מכירה את זה ששואלים אותך איך הספר שאת קוראת בזמן שאת קוראת אותו?
אין צורך להרגיש נבוכה: זה קורה לכולנו.
לי, למשל, יש תשובה מוכנה מראש: "טרם סיימתי".
לא משום שאין לי דעה שהתחילה כבר להתגבש – יש לי – אבל עד סוף הסיפור היא עשויה להתגבש דווקא לכיוון השני ואז אצטרך להפריך את עצמי וחבל. הסיום יכול להפתיע. כמובן שגם חוסר הפתעה יכול להיחשב כהפתעה, אבל זהירות מוקדמת עוד לא סתמה את הגולל על אף ספר. עדיין.
הפעם אני מאושרת במיוחד שדבקתי בעקרונותיי הספרותיים. עקרונות הם דבר חשוב בלי שום קשר, אבל כשהם מוכיחים את עצמם הם הופכים למעדן של ממש.
אפילו כשאני אומרת "צדקתי!" רק לעצמי.
הרושם שהתבסס אצלי לקראת אמצע הקריאה של להגן על ג'ייקוב מאת ויליאם לאנדיי נטה יותר לכיוון הרהור / הכרזה: אני חושבת שנמאס לי לקרוא ספרי מתח. לא, באמת. אני חושבת שהבנתי את העיקרון. בדרך כלל הפתיחה מציירת תמונה של מצב עניינים תקין על פי כל קנה מידה אפשרי. לאחר מכן, מהר ככל האפשר, קורה משהו: משבר, תפנית, שינוי פתאומי. רצח, למשל, הוא אירוע שכיח ביותר. מאותו רגע הכול מתהפך. הגילוי מטלטל את חיי הגיבורים ומאלץ אותם לבחון את עולמם מחדש לאור ובהתאם לנסיבות המעורערות. זה נמשך אי אלו כמה מאות עמודים, תלוי בתאוות הכתיבה של הסופר או בחוזק הריסון של העורך, עד שהכול מסתיים על הצד הטוב ביותר, עם זיכויו המוחלט של הנאשם־על־לא־עוול־בכפו והשבת הסדר למקומו הטבעי והבטוח. ההריסות והקשיים נתפסים כאתגרים מחשלים שהופכים את העולם למקום טוב וראוי. המציאות נראית מבטיחה מאי־פעם.
במובן מסוים, זה כמו ההבדל בין טלנובלה לאופרת סבון. חשבת על זה פעם?
טלנובלה נפתחת במצב איום ונורא, מתדרדרת אל פי תהום ואז מגיעה אל האושר הנשגב.
אופרת סבון מתחילה בשיא ומשם נסחפת בסופת הוריקן אדירה שמחריבה זוגיות, יוחסין, הון כלכלי ובעצם כל מה שנקרה בדרכה, להוציא כמובן את הופעתם המוקפדת והמטופחת של כל השחקנים, לרבות שחקני המשנה.
על פי המשוואה הזו, סיפור מתח הוא אופרת סבון שהופכת לטלנובלה. הטוב שבשני העולמות.
להגן על ג'ייקוב הרגיש לי עוד תוצר מאותו דגם. בנו של תובע מחוזי מואשם ברצח. אם אפשר לתמצת את הסיפור במשפט סימן שיש לך ביד קלף מנצח. כל־כך מנצח שלקראת אמצע הסיפור כבר באמת רציתי להניח את הספר בצד. בשביל מה? לא חבל על הזמן שלי? ברור שהוא יצא זכאי. ברור שהוא לא אשם. ברור שזהו עוד משל על האופן שבו החברה ממהרת להתנער מגורמים מסוכנים החיים בקרבה ומאיימים על שלמותה הרוחנית, שלא לומר הגופנית והמוחשית, גם אם לפני רגע איש לא חשד בהם ולו בעבירת תנועה קלה שבקלות. הסיבה היחידה שהמשכתי הייתה משום שלא היה נעים לי להפסיק.
ואז קרה משהו מעניין.
הפסקתי להאמין שבנו של התובע, ג'ייקוב, הוא לא באמת לא אשם.
הכריכה האחורית טוענת שג'ייקוב "טוען בתוקף שהוא זכאי" לכל אורך הסיפור. להוציא את כל יתר הדברים שבהם היא דווקא דייקה, זה היה הדבר היחיד שבו הכריכה האחורית שגתה לחלוטין. ג'ייקוב, לפי מיטב זכרוני – וסיימתי לקרוא את הספר זה עתה – מעולם לא הודה בצורה משכנעת או החלטית או עקבית שהוא לא אשם. למעשה, הוא עשה את כל הדברים שניתן להעלות על הדעת כדי להוכיח בדיוק את ההפך.
כפי שוודאי זכור לך היטב, ציינתי בפניך בעבר את כתבתו של דיוויד דובס, ראש של מתבגר, בגיליון אוקטובר 2011 של נשיונל גיאוגרפיק. אז זה היה ביחס לבמרחק נגיעה. לא יכולתי שלא להרהר בכתבה הזו שוב ביחס להגן על ג'ייקוב, בעיקר משום שזו אחת מטענות היסוד שעולות ביחס להתנהגותו הבלתי מקובלת. אנדי בארבר, אביו של ג'ייקוב שהינו כאמור תובע במקצועו, טוען בתוקף כי כל מאפיין בלתי חברתי בבנו נעוץ בעובדת היותו מתבגר קלאסי. גם ההקדמה לכתבתו של דיוויד דובס פותחת בהכרזה "הם אימפולסיביים, נתונים למצבי רוח, מוציאים אותנו מהדעת". מסקנתו של דיוויד דובס הייתה כמובן חיובית: יש הסבר אבולוציוני חשוב להתנהגותם הבלתי נסבלת של בני נוער. הוא מביא מדבריה של חוקרת המוח ב' ג' קייסי שטוענת "אנחנו רגילים כל־כך לראות את גיל ההתבגרות כבעיה, אולם ככל שאנו לומדים מה עושה את התקופה הזאת לייחודית, כך אנו מבינים שגיל ההתבגרות הוא תקופה תפקודית ביותר, אפילו סתגלנית. זה בדיוק מה שדרוש לנו כי לעשות את הדברים שאנחנו אמורים לעשות בגיל הזה."
אלא שג'ייקוב בארבר לא עושה את כל הדברים שהוא עושה כדי להתבגר, כבן נוער טיפוסי. ג'ייקוב בארבר עושה את מה שהוא עושה בגלל שהוא ג'ייקוב בארבר. מסוג האנשים האלה שאי אפשר להבין איך הם קיימים, אבל הם קיימים בכל זאת.
להגן על ג'ייקוב הוא ספר תאווה למשפטנים. אני זוכרת שפעם נתקלתי בראיון עם איזו דוגמנית שרצתה ללמוד משפטים ועד שהדבר יתאפשר לה מבחינת הגיל והנסיבות היא "בלעה" (הפעולה במקור) סדרות טלוויזיות בתחום המשפט, יש להניח כדי לצבור ניסיון או השכלה או הכנה ממש – ממש טובה לקראת הבאות. למען הסר ספק אצהיר ואומר שלא למשפטנים כאלה התכוונתי. להגן על ג'ייקוב הוא ספר משפטי מאוד שמובן גם לאנשים שאינם עוסקים בעריכת דין. הוא לא מספר רק על התרחשות ההליך המשפטי אלא פורם אותו בהדרגתיות יסודית כדי להסביר כיצד הוא בנוי וממה הוא מורכב – יסודות שרק אדם שבאמת יודע על מה שהוא מדבר יכול לחשוף. ייתכן מאוד שמשפטן אמיתי יפריך את הדברים לאור ניסיונו המקצועי והאישי בתחום – כמובן שאין לי את היכולת לדעת – אך עם זאת אני סבורה שהוא וודאי ישמח לקרוא ספר שמתאר את עולמו בצורה כה מעמיקה ומרתקת.
על פי אותו רעיון, להגן על ג'ייקוב הוא ספר שמעלה סוגיות מוסריות – גנטיות שיכולות לעניין חוקרים ומדענים אבל בה בעת נותר נגיש גם למי שאינם בקיאים בקידוד רצף הדנ"א. במובן מסוים, זו לא ממש שאלה מוסרית. העובדה שאדם ניחן בגן מסוים או מצוי בעיצומה של תקופה מסוימת – שני מקרים אשר טומנים בחובם אפשרות להתנהג באופן כזה או אחר – אינה גוזרת עליו התנהגות מסוימת. הבחירה והכוונה היא תמיד החלטתו הרצונית האדם הפועל.
"כוונה פלילית" קוראים לזה. אדם צריך להיות מודע למעשיו כדי שניתן יהיה להאשימו בגינם.
יש אנשים שמודעים למעשיהם אבל לא אכפת להם מכך. דוקטור ווגל, הפסיכיאטרית שמונתה מטעם ההגנה לאבחן את ג'ייקוב, מנתה כמה וכמה סיבות כאלה: הפרעת אישיות נרקיסיסטית והפרעת התקשרות תגובתית. אדם הסובל מהפרעה כזו יהיה אדיש לרגשותיהם של אחרים, לרבות כאב, סבל או צער. במובן מסוים, אנשים אינם קיימים בעולמו. הוא אינו רואה או מבחין בקיומם. הוא מרוכז בעצמו עד כדי כך שאם יש משהו שמפריע לו הוא פשוט מסלק אותו מהדרך, גם אם אותו משהו הוא במקרה מישהו. לבו קטן מדי למידותיו או בעל בגרות נפשית שאינה הולמת את גילו הביולוגי.
האם כל הרוצחים הם כאלה?
האם כל הפושעים?
יתר על כן: האם רוצח שסובל מהפרעה נפשית והינו מודע למעשיו בזמן ביצוע הפשע הינו בעצם קורבן של ההפרעה ממנה הוא סובל?
אין ספק שאנדי בארבר ביקש להגן על בנו ג'ייקוב, אבל לא רק עליו. הוא אינו עיוור למתחולל סביבו כמו ד"ר פול לוקאס במצב נפשי ולפעמים נדמה שהאופן שבו אשתו, לורי, דוחקת בו להתעורר ולהכיר במציאות הוא פועל יוצא של תגובתה ההיסטרית. אבל אז מגיע הסוף ומוכיח אחרת: אנדי בארבר לא היה עיוור כלל ועיקר. הוא פשוט סירב להודות בכך שהוא רואה את מה שהוא רואה.
איזה אבא יכול?
איזו אימא יכולה?
קשה.
קשה להיות שופט. קשה להיות תובע וסניגור. קשה להגן על אנשים שעשו מעשים רק בגלל מי או מה שהם. האם ניתן לרפא אותם? האם דוקטור ווגל אכן הייתה מצליחה "לתקן" את ג'ייקוב לו היו הוריו מפנים אותו לטיפולה? ומה אם לא? האם יש לאסור אדם על פי נתוניו הגנטיים ונטיות ליבו? דו"ח מיוחד של פיליפ ק. דיק כבר טיפל בסוגיה הזו. הוא קבע שלא, משום שלכל אחד יש בחירה האם לעשות או לא לעשות. להיות או לא להיות. זה שהבחירה קשה יותר לאנשים מסוימים לא אומר שהחוק אינו חל עליהם. הם עדיין חלק מחברה שבערכיה הם צריכים להתחשב.
החבר'ה הרעים מציג את זה בצורה הרבה יותר קלילה ומשוחררת, אבל אפילו הוא מגלה את מה שהוא באמת חושב על התופעות שהוא מציג באופן כל־כך משועשעת:
אנדי בארבר אינו מאמין במערכת המשפט או ביכולתה לעשות צדק אמיתי – עניין בעייתי בהיותו תובע, וודאי תסכימי. עוד סיבה מדוע משפטנים יוכלו ליהנות מהספר הזה אפילו יותר.
לורי בארבר לא מתעסקת באמונה זו. היא מתעסקת במידת חפותו או אשמתו של בנה ולכן, בסופו של דבר, היא זו שמגשימה את הצדק, היא ולא אף אחד אחר, אפילו או על אף שמבחינה משפטית – חוקית יש עם כך בעיה מוסרית בפני עצמה.
על אף שהשאלה לגבי מידת אשמתם, כהורים, עלתה באופן הכרחי (גם אם לא עיקרי) בסיפור, אין ספק שזו אחת הסיבות המובהקות מדוע אשמתו של ג'ייקוב אינה תלויה בהם, אלא אך ורק בו ובו בלבד.
מעבר לשאלות המוסר, המשפט, ההגינות והצדק שהוא מעלה, להגן על ג'ייקוב מחדד את חשיבות עבודתם של משפטנים, שוטרים, פסיכולוגים והורים, ככזו שיכולה ממש להציל חיים של אנשים אחרים.
או לא.
כשקראתי את הספר הרהרתי בלפני ואחרי עם מריל סטריפ וליאם ניסן:
עכשיו אני חושבת על חייבים לדבר על קווין – פחות האשמה ההורית.
אם הנושא מעורר בך מחשבות נוספות להלן מקבץ ראיונות מסודר עם הסופר. ואתר הבית, כמובן. כי אחרת, פשוט אי אפשר להסתדר בחיים.
כל טוב,
גתית
