מאוד דברים הפריעו לי בדבר העורכת ההוא. אני חושבת שהבסיס של כולם נעוץ במשפט אחד שלמראית עין לא נראה בעייתי במיוחד אבל בהסתכלות קרובה יותר התגלה כהרסני ממש: הפער בין האופן שבו נשים צריכות להיראות (תפיסות של חוזק, עצמאות ועוצמה) לבין האופן שבו הן נכשלות להגשים את הצורך הזה.
כשקראתי שוב את מפרט הדרישות הזה חשבתי לעצמי – מה היא מונה כאן, בעצם? ערכים? תכונות אופי? יעדים שיש לשאוף להשיג? איך נראית אשה כזו בכלל – מעודכנת, מתוחכמת, עצמאית וחזקה – ובמה היא שונה מאשה אחרת שחיה כאן קודם, לפני שההגדרה המחייבת הזו נולדה ובאה לעולם?
תדמית האשה "הנכונה" הפכה לסלע קיומנו – אם לשפוט לפי דבריה של העורכת ההיא. לא מדובר כבר בזכות הבסיסית של חופש העיסוק אלא בחובה לקדש תדמית של הצלחה והישגיות, להגשים ייצוג שמישהו אחר טווה ותבע עבורנו.
בהצהרת הכוונות שלה לא הייתה קריאה לסדר יום או מגמה שבכוונתה לקדם; הכול תובל באווירת ההשתזפות־תחת־אורות־הזרקורים־ממול־מסלולי־תצוגות־האופנה. משהו קרוב לדבר "האמיתי" שלא באמת אומר שום דבר. אלה לא חייבים להיות מסלולי תצוגות אופנה פשוטו כמשמעו – זה יכול להיות כל מסלול בכל מציאות; לא משנה כמה הוא מזויף, כולם עדיין מאמינים לו בכל מקרה, ודבקים בו במקום בתוכן ראוי של ממש.
זה מעליב בדיוק כפי שזה נשמע. יותר ממעליב, זו החמצה של אפשרות לעשות משהו משמעותי; הנצחה של מחשבה מדכאת לא פחות מכל דיכוי מגדרי אחר, דווקא משום שהיא באה מפיה של אשה האמונה על מה שנשים אחרות עתידות לקרוא, לאמץ או לפחות להחשיב כראוי בעולמן התרבותי.
הספר האחרון שקראתי עושה את אותה הטעות ולמעשה חוטא בה באופן גרוע הרבה יותר.
הכותבת (לא סופרת, הבה לא נסחף) פוצחת בכתיבת יומן רשת לאור העובדה שהחיים התאכזרו אליה באופן שקשה לתאר: הם העזו להעניק לה בדיוק את כל מה שאי־פעם חלמה לקבל (כפי שאמר אוסקר ווילד – רק טרגדיה אחת גדולה יותר מחוסר הצלחתך להגשים את שאיפותיך בחיים: להגשים אותן).
הגיבורה הזו חיה בעיר חלומותיה, עובדת במשרה יוצאת מן הכלל, מצויה בזוגיות עם גבר מתוק ואם לילדה יפיפייה וחברותית.
אלא שיש מראית עין ויש את המציאות בשטח;
מערכת היחסים שלה עם בן הזוג המתוק תקועה כבר שנתיים, אבל לא היא זו שתעז לבדוק לה את הדופק או לבצע בה החייאה.
משרתה הנחשקת משעממת אותה בחד־גוניותה הפקידותית, אבל לא היא זו שתחשוב על התפטרות או החלפת מקצוע.
הילדה היפיפייה והחכמה שלה הופכת אותה לאמא במשרה מלאה – נטל שהיא מתביישת להודות שאינה רוצה בו.
אפילו עיר חלומותיה הזוהרת כבר כיבתה מזמן את האורות והצטמצמה לקיום צר ובלתי זוהר בעליל של שני רחובות וחצי הכוללים מסלול קבוע שאינו משתנה לעולם: מטפלת־משרד־מטפלת־הביתה.
הגיבורה אינה יודעת שהיא רוצה להתרגש אבל אז ההתרגשות מגיעה עד אליה: רומן עם גבר זר המתאהב בה דרך המילים שהיא העלתה על המסך. מישהו שמעודד אותה לעזוב עולם דהוי בעבור הרפתקה לא יציבה, וכמובן – היכן היה ספק? – שהיא נענית לו ולה.
החיים בהם רצתה יותר מכל איבדו מטעמם, מקסמם, מהווייתם המסעירה והסוערת וכך היא מבקשת להחזיר לעצמה את מה שנעלם, את מה שהיא חושבת ששלה בזכות ולא בחסד.
מעניין לקרוא ספר על מישהי שכותבת יומן רשת, אבל הספר הזה לא היה מעניין. כלומר, היה עניין בעלילה אבל הסיפור עצמו היה שטחי, פשטני ורדוד. אני מניחה שהרצון להסתיר את נפשות המעורבים גרם לכותבת לבלום את עצמה ולא להרחיב במקומות שהיו עשויים לחשוף פרטים אישיים, אבל זו מחשבה שגויה ומיותרת. הצורך להגן על זהותם הפרטנית של בתה ובן זוגה תבע מאמץ מיותר שקבר רבדים נוספים תחתיו – או שאולי לא היה שם שום דבר שניתן לקבור מלכתחילה.
כשנשאלה הכותבת באחד הראיונות, מדוע היא חושבת שיומן הרשת שלה זכה לכזו הצלחה, היא השיבה: "אני מקווה שזה בגלל שהוא היה כתוב היטב".
אפילו זה לא היה נכון.
הגיבורה־המספרת עוברת תהפוכות וטלטלות משמעותיות, אבל התיאורים המבקשים להכיל את עוצמת רגשותיה אינם מספקים במקרה הטוב ודלים במקרה הרע. אין מחשבות, אין תחושות – יש רק "בכי": היא בוכה בעבודה, היא בוכה בבית; היא בוכה בבוקר, היא בוכה בערב; היא בוכה לבד, היא בוכה כשהילדה שלה בחדר השני – בקיצור, היא בוכה. "בכי", למען הסר ספק, לא מעביר תחושה של חוויה עמוקה ומייסרת. יש אנשים שמייבבים בפרסומות, מתייפחים ללא שום התחשבות גם כשמדובר במרכך כביסה או שוקולד, אז מה?
כשהגיבורה־המספרת התאמצה להשיג את יעדיה הנכספים היא הצליחה. בשלב מסוים היא הפסיקה להתאמץ ולא הבינה למה הכול הפך פתאום צחיח ומייאש כל־כך. החיים נכנסו לקיפאון של שיגרה אבל לה אין שום דחף להפשיר אותם – ולאן בדיוק? עם החלומות שנגמרו, נגמרה גם ההשראה.
מעודכנת? מתוחכמת? עצמאית? חזקה? – כנראה שלא. היא רוצה להיות האשה הזו אבל לא מוכנה לעשות דבר עבורה. היא רוצה את ההגדרה, את התמונה המושלמת, לא את החיים ולא את העשייה.
הנימה העולה מהספר ומדברי העורכת היא משחק של "נדמה לי": נדמה לי שהחיים צריכים להיות כך ולא אחרת; נדמה לי שהחיים צריכים להיות יותר; מה זה כך ומה זה יותר – לא ברור, העיקר שכך, העיקר שיותר.
ים כחול עמוק של טרנס דייויס הוא סרט דחוס מאוד על אודות אישה צעירה, הסטר, שעזבה את בעלה השופט למען גבר אחר, פרדי, טייס לשעבר. הסיפור שלה מתחיל דווקא עם מעשה ההתאבדות שלה. לא ברור בדיוק למה הסטר חפצה שלא להיות, אבל זה מה שהיא מנסה לעשות; משהו באהבה הסוערת, הרוגשת, הקיומית שלה לפרדי לא מספיק לה. היא לא יכולה לחיות בלעדיו אך מסתבר שגם איתו קשה לה.
בסופו של דבר פרדי עוזב אותה, לא מסוגל לשאת את נטל המשקל של מישהי שרוצה להתאבד משום שהוא שכח את יום הולדתה או כל סיבה תלושה אחרת – כי משהו מהותי פשוט לא מספיק לה.
אבל אז קורה משהו.
בתמונת הסיום הסטר פורצת בבכי; לא נשברת – רק בוכה מעומק הלב – ואז ניגשת אל החלון, פותחת אותו ומשקיפה החוצה.
בוקר, ראשיתו של יום חדש.
היא מחייכת אל האפשרויות החדשות שבאוויר.
בחיוך שלה יש תקווה.
לכאורה זו התנהגות מופרכת לחלוטין מצד מישהי שמסרבת לחזור לבעל נפלא שאוהב אותה אהבה עמוקה, רגישה ויפה הרבה יותר מסערת הרגשות המתבגרת של פרדי, התנהגות שאין לצפות מצד אשה שכרגע נעזבה על ידי הגבר שהיה כל חייה.
עם זאת, דווקא בגין כל הסיבות האלה, זו ההתנהגות ההגיונית היחידה: הסטר משוחררת לבסוף מהצורך להיות "של מישהו". עכשיו היא יכולה להיות הסטר בזכות עצמה.
בחיוך קטן מתבטא ומתגלם מהפך נפשי תהומי בחייה של דמות בדיונית.
כותבת הספר כתבה על עצמה – לא דמות בדיונית – ולא הצליחה לבטא ולו אלפית האחוז ממנה.
לא הייתי כותבת על הספר הזה אלמלא דבריה של עורכת כתב העת ההיא.
הספר והעיתון, תחת מטרית העצמה הנשית, מקדשים סמלים נבובים וסיסמאות ריקות שלא מייצגות דבר – לא הישג, לא הגשמה, לא מימוש.
קשה למצוא קריאה כנה לנשיות משוחררת מעלי דפי עיתון שעוסק בסיעור מוחות תמידי על אודות הבגד העדכני ביותר שיש ללבוש עם האיפור החדש שמדגמנת הדוגמנית החמה ביותר. אכן, הדברים שעליהם יקום ויפול דבר.
עורכת כתב העת חשה שהיא "כשלה" להיות האישה "הנכונה" שרצתה להיות משום שהתקשתה לעמוד ביעדים "הראויים" שהציבה לעצמה ולקהל קוראותיה. האם זה לא מגוחך בדיוק באותה המידה כמו הגדרת הזהות של הסטר על פי מצמוץ עינו השמאלית של פרדי? האם זו ההגדרה שמעניקה זהות? ממתי הפכה עשייה לגורם מיותר וחסר חשיבות? אולי מהרגע שבו היא הפכה לכזו שלא מצטלמת טוב בהפקת אופנה מושקעת במיוחד.
בספר שקראתי אין עשייה – רק ברברת מטופשת.
בדברי העורכת החדשה יש הרבה מאוד רוח, מעט מאוד יצירה. הרצון להיות "אשה" מיישר קו לפי רצון המפרסם – המעצב, המאפר, הספר או מי שזה לא יהיה, רק לא לפי האשה עצמה.
זו לא מהפכה מגדרית.
זו אפילו לא נשיות משוחררת.
זו ילדותיות שמתחפשת למשהו בלתי מציאותי – אשליה לא נחוצה.
החלפת שיעבוד בשעבוד.
תפיסה בתפיסה.
חבל.
החיים ראויים ליותר.
כולם ראויים וכולן ראויות ליותר.
פלא שלא אהבתי את הספר הזה?
פלא שאני לא יכולה לסבול את כתב העת ההוא?
בשניהם אין שום דבר לקרוא; רק העמדת פנים. קל להאמין לה וצריך הרבה מאמץ כדי להשתחרר ממנה, אבל זה לא אומר שצריך להיכנע. יש אנשים שיקראו לזה "קריאה ביקורתית"; אני חושבת שצריך לקרוא לזה לחיות, או "החזרת העשייה למקום הראוי לה".
כל טוב,
גתית
