לאחרונה אני מתחילה להגיע למסקנה שספרים רבי־מכר עשויים להתגלות דווקא כספרים לא רעים בכלל. מוצלחים, אפילו.
למסקנה ההפוכה, שספרים רב־מכר הם ספרים קריאים מאוד אבל פחות… מושקעים, לפחות מהצד הרעיוני־איכותי, הגעתי לאחר שנים של קריאת ספרים רבי־מכר. טוב, זו קצת הגזמה, לא מבחינת השנים כמו מבחינת הכמות, אבל עדיין: ספרים רבי־מכר נוטים לפנות אל הדרך המהירה (והקלה) להשגת אהדת המונים. זה לא רע בהכרח, אבל לפעמים זה בא על חשבון דברים אחרים ו"לפעמים" זה מינוח מחייב מספיק כדי לגרום לי להסתכל בעין ביקורתית על כל מערך הכתיבה־שיווק של ספרי רבי־מכר ולנהוג בו במשנה זהירות הולם.
אבל, כאמור, לאחרונה אני מתחילה להגיע למסקנה שספרים רבי־מכר עשויים להתגלות כספרים לא רעים בכלל.
מוצלחים אפילו.
זה התחיל עם אלגנטיות של קיפוד, שלא עונה על ההגדרה ההמונית של רבי־מכר והגיע לשיא עם ללכת בדרכּךָ של ג'וג'ו מויס, שהיה מתנת יום הולדת (תודה אירה!), ספר שלעולם לא הייתי קוראת אלמלא כן (ושוב, תודה אירה!).
לשמחתי, ללכת בדרכּךָ הוא ספר שהושקעו בו מאמץ ותשומת לב מקצועית: עורך אחראי ועורכת ספרות מתורגמת ועורכת תרגום (דנית שחר) ושוב עורך לשוני או עורכת לשונית אלמוניים (למה?! אתם חשובים מספיק כדי שנדע מי אתם!) וכמובן המתרגמת – קטיה בנוביץ', שתרגמה היטב ובאופן קולח, זורם, נעים וקליל. קליל זו בהחלט מחמאה לאור הנושא המורכב והאפשרות (המסוכנת) לגלוש לרגשנות יתר והעובדה שה"קלילות" לא פגמה באותה מורכבות לא־רגשנית ולא החסירה ממנה דבר.
ההתחלה נראית כמו בחירתה של אהבה, אבל ההשוואה הזו לא מעיקה, למרות שהיא מתווה את הסיפור במסלול קבוע מראש. מה שכן הציק לי הייתה המחשבה שעלתה אצלי כבר לפני זמן רב, ביחס לנושא הזה של גברים מרשימים־עשירים־משכילים־מצליחים שמתאהבים ומשפרים נשים צעירות, מבולבלות, מרוששות, נטולות כיוון וחסרות השכלה. פיגמליון או גבירתי הנאווה לעניים, כפי שמעיר הגיבור, ויל, במהלך הסיפור. להגנתו של ללכת בדרכּךָ (ואפילו בחירתה של אהבה) ייאמר שהוא מצדיק את הגישה הזו בכך שהוא מציע עסקה זהה, גם אם לא שוויונית, כשהאישה חסרת האמצעים מעניקה לגבר שהיה־לו־הכול־אבל־בגלל־המחלה־אין־לו־כלום מתנה שוות ערך להשכלה והרחבת האופקים שהוא מעניק לה; תמיד יש באישה הזו משהו תוסס, חי, סוער – הניגוד הברור למצבו המוגבל של החולה הסופני או חשוך המרפא; תמיד יש בה חוכמה שאף אחר במשפחתה או בסביבתה לא זיהה קודם – להוציא אותו מטופל; תמיד היא נמצאת במערכת יחסים עם הגבר הלא נכון ומשתחררת ממנה לעבודה שגולשת לאהבה; ותמיד (זה אולי נשמע מאולץ אבל זה עדיין נכון), כנגד כל הסיכויים – זה עובד.
במובן מסוים יש כאן הנצחה של דמות האישה במצוקה המייחלת לאביר החזק שיבוא ויציל אותה, גם אם לאביר הזה יש כסא גלגלים במקום סוס לבן. האמירה הזו כל־כך מקוממת, מכל צדדיה, שאי־אפשר לומר אותה בלי ליצור פיצוץ אטומי, גם ברמת המילים: הצד המגדרי הלוחם יחשיב אותה לעוד מוקש נפיץ שיש לפרק בתקופה השואפת להעצמת נשים בזכות עצמן. הצד האחר, זה שמתנגד ללוחמנות מגדרית, יגיד שזו הקצנה לא מבוססת שמוציאה את הרוח מהמפרשים מכל סיפור אהבה באשר הוא.
האופן ההדדי שבו כל צד חסר ומלא בעת ובעונה אחת, לוקח ומעניק, אמור לפתור את ההכרעה הזו; גם אישה יפה (שזו הדוגמה הכי לא טובה שאפשר להעלות על הדעת, ברור לי) מסתיים בכך שהגיבורה מצילה את הגיבור בחזרה ואמור להטות את הכף בצורה (קצת) יותר שוויונית.
אבל למרות האופן המוחלש־המועצם שהוא מציג בו את הנשים, אני לא חושבת שיש כאן בעיה מגדרית. אני מנסה לחשוב על מציאות הפוכה, כזו שבה האישה היא הגורם החזק אך האטום רגשית, החכמה אך המנוכרת בעוד הגבר הפשוט הוא זה שממיס אותה ולמעט גרסה חיוורת למדי של אותו פיגמיליון – גבירתי הנאווה עם ג'וליה סטיילס לא ממש עולות לי דוגמאות לראש. בעצם, יש דוגמה אחת – מיטה של שושנים, אבל שוב – זו בדיוק אותה סוגה רומן־רומנטית שסיפורים כאלה מושתתים עליה: הפצוע נדרש לחומו של הפצוע השני, כי רק כך הוא יכול להחלים.
אפילו באלגנטיות של קיפוד היה משהו כזה.
לכן זו לא שאלה מגדרית, לפחות לא בהכרח.
אצל צ'כוב, למשל, יש שוויונות מלאה במובן הזה; צ'כוב מקפיד להציג את החסרונות והיתרונות של גברים ונשים כאחד, כל פעם מהצד השני של המתרס: פעם האישה היא אצילה מיוחסת, מלומדת מתוסכלת ופעם זה הגבר. העניין שאצל צ'כוב לא קורה מה שקורה כאן, בללכת בדרכּךָ: אין מפגש אמיתי שפותר את הבדידות התהומית הזו, שמקל על הכאב הבלתי נסבל של חיים שנזרקו מעבר לקיום הרצוי, המקובל, האפשרי.
ללכת בדרכּךָ הוא בעצם גרסה משוכללת (הרבה) יותר של רשימת המשאלות: סיפור על בקיעת הפרפר, תיעוד שלב הגולם וההילחצות הקשה החוצה, אל אפשרויות חדשות, כי דברים כאלה יכולים להתרחש רק מתוך כאב; כשנחסך המאבק – נשללים גם החיים.
אז כן, לואיזה קלרק, הגיבורה, הייתה צריכה את המאבק הבלתי נסבל הזה כדי לצאת מתוך המארג העכבישי שהיא כלאה את עצמה בתוכו, למרות כל היתרונות והכוחות והיכולות שהיו בה, כאלה שרק ויל הבחין בהן, לכן הספר מסתיים כפי שהוא מסתיים, לכן למערכת היחסים שלה עם ויל אין עתיד – כי הוא רק שלב ביניים, הכרחי גם אם בלתי נסבל, לכן זה ספר של רב־מכר; ספר שמדבר על עוצמה והתחזקות וגיבוש "האני" ומציאות ה"עצמי" ולמרות הקושי מעניק כוחות והשראה.
ללכת בדרכּךָ הוא ספר שקוראים, ולמרות הנושא הקשה מרגישים מעודדים לאחריו כי הוא נותן סוג של הצדקה, הכוונה – תקווה אפילו.
וזה ספר מהנה, כמו שהלוחש לסוסים עשה בזמנו. אגב, הסרט היה טוב יותר – מה שלא קורה הרבה. בללכת בדרכּךָ טרם צפיתי ולכן אין לי שום יכולת להביע דעה (אני יכולה לגבש אותה על סמך הקדימון, אבל זה יהיה לחלוטין חסר אחריות מצידי):
ובכל זאת, מחוברים לחיים, שמדבר כמעט על אותו נושא ממש, עשה את זה הרבה יותר חזק, הרבה יותר מרגש, הרבה יותר… פשוט הרבה יותר. בכל הסעיפים.
העובדה שהוא מבוסס על סיפור אמיתי רק מחזקת את העובדה הזו, מעצימה אותה פי עשרות מונים.
מחוברים לחיים הוא סרט שמוכיח את מה שהוא אומר – שהחיים באמת חזקים יותר ומעוררים השראה יותר ושווים לחיות יותר מכל דבר אחר.
הגיבורים הפצועים משותקים באותו האופן, מיואשים באותה העוצמה, חפצים במוות באותה הנחישות עד שהם הופכים לחשובים עבור מישהו שבדרך מוזרה יש לו אפילו פחות ממה שיש להם והקשר הבלתי אפשרי הזה מאושש את שניהם, בצורה לא מוזרה בכלל.
מחוברים לחיים הוא לא סרט רב־מכר, או בשפה הקולנועית "שובר קופות"; הוא סרט ראוי ומוצלח שזכה לאהדת הקהל הרבה פחות מרובוטריקים למשל, או פארק היורה אבל הוא ללא ספק הרבה יותר משמעותי משניהם (ומעוד כמה נוספים).
כאן, אגב, הבעיה המגדרית לא קיימת בכלל, אולי רק סוגיה מעמדית, וזו כבר הסתכלות אחרת לגמרי, שחותרת מתחת למוסכמות חברתיות על ידי כך שהיא מנציחה אותן באופן כללי ואז שוברת אותן באופן פרטי. במילים אחרות, טוענת שכל העשירים קרים וכל העניים נבערים ואז מוכיחה שזה לא נכון, אבל רק ביחס לשני הגיבורים או ביחס לשניהם בלבד.
זה גם מה שקורה בללכת בדרכּךָ, אבל כאן (כאמור) נכנסים גם כמה שיקולים אחרים.
מחוברים לחיים עושה את מה שהוא מבטיח: הוא מיישם את התובנות שלו אצל שני הצדדים.
ללכת בדרכּךָ מוותר עליהן כדי לשרת את הרעיון הנקודתי שהיה חשוב לו יותר – את סיפורה של לואיזה קלרק על חשבון סיפורו של ויל.
זה מה שהוא ומאוד נהניתי לקרוא אותו (עוד אחד מהספרים שממש לא הורדתי מהיד מהרגע שהתחלתי), למרות שאולי לא יפה לומר "נהניתי" על סיפור שיש בו כל־כך הרבה כאב וכל־כך הרבה צער, אבל האם הוא השאיר אצלי משהו משמעותי, כזה שיגרום לו להיות יותר מעוד רב־מכר מוצלח וקריא מאוד?
האם הוא מספיק?
לא יודעת.
פעם ראשונה שספר רב־מכר משאיר אותי עם נקודה למחשבה.
שווה לחשוב על זה, ולו רק מהסיבה הזו.
כל טוב,
גתית