אין ספק שזו אחת הסקירות הממושכות ביותר שכתבתי. אפשר למצוא לכך נימוקים שונים, להאשים את הספר (או במקרה הנדון – הספרים), לטעון שאחרי פירוט יסודי כל־כך לא נשאר כמעט דבר לומר, וודאי שלא לחדש, או לנסות לקבוע שלכל סקירה קצב משלה, אבל האמת צריכה להיאמר: לא כתבתי כי פשוט לא מצאתי משהו מעניין להגיד.
ובכל זאת, הנני כאן; מסתבר שלעתים השלם אכן גדול יותר מסך חלקיו המפוזרים.
הארץ הטהורה מגולל את סיפורו של תומאס גלובר, צעיר אירי שחש כי העתיד צופן עבורו הרבה יותר מכפי שהעיירה הקטנה בה נולד וגדל מסוגלת להציע. הזדמנות עבודה לוקחת אותו ליפן, וגלובר נשבה בקסמה הזר־מרוחק־מסתורי־מרתק והופך לגיבור לאומי ויקיר האומה. מתוקף היותו (סוג של) שיר הלל, גם אם באופן בלתי מוצהר, הארץ הטהורה אינו מכיל שום סוג של ביקורת, קלה כנוקבת. הסופר אלן ספנס, דרך תומאס גלובר, דואג תמיד לתלות את הסתייגותו בהבדלי תרבויות שקשה לרדת לעומקם ולהתעלם מהם בעצימת עיניים שקטה ומנומסת, כדרך שבה מתנהלות הדמויות הנשיות המקשטות את העלילה.
מובן מאליו כי ספר זכאי להיות כל מה שמחברו רוצה שיהיה – ואכן, הארץ הטהורה שומר על עקביות אדוקה ומרתקת; ללא תיאורים רגשניים ובענייניות חדה וחותכת הוא מצליח לשרטט את דמותו של גיבור מסוג חדש: אדם שהמיר את רצונו לגלות את העולם ברצון לפתח את יפן והפך אותה למעצמה שהיא היום.
הפילגש האחרונה מאת לזלי דאונר ממשיך באותו קו, אך בשונה מהארץ הטהורה המסופר מבחוץ – גבר לבן ביפן החדשה, המסעירה אך גם המפגרת־משהו מבחינה התפתחותית – הוא מספר את סיפורה של החברה היפנית מבפנים, על מרקמיה האנושיים, תהפוכותיה החברתיות והמסורת העתיקה כמו הזמן עצמו. הבנה כזו תומאס גלובר לעולם לא יהיה מסוגל להעביר: הכול, גם הצער, מצטייר בעיניו כמסקרן, לא כבר־הזדהות. מה שמאפשר לו לעמוד על ההבדלים שבין שני העולמות הוא בדיוק מה שמונע ממנו להבין את הייחודיות של העולם שהוא אינו שייך לו, לא משנה כמה זמן ומאמצים ישקיע בניסיון להשתלב.
הפילגש האחרונה היא סאצ'י, צעירה הנלקחת לשמש כפילגש בארמונו של הקיסר. מתוקף מעמדה החדש חייה מוקדשים כל־כולם לשירותו של אל־אדם זה (ולשירותה של הקיסרות) וגם לאחר מותו המפתיע היא נדונה לחיות כאלמנה מבודדת, המקיימת את נדרי נזירותה בפרישות טקסית. אולם כורח הנסיבות מגרש אותה אל מחוץ לארמון, אל החיים הסוערים, המורכבים והחופשיים שבחוץ – הזדמנות בלתי אפשרית היכולה להתממש רק בתקופה רבת תהפוכות כמו זו שבחרה לזלי דאונר לתאר.
בתו של הקליגרף מאת יוג'יניה קים הוא הפילגש האחרונה רק בקוריאנית, וזו קביעה שקשה מאוד להסכין איתה משום שיפן היא האויבת הגדולה, האכזרית והמרושעת של קוריאה, זו שרמסה ברגלים גסות את מורשתה המפוארת ושללה את עצמאותה במשך שנים. אלא שמן ההיבט העלילתי־ספרותי סאצ'י ונאג'ין, בתו של הקליגרף, הן כמעט אותה הדמות: שתיהן נשלחות מן הבית כדי ללמוד, שתיהן היו והתפתחו לכדי נשים עצמאיות, חכמות ובעלות תושייה, המכלכלות את עצמן בעצמן ומתגברות על מכשולים קשים הודות לנחישותן ולתבונתן. בעולם שבו גברים הם הכול, סאצ'י ונאג'ין בוראות מציאות בלתי הגיונית כנגד כל המוסכמות ואפילו מוצאות אהבה המתאימה להן ולאישיותן יוצאת הדופן.
את הקיסר היפני של סאצ'י מחליף האב הקוראני של נאג'ין, ייצוג קפדני־מחמיר המקדש את ערכי העולם הישן על פני כל ערך אחר. נאג'ין היא אמנם הבת הבכורה (להלן – זו שנולדה ראשונה) אך היא אינה הבכירה: הדרגה הגבוהה הזו שייכת לבן שייוולד אחריה, אותו היא נדרשת לשרת כשם שהיא משרתת את אביה. לה עצמה אין מעמד, זכויות או עדיפות ועל אף שהיא מרגישה היטב בחסרונן של האפשרויות שאינן פתוחות בפניה, היא אינה מבקשת לברוח מחובותיה המשפחתיות. ההיפך הוא הנכון: לא רק שאין בה תחושת התמרמרות על הפערים המהותיים בינה לבין אחיה, היא חשה ונוהגת בו באחריות מגוננת, אפילו הורית במהותה. גם כשאמה מסבירה לה את מהות "הדרישות" המוטלות עליה כאשה, היא עומדות על הצד היפה והאכפתי שבהן: דאגה כנה לאחר מתוך התחשבות וחוזק, לא הגבלה וכניעות. זו חשיבה המושתת על נדיבות ומסירות ללא שמץ של ביטול עצמי – לא משום שביטול כזה אינו קיים (בעובדה זו אין להטיל ספק) אלא משום שזהו אפיונה של האם כדמות מלאת עדינות וחן.
עליבות מצבן של הנשים מורגשת־מודגשת ביחסיה של נאג'ין עם אביה הקליגרף, שכלל אינו רואה אותה כישות עצמאית אלא רק כבת סוררת, חצופה, גסה וחסרת תרבות. מבחינתו, מצב שבו אשה אינה יכולה לרכוש השכלה או לעבוד ללא רשות אביה הוא סדר העניינים הנכון והטוב. אם הגישה הכנועה והצייתנית של נשים בהפילגש האחרונה קשה לעיכול הרי שהנוקשות המכובדת של בתו של הקליגרף הינה, לפרקים, בלתי נסבלת לקריאה.
בהפילגש האחרונה, לצד המגבלות הרבות, יש גם ראיה של נשים (בפרט של נשות הקיסר) כיצור מעודן ויקר ערך; לאנשים פשוטים אסור אפילו להביט בהן – זו עבירה שדינה מוות. בבתו של הקליגרף אין שום "סיבה" או איזון לדיכוי: נשים כמו נאג'ין נדחקות לפינה המצומצמת ביותר משום שכך הם פני הדברים. חריגותה של אמה, המאזנת את החלטותיו הנחרצות של אביה כשהיא מביאה את רוח הקִדמה, כמו מים המחליקים בעדינות מתחת לפני השטח ומשנים את העולם, רק מדגישה את הניגודיות החריפה בין המצב הקיים לזה שאינו מעז אפילו להחשיב עצמו רצוי.
כמו הפילגש האחרונה גם בתו של הקליגרף הוא ספר יסודי מאוד, המציג עולם ללא הטפה או שיפוטיות ובכל זאת קשה להתעלם מהעובדה ששני הספרים מציגים תמונת מצב מחפירה של דיכוי שאינו יודע שהוא כזה, רמיסה מתמשכת של מגדר שמבחינת המדרג הגברי השולט הינו החוליה האחרונה בשרשרת הקיום, כל מה שלא ניתן למצוא, כמובן, בהארץ הטהורה.
הארץ הטהורה מייצג תפיסה עוצמתית של עשייה, התפתחות, תושייה, תעוזה, יזמות. הפילגש האחרונה ובתו של הקליגרף מייצגים תפיסה אמונית: בפילגש האחרונה זו האמונה באל המתגלם בבן תמותה או בבן תמותה שהוא אל המולידה את ההבנה כי לכל אדם ואשה יש מקום ומדרג ואין סיבה, אפשרות או יכולת לעבור ביניהם. בתו של הקליגרף מתמודד עם האמונה מכיוון אחר – הצורך להשלים עם שינויים המחוללים מהפכה חברתית ותרבותית והקושי להמשיך ולהחזיק בתקווה כשדברים קשים מתרחשים ומערערים אותה. ההבנה הסופית המהדהדת, שההתחבטות עם האמונה היא־היא החיים, לא צובעת את הסיפור בגוונים מופרכים של ורוד; בתו של הקליגרף אינו ספר רגשני וגם מאורעות שללא ספק היו איומים או קשים מנשוא נמסרים באותה נימה מאופקת, אפשר אפילו לומר מתונה או לפחות מרוסנת, כזו המאפיינת את העם הקוריאני ואת התורה הקונפיציאנית אך גם את החברה היפנית, יריבתה: באף אחד מן הספרים אין התפרצויות או משברים מטלטלים. הכאב נאסף והחיים ממשיכים, על אף התהפוכות האלימות, המלחמות והמוות.
שני הספרים גם מתייחסים לעולם הישן, לערכיו וחוקיו בדיוק באותה הדרך: מצד אחד חולקים כבוד עצום למסורת ששומרת על מנהגיה וטקסיה בקנאות שרק אלפי שנות דבקות יכולות לגבש, ומצד אחר מותחים עליה ביקורת מרומזת הבאה לידי ביטוי בחתירה קדימה, אל סדרים בין־אישיים חדשים ונחוצים. אותה מסורת – בעיניים מערביות – מנציחה את מה שנחשב להיות אוזלת יד והתבצרות עיקשת וחסרת היגיון. העולם המערבי אמנם נשפט לחומרה בהפילגש האחרונה אך זוכה להערכה רבה בבתו של הקליגרף, שלא לדבר כמובן על הארץ הטהורה, המשבח אותה עד בלי די.
אמריקה מצטיירת כמו ענק מלוכלך וקולני על רקע עדינותה של סאצ'י והתרבות היפנית בעוד שעבור נאג'ין הקוריאנית אמריקה היא התגלמות החלום הגדול על חופש, שוויון וידע. תומאס גלובר, שהגיע "משם" (על אף ש"שם" במקרה זה הוא אירלנד ולא אמריקה), רואה את נקודות החיסרון ובעיקר את האפשרויות האין־סופיות של הצד האחר, זה שהיה מבודד לעצמו שנים רבות כל־כך. בנקודה זו משיקים שלושת הספרים זהות מהותית משותפת: הם מתארים היסטוריה מפוארת, עוצמה ורושם, אבל המגמה התת־קרקעית שלהם מובילה לשבירת ההנצחה הזו, לכיוון חדש של הסתכלות, קיום, חיות. על אף שהם מתארים את יפן וקוריאה עיני כותביהם אינן יפניות־קוריאניות; הליבה שלהם פועמת בקצב אחר.
הארץ הטהורה, הפילגש האחרונה ובתו של הקליגרף מרגישים כמו טיול במדינה אחרת: חוויה תרבותית, גיאוגרפית, צבעונית, היסטורית וכן, גם רגשית. שלושתם רוחשים אהבה רבה לנושאי הסיקור שלהם, על אף שלא תמיד קל להתייחס אליו בחיבה או באהדה, מלמדים הרבה ומעשירים רבות, אך בשורה התחתונה לא משנה כמה יסודית הדרכתם וכמה קרוב מושא המחקר לליבם – הוא לעולם לא ידמה באמת לסיפור שמספרים "מבפנים". הגיבורים יימצאו תמיד במקום שבו היו צריכים להיות, יגלו בסופו של דבר את הנקודה הפנימית שלאורה חיו גם מבלי להיות מודעים לכך וישלימו עם המחיר הכבד שנדרש מהם לשלם עבורה – תפיסה מערבית מובהקת שמקדשת את "האני" ופחות את העולם שמשתנה סביבו. זה לא דבר רע אבל זה לא הדבר האמיתי כפי שקורותיו של שו' סאן־גוּאן, סוחר דם היה. ובכל זאת, שווה וכדאי לקרוא בהם, בכולם ואולי אפילו ברצף, על אף מגרעות כאלה ואחרות. כפי שכתבתי כבר קודם, לפעמים השלם עולה על סך חלקים המפוזרים.
כל טוב,
גתית
