שלום לך!
שתדעי, שמאז הפעם האחרונה שדיברנו, רציתי לכתוב לך.
מה לעשות? לא התאפשר לנו בכלל לדבר! עד שאני אוזרת אומץ, כוחות ותובנות חדשות להתקשר אליך (טוב, צריך לדייק: עד שאת מדגישה את הסאה בכך שאת לא עונה לי על כל הדוא"לים שאני שולחת ואז אני אוזרת אומץ, כוחות ושות'), יוצא שאני מתקשרת אליך בדיוק כשאת יוצאת לקניות, ככה שאין לי שום זמן או יכולת להרחיב בשום דבר. בטח שלא להודות לך על תמונות חתונה.
כרגיל, מאחר ואני לא קוראת את נושא הספר לפני משאילה אותו וגו', לא ידעתי על מה הסיפור, עד שהוא התפתח והציג את עצמו כ"ספרות שואה". פתאום הרגשתי, שכאילו יש "הפצצה" של ספרות וסרטי שואה, וזה עוד לפני שאני מתחילה (לא) להתייחס לשואה שלנו של גוטפרוינד, כי הוא לא נכלל ברשימת הקריאה שלך.
אז מכל סיפורי השואה האלה שאת מציפה אותי בהם אני מגלה (לחרדתי) שעל אף שזה נוגד כל היגיון, השואה הייתה הרבה יותר איומה וגיהינומית ממש שבכלל היה אפשר לעלות על הדעת, גם אחרי ד"ר מנדלה.
זה חוצה את מחנות הריכוז, את גרמניה ופולין, את המספרים ואת המושגים שהתרגלנו להתייחס אליהם כאל אמיתה ברורה מאליה: שישה מיליון, גטו, משרפות, הפתרון הסופי.
אבל לאמתו של דבר, אני לא חושבת שאפשר באמת לקלוט כמה זה שישה מיליון יהודים, מה זה גטו. מה זה מחנה השמדה.
אי אפשר.
ככל שמדברים על זה יותר, זה נעשה שכיח יותר, "מושרש" יותר בשפה, אבל לא נתפס יותר.
להפך.
הנתפסות רק הולכת ונעלמת, כי כבר "שמענו, למדנו, הבנו – אנחנו יודעים".
אבל לא שמענו, לא למדנו, לא הבנו ואנחנו לא יודעים כלום.
ופתאום, בזכות פרש הברונזה ובזכות גנבת הספרים ובזכות תמונות חתונה ובזכותך – זה כבר לא המושגים והמספרים והאמיתות.
זה כבר לא רק התמונות והמקומות והתנאים שכולם למדו להכיר.
זה כל כך, כל כך הרבה יתר.
כל כך הרבה יותר אנשים, כל כך הרבה יותר מקומות, כל כך הרבה יותר סבל, כל כך הרבה יותר חורבן, כל כך הרבה יותר שואה, בכל כך הרבה יותר חלקים של העולם.
אדם אחד ורעיון אחד ושנאה אחת.
תראי מה צמח מזה.
מה היום עדיין צומח.
אי אפשר להקיף את זה במילים, גם אם נחבר את כל היצירות ואת כל התסריטים ואת כל הספרים ביחד.
עם כל נקודה שנוגעים בה, פתאום מתגלה נקודה אחרת.
ועוד נקודה.
עד אינסוף.
כמו שכל אדם הוא אינסוף בפני ובזכות עצמו.
האמת הכי אמיתית היא, שבעצם אי אפשר לגעת בשואה.
כמה שכולם מנסים לתאר להסביר ולו חוויה אחת או זיכרון אחד – זה עדיין לא זה.
אז אני מסיימת לקרוא את פרש הברונזה ואת גנבת הספרים ואת תמונות חתונה אחד אחרי השני, ואני צופה ברשימת שינדלר ובפסנתרן ובזייפנים והכול אמת והכול מחריד והכול מספר את אותו הסיפור ועדיין, אין לי שום מושג.
רק הצצה מרפרפת על פסיפס של סיפורים בלתי נגמרים של אנשים בודדים שהצליחו לשרוד ולא להיגמר.
מעניין שאת כל סרטי המדע הבדיוני אנחנו מצליחים להבין יופי.
זו רק המציאות שמתגלה כקשה להבנה.
מורגש שגיל אילוטוביץ' הוא לא אדם דתי. אדם דתי לא יכול לכתוב על מקרה כזה ולהתעלם לגמרי מחבית הנפץ של הממזרות, אפילו מבלי להזכיר אותה במילה. שמעתי שני סיפורים כאלה – אחד על זוג, בעל ואישה שנפגשו במקרה ברחוב בארץ, כשהם כבר היו נשואים לבני זוג אחרים. הם זיהו זה את זה, לחצו ידיים והמשיכו ללכת, מבלי לדבר על זה יותר אף פעם. השני על חתונה שבה הסבתא של הכלה הסתכלה על הסבא של החתן והסבא של החתן הסתכל על הסבתא של הכלה והם נראו מאוד מוכרים רק שאני-לא-מצליח-להיזכר-מאיפה ואז הם הפשילו את השרוול וראו שהמספרים שעל הזרועות שלהם עוקבים. זו פעם רביעית שאני מספרת את הסיפור (האמיתי) הזה וכל השערות על הזרועות סומרות לי.
אמיתי.
אומרים שככל שהאדם לומד יותר, הוא בעצם לומד שהוא מבין פחות.
השואה זה לא המקרה הזה.
יש דברים שהם בור ללא תחתית, לא משנה כמה ספרים וכמה מחקרים וכמה סרטים וכמה סיפורים וכמה תצלומים וכמה עדויות וכמה תיעודים עוד יתגלו וייעשו וייכתבו ויסופרו.
אבל בשום אופן, זה לא אומר שצריך להפסיק.
