שלום לך!
הקיצור, אחרי שלא ענית לי על מהו המה (כמה צפוי), לא התייאשתי והמשכתי לקרוא ספר שמבחינת הגינות לא אומר את שמו כי זה לא יפה להעליב עבודה של מישהו אחר. כאן הייאוש דווקא ניצח, ובגדול.
צופית, משעמם. שיא המשעמם. או שהייתי צריכה להיות יותר מרוכזת, או שלא התחברתי לנושא, או שלא התחברתי לכתיבה.
נכון שהוא קיבל פרס וכולם מתעלפים ממנו (אי אפשר לנחש מי זה – הרבה אנשים קיבלו הרבה פרסים), אבל משום־מה יש לי הרגשה שאולי הרבה פעמים נותנים לאנשים פרסים מבלי שזה ממש מגיע להם. אולי כי לא נעים לאף אחד להודות שהוא לא הצליח לצלוח את הדבר הזה. או, כמו שהפלאת לומר פעם – מה, זה ידוע שהספרים הזוכים הם משעממים! בקיצור, צופית, משעמם. לא כיף לקרוא ספרים משעממים. לא כיף לחשוב שאני הולכת לקרוא ספר משעמם. מה גם שאני לא ממש קוראת את הספר, אם הוא משעמם, ואז כל הספרים האחרים, שאינם בהכרח משעממים כמוהו, מצטברים בערמה מעלה אבק ואני צריכה לבקש הארכה מהספרניות (ושלא תחשבי שזה לא גורם לי לדפיקות לב מואצות!).
אז אמרתי לעצמי – "די. בואי ננסה לרגע ספר אחר ואולי נחזור אליו".
אז הלכתי וניסיתי את תחנה סופית – ערד של אדיבה גפן.
מה אומר ומה אדבר?
אחלה ספר.
אני יכולה לצאת נגדו כמעט מכל זווית, פן, היבט וטענה. לבנות לבנה על לבנה של ביקורת, תוכחות, גידופים וחירופים.
אבל למה לי?
נהניתי.
היה יעיל, היה מותח, היה תופס.
מה אכפת לי כל השאר?
כמה שזה התאים אחרי השעמום של ה – X הפרסי (מלשון פרס, אין כאן הסגרה שמית).
מסתבר שיש לה אתר, לגברת גפן, ועוד כמה ספרים שרבים מהם היו לרבי מכר. ייתכן שכבר הרבה זמן היא לא עדכנה אותו (האתר, צופית, האתר) אבל בסך הכול – משקיעה בעצמה.
והאמת? כל הכבוד לה. שולטת בסוּגָה (ואני לא כותבת שולטתתתת כי זה איום ונורא).
עכשיו אני קוראת את מקופלת, שכל כך אהבת.
האמת? לא מבינה כל כך למה.
היא מנסה לכתוב סיפור שהוא שיר, בלי סימני פיסוק, ברצף ארוך של השתפכות נפשית – הגותית?
זה לא מרתק במיוחד (כמו אדיבה) אבל גם לא דוחה במיוחד (כמו X הפרסי). מה גם, שלא ממש קורה משהו באופן ברור. אבל בגלל שאהבת ובגלל שגם ככה חתכתי מהמשעמם באמצע, אני ממשיכה.
נראה איך יתפתח, אם בכלל.
למשעמם אני כבר לא חוזרת. החזרתי אותו היום לספריה, שהייתה סגורה למעלה משלושה חודשים, אחרי שהעבירו אותה למקום חדש, לבניין שבנו לה במיוחד בטבורה של אחת השכונות היותר מרוחקות. הרבה אנשים התנגדנו, הרבה פעמים, אבל בסוף זה הצליח. בסך הכול, טוב שיש שם ספרייה. לאוכלוסיה שגרה שם לא הייתה ממש נגישות עד היום לספרים בספריות ציבוריות, וחבל. היא גם יפה ומכובדת. בכל מקרה, אני מקווה שיפתחו עוד ספרייה במקום המרכזי שבו היא הייתה קודם. גם האוכלוסייה שם צריכה ספרייה.
אומרים שצריך ללחוץ.
אומרים שמה שייפתח לא יהיה בדיוק מה שהיה.
אומרים.
ימים יגידו.
אז זהו, בקצרה, קצת הווי על ספרים, ספריות ומה שביניהם. תאחלי לי בהצלחה עם מקופלת שלך, שיתחיל לזרום קצת יותר. בעצם, אם כבר אני מבקשת ממך לאחל, אני אצרף לזה גם את הבקשה התמידית שלי – זרקי איזו מילה. בטלפון, בדוא"ל, לא משנה. כל אות חיים תתקבל בברכה. (ואפשר לפנות לראסל קראו ולמג ראיין בשביל זה, אם זה מה שאת צריכה כדי להגיב. שנייה, אני מביאה לך את הנייד של הסוכן הראשי שלהם).
