בכ"ה ניסן, תש"ע (8.4.2010 אם חייבים להסביר), התפרסם סיפור במגזין "דיוקן" של "מקור ראשון".
בלילה נרה היה הזוכה במקום ראשון בתחרות הסיפור הקצר של העיתון, בשיתוף בית ספר לקולנוע "מעלה", תחרות אליה הוגשו למעלה מ – 300 סיפורים מכל רחבי הארץ.
וכך כתבו חברי הצוות הבוחר: "הסיפור שזכה במקום הראשון נבחר על ידנו בהסכמה מלאה ובלב שלם. כאב גדול נטוע בין שורותיו, וגם תקווה: האהבה עוד כאן. על אף שלסיפור יש ממד רעיוני, הוא חף מריח של תעמולה. הקרע שעומד ברקעו טרם סופר דיו, והוא מובא כאן באורח מקורי.
לסיפור מבנה נכון והוא כולל ממד רגשי, הצגה יפה של דמויות ויחסים, וקונפליקט נוגע ללב. רשמיו נותרו עמנו זמן רב לאחר הקריאה."
נו, נו.
שלום ספקנות.
ברוך הבא, פקפוק.
היכנסו פנימה – אתם חוסמים למחשבה "עלי לא יעבדו" את הדלת.
הכי אני אוהבת האדרה והשתפכויות…
הכי.
ואז התחלתי לקרוא.
והחיוך השש אלי קרב קפא לי על השפתיים.
המשכתי לקרוא, והרגשתי איך הוא לאט – לאט נעלם, ומשהו אחר נולד במקומו.
אני חושבת שקוראים לזה הלם.
או הפתעה ממש – ממש עמוקה.
לאחרונה אני אומרת המון "אין דברים כאלה". נכון שאני אומרת את זה בעיקר ביחס למשהו מאוד מסוים (ובצדק), אבל בגלל שאני אומרת את זה הרבה (כאמור, בצדק), אני לא אגיד את זה עכשיו.
מה שאני כן אגיד, שמשהו כזה, אף פעם לא קראתי.
הבחור שכתב את בלילה נרה, צבי יהודה בן מאיר, היה אז בן עשרים ושלוש. אין לי מושג איך בחור בן עשרים ושלוש כותב סיפור כזה. זו שאלה שצריכה לעמוד באותה מדרגה עם "להיות או להיות" או לפחות עם ההכרעה בין מריל סטריפ לעומת כל שחקנית אחרת שבמקרה מתמודדת מולה באוסקר (מבלי לגרוע מכוחה של קייט ויינסלט. בכל זאת, היא איימה להרביץ למי שלא ייתן לה לזכות. ואת סנדרה בולוק אני מחבבת, אז אני לא מוסיפה בעניין).
כל כך הרבה יופי בכל כך הרבה שבריריות, שנושאת את כל המשקל הזה בגאוניות צרופה.
אם יש דבר שנקרא שלמות ספרותית, זה היה זה.
סרקתי ושלחתי את הסיפור לכל מי שאני מכירה, כי דבר כזה צריך להפיץ.
אני בטוחה שהעברתי גם אליך.
אין לי מושג אם הם קראו (בעיקר לא את, כמה לא מפליא), אבל בלי שום קשר, החלטתי שאני חייבת לדבר עם הצבי יהודה בן מאיר הזה. להגיד לו שפשוט…
שפשוט אין מה להגיד.
מסתבר שדווקא זה היה ממש לא פשוט:
לא דוא"ל, לא כתובת, לא טלפון.
לא נמצא ברשת.
לא נמצא ברשת חברתית.
לא נמצא בשום מקום.
אבל לא אמרתי נואש. ניסיתי אצל מישהי שאולי מכירה מישהו שמכיר. לא הלך – היא בעיקר התביישה לשאול.
חיכיתי. ולא שכחתי.
עברה שנה. נתקלתי במישהי שקשורה למישהי הראשונה שמכירה טוב יותר את המישהו שאולי מכיר ומיד שאלתי אותה. למחרת היא התקשרה עם הטלפון.
מה נו?
ברור שהתקשרתי.
לקחתי את מילון ספיר והשתמשתי בכל התיאורים שנמצאים תחת הגדרת ה"ואוו" כדי להעביר את תחושותיי הכנות.
זה לקח בערך שעה.
אחר כך אמרתי לו שהוא חייב לעשות עם עצמו משהו.
בעיקר, הוא חייב לעשות איתנו משהו ולא להפסיק לכתוב.
אף פעם.
אפילו אם הוא צריך ללכת לישון לפעמים.
מרגש, נכון?
אבל זו לא הסיבה (היחידה) שאני מספרת לך את הסיפור הזה, עכשיו.
בכל זאת, הוא התרחש לפני למעלה מחצי שנה – צריך איזשהו צידוק הגיוני.
הסיבה שאני מספרת לך את הסיפור הזה עכשיו היא בגלל שעכשיו סיימתי לקרוא את מלאכיה נרדמו כולם של מירה מגן. וכשהמנגינה של הסיפור התנגנה לי בראש ובלב וגיבשה את התיאורים לדמויות ולתמונות ולמבנים פתאום תפסתי את עצמי חושבת – כמה נהדר היה לתרגם את הספר הזה לסרט, למרקע, למסך הגדול.
אבל צריך מישהו מיוחד בשביל זה – חשבתי כמחשבה נגדית.
מישהו שיבין שזה לא סיפור גס על בגידה ויכניס מיניות בוטה ומלכלכת שתקלקל את הכול.
מישהו שיקלוט את הנפש הפיוטית שפועמת כאן ויעביר אותה, על כל רבדיה, כמו שצריך.
מישהו שיצליח לקדש את הסיפור אבל גם את הסרט, כשתי יצירות תלויות אבל עצמאיות בדרכן.
מי יכול לעשות דבר כזה?
חשבתי וחשבתי.
ואז חייכתי.
זה היה כל כך ברור.
המקרה של מירה מגן מזכיר קצת את המקרה של צבי יהודה בן מאיר: כשהתחלתי לקרוא, לא ידעתי אם היא "אמיתית" או "מזייפת לצרכי התחזות", להלן – מתיפייפת, מתחנחנת, מתהדרת לשווא בביטויים שהיא לא מבינה את מהותם, כמו אנשים אופנתיים שמקוששים מילים מכל הבא ליד ומגבבים איזו שטות שנראית נורא חכמה, רק כדי לקטוף איזה תואר של אנין ומבין איכותי.
"לא יכול להיות שיש מישהי, היום, שכותבת ככה" חשבתי לעצמי והעברתי עוד דף. "עוד שנייה יימאס עליה המשקל המכביד הזה של הצורך לעשות רושם והיא תדרדר לטבעיות של כתיבה זולה, פשוטה, לא מעניינת ואז אני אתאכזב אבל לפחות אגיד שקצת צפיתי את זה" הרהרתי וגמעתי עוד פרק.
אבל זה לא קרה.
טוב, זה קרה פעם אחת. כשהיא כתבה "בוהן" במקום "אגודל". ואוו, איך קפצתי. איך אפשר לכתוב "בוהן" במקום אגודל?! זה כמו שבערוץ 2 אחת העיתונאיות אמרה "לבשה גרביונים". מזעזע.
אבל אז היא עשתה את זה עוד פעם. ועוד פעם. וחשבתי לעצמי שלא הגיוני שעורך ספרותי (בפרט לא שמעון אדף) יפספס טעות כזו כל כך הרבה פעמים. כנראה יש לזה סיבה. עדיין לא הבנתי מהי בדיוק, אבל לפחות השלמתי עם העובדה שיש לה נימוק הגיוני (לא היה פשוט, אני חייבת להודות).
אז כן, אפשר לומר שגיליתי את מירה מגן מאוחר.
אז מה?
אני אף פעם לא קוראת את "הספרים החמים" שיצאו. זה לא עניין של מדד אחוזי קריאה או חָבִיב הַקָּהָל.
אני קוראת אם זה טוב, לא אם זה אופנתי.
ומירה מגן?
מירה מגן זה מאוד טוב.
ומאוד איכותי.
ואיכות, כפי שאומרים המפרסמים, זו לא מילה גסה.
הפיוטיות שלה (או אולי שבָּה) גרמה לי להתעלות מעבר "לציר ההגיוני" של הסיפור, ולא לחפש בו כל כך הרבה שכלתנות מתמטית, כמו שהמציאות עצמה לפעמים דורשת מאיתנו למצוא. וזה הישג נדיר, לפחות עבורי.
ואני אסביר: לפי התפיסה המקובלת, עצב נובע (בדרך כלל) מסיבה מוגדרת – קלינית (ואז אין מה לעשות חוץ מתרופות. ורדה רזיאל ז'קונט תגיד את זה יותר טוב) או מעשית: כישלון – מוחלט או חלקי. אכזבה של אי מימוש. לב שבור. החמצה. אסון.
אצל מירה מגן יש מין דוק של עצבות שמרחף מעל הדמות הראשית שלה, מוריה, טול חמקני כזה, שקשה לאחוז בו ולעקוב אחריו עד לנקודת המוצא הבראשיתית ולהבין מאיפה בדיוק הוא נולד ולאן הוא רוצה להגיע והאם הוא רוצה בכלל להגיע לאן שהוא ולהתפוגג או שהוא כאן כדי להישאר. אני חושבת שגם מוריה עצמה לא כל כך יודעת, למה היא עושה מה שהיא עושה. בסוף היא מבינה את זה, ומספרת קצת גם לנו. אבל בדרך מעניינת לא פחות, זה לא ממש מפריע להתחבר לסיפור שלה. אולי בגלל שמירה מגן מספרת אותו כל כך יפה.
אחרי הכול, יכול להיות שזה גם הסיפור שלה (מירה – מוריה ותודה על ההצתה המאוחרת).
בעולם של מירה מגן אין אנשים "רעים" או "טובים" – רק אנשים אבודים. מי יותר, מי פחות; הילדים של מוריה – גיורא שירה – נראים הרבה יותר יציבים ומוגדרים מכפי שאפשר להגיד על הרבה טיפוסים אחרים, וזאת על אף גילם הצעיר. הבעל המושלם יובל – עץ איתן ויציב עם אילנות כבויים בעיניים, נעמי הרווקה העצובה עם הרגליים המושלמות, טליה האחיינית עם אוקיינוס במקום לב, האבא־סבא, השבור־שפוף ממות אשתו או משהות בבית האבות או מכך ש(כמעט) כל ילדיו שחזרו בשאלה או מעצם נפשו המדוכדכת והמצטנעת מטבעה, תהילה מלאת התהילה, הגינקולוג התאום מולי ושימון…
אנשים שהם טיפוס, מרקם, תכונה שַׁלְטָנִית.
אנשים שהם רק תפאורה למסגרת הנפשית של מוריה, אבל מאירים כל כך חזק גם בזכות עצמם.
זה סיפור שהוא שיר. לא מחזמר קליט, אלא סיפור אמיתי שמתנגן מעל לקצב היום־יומי, המעשי, הפשוט של המציאות, שמתנשא ומתיימר ומשקיף על כל העשייה שלנו מלמעלה, ומעניק לה את הטעם החמקמק אבל המורגש של הנפש.
זה סיפור עם נשמה.
וככזה, הוא פוטר את עצמו מהצורך להיות מנומק פסיכולוגית.
לפחות בעיניי.
יש עלילה.
יש סיפור.
יש ספר.
ויש יצירה.
עכשיו תארי לעצמך שבנקודה הזו, בזיקוק הכי גבוה של סיפור ויצירה, מירה מגן וצבי יהודה בן מאיר יפגשו…
עכשיו רק צריך מפיק. ומשקיע. ובמאי.
את ולדימיר פרידמן כבר ליהקתי בעצמי לתפקיד הראשי (ללא ספק, הוא הליהוק האפשרי היחיד. מעולה, ולדימיר פרידמן. חוויה של שחקן).
אני מוכנה להתנדב (בשכר) לפחות לחלק הראשון של המשוואה…
ואם אחרי הדוא"ל הזה את לא מגיבה לי, אני באמת לא יודעת מה עוד אעשה!
