אמיר חרש, שלום וברכה
נכון, זהו מדור מכתבים לצופית ואתה, מן הסתם, אינך צופית, אך הפעם רציתי לחרוג מהרגלי ולפנות אליך באופן אישי, לאחר שסיימתי לקרוא את ספר הביכורים שלך יתבטל העולם.
בפעם הקודמת כתבתי ביקורת על ספר שלא ציינתי את שמו, כדרך שאני נוהגת לעשות כשמדובר בספר שאינו מומלץ לקריאה. כשניסיתי להסביר מדוע אני נוהגת כך, טענו נגדי שניים שעמי התווכחתי שביקורת גלויה נחוצה כביקורת בונה, החיונית ללימוד ולהפנמה של הדברים הנאמרים.
אני עדיין דבקה בהחלטתי שלא לציין את שמותיהם של ספרים שלטעמי אינם טובים או ראויים. הספר שלך, המצוין כאן בשמו המלא, אכן טוב וראוי, אך גם אינו חף מביקורת. לכן, כדי לא להדיר אחרים מן הקריאה בו וכדי להפוך את הביקורת ל"ביקורת בונה, החיונית ללימוד ולהפנמה של הדברים הנאמרים", החלטתי לחרוג ממנהגי ולפנות ישירות אליך.
ואולי "ביקורת" היא מילה חריפה מדי. נחשוב על חלופה הולמת יותר בהמשך.
יתבטל העולם הוא סיפור בלשי לכאורה, המתמודד עם נושאים מורכבים, הגותיים ורגשיים. אני אוהבת את הרעיון של שימוש בספרות כאמצעי חקירה ופענוח – אהבתי אותו באחד בספטמבר ואהבתי אותו כאן, אבל התעלומה שהסיפור שלך מנסה לפתור לא באמת מתממשת, בראש ובראשונה משום שלא באמת ברור מה מחפשים. כמובן, יש את ההסברים ההכרחיים, כאלה שמניעים את העלילה קדימה, אבל כשהם לעצמם הם לא ממש מחזיקים מעמד, לא ממש הגיוניים ולכן גם לא משכנעים.
ונניח שעם הנושא הזה עוד אפשר להסתדר, אבל לא עם השאלה הגדולה שמגיעה מיד אחר כך:
הבלש הגברי, פיליפ בוזגלו, מצליח להתחקות אחר עקבותיו של הגבר שכולם מחפשים.
הבלשית הנשית, אביגיל, מצליחה להבין את הרמזים הספרותיים שהגבר הנעלם משאיר אחריו.
ועם כל הגילויים האלה – מה בעצם גילינו אנחנו, הקוראים?
יתבטל העולם נשען על רעיון־על על אודות געגוע נצחי שלעולם לא יוכל להפסיק ולעולם לא יוכל לבוא לידי מימוש. עצם הכמיהה היא הקיום ועצם יישומה ימיט חורבן. מהליבה הפועמת הזו מתפצלים עוד שלושה תת־רעיונות על אודות השליטה של בעלי השליטה, אלה החולשים על כל המידע האנושי המצטבר בעולם הוירטואלי ומשתמשים בו לתועלתם (רעיון הגולש גם למחוזות הבינה המלאכותית ומורכבותה), על תרבות הצריכה ההופכת לתרבות של צבירת פסולת בלתי נדלית ובלתי מתכלה (החיים בזבל, גרסת המציאות) ועל המעגליות שבה נעים החיים, בשונה מציר ההתנהלות הרגיל של קו ישר עם התחלה, אמצע וסוף. במעגליות כזו העבר והעתיד יכולים להתקיים זה לצד זה וגלגולים אחרים, נוספים, אין־סופיים הם דבר מובן והגיוני.
פיליפ בוזגלו הוא אב־טיפוס של הבלש המיוסר, המסוכסך עם עצמו. באחרית דבר ציינת את קונן דויל כמקור השראה, אולי מרכזי ומהותי, אבל אם יש דמות שפיליפ בוזגלו שלך לא יכול להיות יותר רחוק ממנה הרי זה שרלוק הולמס – ההגיוני, המיושב, האמיד והמכובד. פיליפ בוזגלו מזכיר את ספלמן, אם כבר, ובכל מקרה גם אם הוא מתכתב עם דמות בלשית כזו או אחרת – הדמות הבלשית שלו עדיין צריכה ואמורה לעמוד בזכות עצמה; יש לה סיבות משלה שהובילו אותה למצב זה, לאישיות הזו, למקום הזה, אבל אתה אף פעם לא מסביר למה.
האם זה קשור להכלאה הזו שבין "פיליפ" לבוזגלו או להרצל – חוזה המדינה הרצל, זה שמייצג את ההתפוררות ובמובן לא מבוטל את האדם היחיד שבאמת הבין משהו בעולם חסר ההבנה שאתה מבקש להרוס כדי לבנות במקומו משהו חדש?
ואולי זה בגלל הבחורה שעזבה, זו שאין לה שם ובעצם גם לא ממש ידוע מה היה המשקל שלה בחייו של פיליפ, אם בכלל.
כדי שאהבה תהדהד בצורה עקבית וטעונה כל־כך צריך להיות בה משהו. המשהו הזה שכולם מחפשים, כל הזמן.
אהבה היא הנושא המרכזי – אהבה שמעניקה טעם לחיים, שמגדירה את הזהות האישית וכשהיא נגמרת צריך לנסות ולהיזכר איך היה קודם, בלעדיה. אתה בעצמך כותב את זה.
אלא שלאור כל הדברים האלה אהבה היא לא ולא יכולה להיות אירוע חולף, שאדם נכנס אליו ויוצא ממנו כפי שהיה מקודם.
אהבה משנה אנשים.
אם היא טובה היא משפרת אותם.
אם היא רעה – היא הורסת.
איזו אהבה הייתה כאן? בין פיליפ לקודמת? בין פיליפ לאביגיל?
איזו אהבה יש בין כותב הסיפורים לבין האשה שמחפשת אותו?
איזו אהבה יש בין גיבורי הסיפורים הבדיוניים לנשים שהם מחפשים אחריהן?
למה לכתוב על החיפוש הנצחי אחרי האהבה בלי להצדיק את מהות החיפוש הזה?
למה לצאת למסע מופרך, חסר היגיון, מסוכן וכן, מאוד לא הגיוני, כשאין שום יעד שמצדיק ולו עשירית מהדרך?
גם הרעיון הזה של האהובים־הנצחיים; הוא קיים אצל הגנבים היפים של מרטין קלוגר למשל וכמובן באין־ספור סיפורי ערפדים למיניהם, אבל איפה הוא קיים אצלך?
אצלך אין אהבה – אצלך יש געגוע: מצב תמידי של חניית ביניים, שאיפה נצחית אל משהו שלא יכול להתממש ושבלעדיו אין שום טעם לשום מימוש.
אבל גם לגעגוע הזה צריכה להיות הצדקה, תכלית. כדי לחיות חיים שלמים שלא מובילים לתכלית שאליה הם שואפים צריך שתהיה סיבה מאוד טובה.
מה הסיבה הזו?
אני חושבת שאתה אף פעם לא מסביר כי אתה בעצמך לא יודע.
אתה שואל את כל השאלות כדי שמישהו אחר ייתן לך את התשובה למשהו שאולי עדיין לא ביררת לבד.
אם אני לא מבינה איך הדמויות שלך הגיעו לאן שהן הגיעו – אני לא מבינה את הדמויות שלך ולא מבינה את המהלכים שלהן. כן, אתה מספר מדי פעם, מגניב מידע פה – מידע שם, אבל זה לא מספיק. המהות חסרה; הדבר הזה שהופך אנשים ונשים למה שהם – איננו. יש רק הטפסים, תבניות מקובלות, מובנות, מוכנות מהמדף. מאוד נוח להישען על תבניות מוכנות מראש, אבל זה לא מה שאתה רוצה לעשות, לא כשאתה נשען בכל הכוח על יסודות אחרים – אגדתיים, מחשבתיים, דמיוניים. אתה בורא עולמות שלמים שלא יכולים להתקיים במציאות, מציף במידע, בעובדות, בפרטים, אבל אין באמת הסבר מאחורי הבחירות שלך. כלומר, יש הסבר – וודאי שיש, אבל הוא לא קיים ברמת הסיפור: אני לא מבינה את הבחירה שלך בחלל החיצון כפי שאני לא מבינה את הבחירה שלך בערבות המדבריות (מעבר להיותם ייצוג למרחבים הבלתי נגמרים של היקום, שמים וארץ). איך הנוף השונה, השפה השונה, התנאים השונים משרתים את אותה המטרה שנותרת תמיד נצחית בליבת הסיפור הזה? הסיפור שלך?
יש סיפורים שמזמנים התמודדות פרטית של הקורא והקוראת איתם. הסיפור הזה – על מערכות יחסים בין הורה לילד, בין בני זוג, בין אדם לעצמו, בין אשה לעצמה – מעורר שאלות כאלה, או לפחות אמור, אבל בפועל זה לא קורה. הוא לא מספר לנו, לא באמת. הוא מציף אותו בהמון מידע, זה כן, אבל לא במידע הנכון, המדויק, האמיתי.
הוא גדוש בנושאים טעונים ובמצבים טעונים לא פחות, אבל מצבים טעונים לא מסבירים את עצמם: צריך גם להציג ולכתוב עליהם באותה צורה מורכבת ורגישה, כזו שחושפת את הנפש ואת כל ההיבטים שמניעים את האדם לפעול ולחיות ולהחליט מה לעשות עם עצמו ולמה.
המילים שלך מסתירות את הכוונה האמיתית או בעצם את העובדה שכוונה כזו לא באמת קיימת. לא במובן השורשי והמהותי שלה, ברובד היסודי של הכוח המניע והמסובב, זה שמייחד כל אדם בפני עצמו ובה בעת מקשר בין כולם כי כולנו אחד.
בלעדיה הסיפור שלך הוא רק אוסף של סימני שאלה שלא נפתרים, אפילו לא בסוף.
לא כותבים סיפור כזה, על מסעות בזמן, תרבויות, יבשות ומצבים כדי לספר "עוד" סיפור על געגוע וחוסר מימוש והעדר מיצוי. יש כאן השקעה גדולה מאוד בהרבה מאוד פריטים שנעצרת כיוון שהיא חושבת שהיא – כהשקעה – מספיקה.
אלא שהיא לא.
ההשקעה הזו משרתת את הסיפור ואת היסודות שלו, אבל את האמינות הפנימית שלו צריך היה לחזק ולבסס קודם כל וראשית כל. אחר כך אפשר וצריך להוסיף עליה את כל השאר – במידה, בדיוק, באיזון שמאפשר להיכנס לעולם שלם מצד אחד אבל גם לנשום בו ולהרהר עליו מן הצד האחר.
אני מניחה שהזדמן לך לקרוא או לשמוע על אודות ספריו של יואב בלום. אין כאן השוואה, חשוב לי לציין, אבל יואב בלום הוא הסוגה העליונה ביותר של מה שיתבטל העולם שאף, לפחות במובן מסוים, לעשות: ליצור עולם בלתי אפשרי שירגיש אפשרי לגמרי. אלא שהעולמות של יואב בלום, מופרכים ובלתי הגיוניים ככל שיהיו, מרגישים טבעיים, זורמים, אמינים כמו כל דבר רגיל ושכיח בעולמנו. הם כמו סהרון פריזאי – אוורירי, מלא מחילות נסתרות ופיתולים מרתקים.
הסיפור שלך, לעומת זאת, מרגיש כמו סהרון לא פריזאי – טעים אבל דחוס; אין מקום לחשוב, לעכל, לעבד. לא קשה רעיונית להתמודד עם הדברים שאתה פורש לפנינו כמו שאין מקום להתמודד איתם – הם צפופים מדי, מציפים מדי, עמוסים מדי.
אני חושבת שכל הגודש הזה נובע מהעובדה שבסופו של דבר, גם לך לא הייתה ברורה התשובה שבשבילה ובעבורה כתבת ספר שלם. זה מרגיש כאילו לקחת סיר ענק וזרקת לתוכו את כל הדברים שאי־פעם בערו בך – במחשבה, בהרגשה, בעיסוק – הדלקת אש גדולה מתחת והתחלת לבחוש, מחכה שהקסם או התהליך יעשה את שלו והמרכז יתבהר – המרכז שאתה אף פעם לא מצאת, שאף פעם לא הבהרת בעצמך לעצמך, לא במובן האמיתי שלו, לא עד הסוף.
גם מרק צריך להחליט איזה מין מרק הוא צריך להיות וגם קריאה לביטול העולם ולכינונו של עולם חדש צריכה לדעת כנגד מה היא יוצאת ולאן היא מבקשת לחזור.
במובן הזה הספר הזה הוא לא הצגה של רעיון – הוא הצעה למסע משותף בדרך.
רק שזה לא עובד ככה בספרים.
צריך סיפור לצד התפיסות הרעיונות; הן אמורות לשרת אותו, לא הוא אותן.
זו הבחנה לא קלה והיישום שלה מורכב אפילו יותר, אבל אם אתה רוצה לספר, וכנראה שאתה רוצה וצריך ויכול, זו ההבחנה שצריכה להדריך אותך.
יתבטל העולם הוא ספר ביכורים ברמה הראויה לפרס הביכורים – על אף החורים העלילתיים וההצגה הגולמית מדי של רעיונות מופשטים.
אני מקווה ומאמינה שהספר הבא שלך יהיה הרבה יותר קרוב לכוונות שלך, ושהן, בעצמן, תהיינה הרבה יותר קרובות אליך ואל מה שבאמת רצית וביקשת להגיד.
בהצלחה.
כל טוב,
גתית
