ימי אהבה

על אף כל הנאמר על קלישאות, דבר אחד לא ניתן לקחת מהן: את האמת.

ימי אהבה מאת ד"ר דריה מעוז הוא ספר המבוסס (כביכול) על קלישאות, אבל אין בו שום דבר קלישאתי, וודאי לא במובן הנמוך, העלוב והרדוד שנקשר למונח והפך אותו לחבוט ומזולזל, כזה שמגלגלים עיניים לעומתו ולא באמת לוקחים בחשבון את מה שיש לו להגיד.

מבחינה עלילתית ימי אהבה הוא סיפור על זוג (אדי ואורית) המגיע לטיפול אצל מטפלת מוצלחת וידועה (תמר). ההכרזה הנרעשת "משולש רומנטי" השתרבבה לפרסום, לצד "חציית גבולות אסורה" – גירויים מפתים שאמורים למשוך את הקוראים והקוראות פנימה, להבטחת תענוג מושחת ואסור. אלא שכדרכם של גירויים מפתים ואריזות נוצצות, לעתים קרובות מדי הם מייצרים מייצג שווא מטעה והרבה פחות טוב ממה שיש לאמת להציע.

הצגת הדמויות בנויה בצורה מעניינת: כמו בהיכנסי לחיי, החלוקה הסיפורית מתאזנת באופן שווה בין סיפורה של אורית לסיפורה של תמר, יוצרת כיוון שכך התאמה, השלמה והדדיות; לא מערך מנוגד של "מטופלת" מן הצד האחד מול "מטפלת" מן הצד האחר אלא מרקם משותף של שתי נשים הזהות זו לזו על אף השינויים ההכרחיים המתבקשים ביניהן.

אורית היא הקלישאה על האשה הקטנה והיפה, זו שנשארת בבית לטפח את הקירות ואת ארון הבגדים, זו שלא צריכה לעבוד כי בעלה עובד קשה מספיק בשביל שניים, זו שאין לה מה לעשות כדי למלא את הזמן אבל גם לו היה לה, סביר מאוד להניח שהיא לא הייתה מצליחה להכניס אותו ללו"ז.

אורית מאשימה את אדי במצבה: הוא שהפך אותה לכזו – תלותית, נזקקת, צל נרדף של מישהי חזקה שהייתה פעם. אורית של עכשיו היא קורבן בה"א הידיעה, אשה שמנסה להחזיר לעצמה את השליטה בחייה (באמצעות הקאות בולימיות) לאחר שזו נשללה ממנה בכל דרך אחרת. אך מה הייתה אורית קודם שפגשה באדי? הבטחה שעתידה בהכרח להתממש, כפי שהיא אוהבת וכואבת לחשוב, או ניצולת אשפתות אבודה שנאספה אל חיקו החסון של הגבר שרצה להציל אותה מעצמה וסחף אותה אל עבר עתיד שהבטיח לה דברים שלא היה בכוחה אפילו לדמיין?

במובן הזה, גם אדי נושא באפיון קלישאתי על הגבר שלמד להיות חזק בגין התבגרות מהירה מדי, שנאלץ לפצות על חסרונו של אב נעדר שעה שבליבו פנימה הוא עדיין או בכל זאת מחפש את האם הרכה והתומכת, זו שעליה יוכל להניח את הראש ולהתרפק. אך האם זו כל דמותו של אדי? רודף נשים כפייתי־טורדני חסר תקנה, שמונע מכוח קמאי של יצר־כיבוש־שליטה, שעיניו הכחולות ננעצות בכל אשה שהוא פוגש, כמו טורף המפענח את הטרף שלו, זורעות את הבטחת האשליה המסחררת במציאות נדושה ועמלנית של נשים שחוקות? ומה הוא מוצא באורית? מוצא בה באמת שלא נמצא באף אחת אחרת (והרי אם יש דבר אחד בטוח שניתן לומר על אדי הוא שהוא בדק ביסודיות שיטתית כל אחת אחרת שנקלעה לסביבה)? מפני מה הוא נאחז בה בעוצמה כזו ומסרב לשחרר?

תמר היא הקלישאה על המטפלת הזוגית שהפכה לכזו כי לא הצליחה להציל את הזוגיות של הוריה ושלא הייתה מסוגלת להציל את נישואיה או כל מערכת זוגית אחרת שבה היא מעורבת. תמר היא גם הקלישאה על האשה שתופסת את עצמה בגיל ארבעים וחמש וחצי ומבינה שהיא רוצה יותר. רומן שניהלה עם יואב, חברו של בעלה, מלבה את סערת הרגשות שכבתה בה בנישואיה השגרתיים והיא מחליטה שזה האופן שבו היא רוצה להרגיש ולהיות מאותו רגע ואילך. לא מישהי שמנהלת מערכת יחסים שקטה של שותפים אלא מישהי שחווה, שמרגישה, שחיה. תמר תולה את אושרה במישהו אחר, בתנאים אחרים וכשהם קורסים היא נשארת לבד, שוב כמאמר הקלישאה. ובכל זאת, ועל אף שהייתה אמורה כביכול ללמוד מטעויותיה, שוב ושוב היא חוזרת־נופלת לאותם הדפוסים, לאותה ההתבטלות בפני הגבר התורן (והעלוב), התבטלות שדוחקת את הבדידות, את השקט, את הלבד עמוק לפינה, אבל בעצם מחזירה אותם אליה פי עשרה.

אבל האין זו הצגה מגמתית של המציאות הסיפורית? תמר רואה את בעלה אבנר כפי שהיא רוצה לראות אותו – יבש, משעמם, אפילו מעט טורדני. מאז ומעולם הוא היה הטיפוס היציב והרגוע אך בשלב זה של חייה, פתאום, היציבות הרגועה הזו הופכת למשהו אחר, משקולת שמכבידה עליה, שמרסנת אותה, שלא מאפשרת לה לחיות. אך האם תמר הייתה הרעייה המושלמת? השותפה המיטיבה לחיים? המאהבת שכל הגברים כרוכים אחריה? כפי שמספר אבנר בהמשך, לא היה קל לחיות לצידה, אבל הוא אהב אותה ונשאר. תמר, לעומת זאת, לא עוצרת לבחון את ההיבטים המורכבים שבעולמה כדי להחליט האם וכיצד ניתן לשנות או לשפר או לפחות לחיות עמם בשלום. על אף שהיא מכירה בחלקה למצבו הרדום של הקשר עם אבנר, היא אינה לוקחת אחריות – לא מנסה לתקן אלא רוצה רק לברוח, להימלט אל חיקו של יואב ולאחריו אל חיקו של ייצוג גברי קלוש אחר.

הבחירה בשמות הגיבורים מעמיקה את ההבנה ואת המתח הסיפורי־עלילתי שהרי אבנר (בן נר) היה שר צבאו של שאול המלך אשר נהרג על ידי שר צבאו של דוד, יואב (בן צרויה). יואב של ימי אהבה מהדהד את ההרג המעשי־נפשי הזה, בדומה לאופן שבו שמה של תמר מהדהד לתמר בת דוד שנאנסה ע"י אחיה אמנון לאחר שנשלחה לטפל בו. מארג היחסים הזה מתכתב עם מארג היחסים בין יואב לתמר וגם ליחסים שבין אדי (המטופל) לתמר (המטפלת) ולנקמה (המינית והפסיכולוגית) שנוקם בה אדי (כפי שתמר עצמה מבינה, בסופו של דבר), בגין התערבותה ב"תיקון" אשתו אורית שלא כפי רצונו.

אורית מוצגת כבעלת זיקה לתחום האמנות – תחילה כסטודנטית מבטיחה בבצלאל ולאחר מכן כמורה לאמנות בתיכון (עם עצירה קצרה ולא משמעותית כמורה לאמנות בבית ספר יסודי). אולם על אף המאמץ המודע מאוד (שמרגיש דווקא מאוד לא אמנותי) לשייך לה מונחים, סגנונות ואביזרים "שימושים", נראה שעיקר הדימוי הוא במעבר שהיא עושה (באמצעות האמנות) ממטופלת למטפלת, היפוך מעניין של התלמיד שהופך למורה או חולה ההופך לרופא.

תהליך דומה בכיוון הפוך עובר (כביכול) על תמר, המטפלת הזוגית המצליחה. רשימת ההמתנה של הלקוחות העתידיים משתווה כמעט לרשימת הלקוחות הקיימים אך קיים ניגוד משווע בין האופן שבו היא תופסת את מיומנותה המקצועית מצד אחד ואת השיממון והשעמום האנושי (נשי) שלה מן הצד האחר; כאילו שאין הלימה או השקה או הקבלה בין שני התחומים המרכזיים של חייה; כאילו שהתובנות האקדמיות והניסיוניות לא מעניקות לה את הידיעות המעשיות ואת היכולת ליישם אותן, הלכה למעשה.
לא כאילו – באמת.

תמר חושבת שהיא יכולה לרפא ולהציל אחרים, אבל חרף ההוכחות הברורות בצורות מכתבי תודה ומסרונים משתפכים, יש במחשבה זו היבט הנעוץ בתפיסת שווא לגבי יכולותיה הכישרוניות להפליא. ההנגדה שיוצרת הקלישאה מאפשרת לה להרגיש מבפנים את האופן שבו התנהגותה נתפסת מבחוץ: התערבות לא רצויה, כפייתית ותובענית של מישהי שחייה שלה חסרים את העניין המרכזי שמעגן את חייהם של כל־כך הרבה אנשים אחרים למקומם. הרצון שלה לעזור – בכל הנוגע לטיפול הפרטני באורית – נובע מתחושה שהיא יכולה להתמודד עם משהו שהיא לא באמת יכולה להתמודד איתו: היא אינה פסיכולוגית, המאמץ הזה גדול עליה, אבל היא משוכנעת שאף על פי כן תצליח, גם במקום שכל האחרים נכשלו או לא ניסו כלל.
ואז מישהו אחר (אדי) מתערב בחייה, מציג את עצמו כמי שרוצה לעזור וכיוון שכך מפקיע ממנה את תחושת העצמאות, השליטה והכבוד העצמי. הרצון הטוב, האכפתיות והמסירות נראים מאוד משכנעים, בדיוק כמו רצונה של תמר מן הצד הנגדי, אבל הם אינם מוזמנים ואינם רצויים והם לא יובילו לשום מקום מועיל – רק להרס וחורבן.

פעולות העזרה המתמסרת, השופעת טוב לב, נובעות אך ורק מתאוות השליטה (של אדי) ומשעמום (של תמר). שעמום מהותי, קיומי, מציק – כזה שממלא את הלב אחרי שנגמרו כל הדברים לעסוק בהם או לפני שבכלל התחילו. גם אורית סובלת מאותו השעמום, שיממון שמוביל אותה להתעסקות כפייתית־טורדנית בדבר היחיד שהיא מסוגלת להתעסק בו – מעקב סיזיפי אחר בגידותיו של בעלה. אדי, כך היא מאשימה אותו, דיכא כל יצר פעלתני בה, אבל כמו ברשימון קשה להחליט, לאחר ששומעים את עמדת הצד השני, מי באמת צודק ומי באמת שוגה או משקר ואולי שני הצדדים שוגים וצודקים, משקרים ומדברים בכנות בעת ובעונה אחת.

מהיכן נולד השעמום הזה? מהיכן צמחה התלות הזו, ההתבטלות המוחלטת של תמר בפני גברים שלחלוטין אינם משתווים לה – לא ברמתה המקצועית, לא ברמתה האישית, אפילו לא בהופעתה החיצונית?
וכשהתבטלות כזו מופיעה ביחס לאדי, בעלה של אורית, האם היא הגיונית יותר, מוצדקת יותר?
מדוע תמר לא מצליחה ליישם את מה שהיא מטיפה לו? מדוע היא ממתינה למסרון שיגאל אותה מקיומה העלוב בלעדיו? ובעצם, השאלה הגדולה והמהותית באמת היא מדוע קיומה עלוב בלעדי אותו מסרון, אותה הודעה, אותה הכרה בכך שהיא קיימת ושיש מישהו שמעוניין בה, שחושב עליה, שמתגעגע אליה? מדוע ההכרה של האחר (הגבר) חשובה יותר מהעובדה שהיא קיימת בצורה מוחלטת ובלתי מעורערת גם בלעדיו? האם הדימוי העצמי שמשליך עצמו בצורה רופסת כל־כך יכול להשתקם? להאמין בעצמו? האם קיימת תקווה לאשה לחיות, לשמוח, ליצור, ליזום גם אם אף אחד לא מתקשר?

ימי אהבה מושתת על מערכות יחסים פגומות, מצולקות, חסרות ומכאיבות, אך זו לא מערכת היחסים שמגדירה את מצבן של הנשים – זו החשיבה כי ההכרה בקיומן שבאה מטעם אדם אחר היא הכרה חשובה יותר מההכרה העצמית שלהן בעצמן. זו עשייה שאין בה עשייה אבל היא מצטיירת כפעלתנית יותר מהעזובה המשמימה של חייהן נטולי המעש. לכן יש נשים המוחקות את עצמן בפני גברים, מחפשות את הכרתם בקיומן, ההכרה שהן זקוקות לה כדי להתקיים. התבטלות של גוף ונפש, הקצבת משאבים רגשיים למערבולת נפשית שלא יוצרת ולא מכוננת ולא פותרת דבר, מחול שדים שלא ניתן להיחלץ ממנו אך ורק בגלל המחשבה שהנה, עוד רגע, מישהו יזהה אותה ויכיר בה ואז היא תזהה את עצמה בעצמה ומשהו בחייה יקבל משמעות ומשקל.

הקלישאה האמיתית היא שכל מה שימי אהבה מספר הוא אכן האמת וכמה עליבות עצמית ואמיתית יש בהצגה העלובה והאמיתית הזו. העלאת גרה שכלית־נפשית בלתי פוסקת ובלתי נמנעת שמכאיב ממש לקרוא אותה.

דפוסים אפשר לשבור, לאמץ חדשים – זה עניין של החלטה. החלטה קשה, ללא ספק, כפי שמוכיחה אורית היטב, אך האם לא קשה יותר להתבטל בדפוס הרסני ומשפיל שבו כלואה תמר (ואשר גם אורית הייתה כלואה בו עוד קודם)?

האם זו אשמת הספרים, הסרטים, המוזיקה? אשמת העולם שמוכר אשליות על אהבה ועל מימוש עצמי שייתכן רק באמצעות זוגיות?
500 ימים עם סאמר מציג את אותה תלות, אותה התרפסות, אותה התבטלות מוחלטת הפעם מצידו של הגבר, בחור המאוהב בבחורה שאינה בטוחה בטיב רגשותיה כלפיו. מסע העליבות והעלבונות הגברי שלו לא נראה פחות עלוב מהתחפרותן הנשית של תמר ואורית. בשני המקרים הוא פשוט עצוב.

גם אם זה מלאכותי, ואם אם זה נעשה בכפייה, אסור להיכנע לרושם ולנוחיות של הסחרחרה הרגשית – מה שתמר מלמדת את אורית היא צריכה ללמד את עצמה, אפילו בכוח. הספר מגלגל באריכות (לא מייגעת) מסכת רגשית ומוכרת מאוד ומתוכו, מתוך ההתעסקות הרגשית הקשה הזו, הצורך בשינוי, בשליטה על המחשבות, על ההתנהגות, על הפסקת הכפייה המחשבתית, חייב להתממש.

תמר משחררת את אורית להיות האדם העצמאי שמזין את עצמו מכוח האמונה בכוחו, ביכולותיו, בעצימותו האישית והופכת להיות אורית בעצמה – מעין משחק של חילופי תפקידים, אלא שאין כאן באמת משחק של חילופי תפקידים משום שאורית לא באמת "נרפאה" ותמר לא באמת "התקלקלה". הן תמיד היו מה שהיו והדפוסים הגרועים שניהלו את חייהן לא נעקרו או טופלו מן השורש. לעתים יש הפוגה זמנית במיסוך הכאב, בטשטוש העובדות אבל לא בהדחקתן או בהרחקתן או במיגורן. האמת תמיד שם והיא תמיד בלתי אפשרית ובלתי נסבלת.

ימי אהבה הוא ספר לא נוח משום שיש בו אמת גדולה שקשה מאוד להישיר מבט ולהכיר בה. העברית שלו יפה וקולחת, מיומנת מכדי לגלוש לתיאורים חושפניים־זולים מתוך הבנה פנימית מוצקה, ידענית ומבוססת כי סיפור טוב לא נבנה על גימיקים של מציצנות וחשיפה כמו־נועזת אלא על אמת וכנות רגשית, קילוף איטי של תהליכים נפשיים ומורכבויות אישיות.

ימי אהבה הוא ספר כמו פסיכולוגי שלא באמת מושתת על פסיכולוגיה אלא על ההבנה של המספרת את הפסיכולוגיה – נבכי הנפש והתפתלותם. זו הבנה ספרותית – לא קלינית – של נפש הדמויות; שפה של בני אדם, לא של מטפלים. אין בו שיפוטיות, הטפת מוסר או אפילו הרמת גבה מבקרת, מנקרת, אבל הידיעה הנכונה של מה נכון ומה אסור, מה בריא ומה מעוות, מהדהדת מבין המשפטים, מתוך המילים, יוצרת רובד דו־מימדי של מציאות ושל הבנה של אותה המציאות – שני דברים שהם, לפרקים, הפוכים לחלוטין זה מזה.

הקלישאה על האשה החזקה שלא נותנת לאף אחד להיכנס, שעוזרת לכולם אבל לא לעצמה, שלא יודעת איך להישען ואיך להיפתח ואיך לפנות מקום למישהו אחר, נוכחת כאן במלוא עוצמתה, לצד הקלישאה על האשה התלותית בצורה מוגזמת, זו שנשענת על כל מי שאפשר כדי לקבל אישור, תמיכה, אהדה.

צריך ביטחון כדי להישען על מישהו, אמונה שכל הדברים המציאותיים מתחת ליופי התדמית לא יבריחו, לא יבהילו, לא ימיטו חרפה ואסון בעת החשיפה והגילוי, אבל לא תמיד יש אומץ לנצח את הפחד.
צריך מישהו שיעזור, שיתמוך, שיאהב כדי שהמקום החלש הזה יתרפא.
לכן, ועל אף הכול, ימי אהבה מסתיים בדרך רכה יותר, משתפת. אחרי שהגרוע מכל כבר אירע וכל המגננות קרסו, מה שנשאר זו רק הנפש. חמלתה הגדולה של המספרת היא שמאפשרת לנפש הזו למצוא לה נפש תומכת ואוהבת כדי לרפא את עצמה.

ימי אהבה לא מוצא פתרון לכל השאלות שהוא מציף – וזה גם לא מתפקידו. ספר טוב אמור לעורר מחשבה, לערבל את המים, להציף ולהעלות למודעות דברים רדומים השוכנים במצולות ה"אני".
העיסוק הקודם של ד"ר מעוז בנושאים אלה מעיד כי יש בהם חידה גדולה יותר גם עבורה, ואולי הכתיבה היא ניסיון לפענח אותה או, לפחות, לפרק אותה לחלקים, למרכיבים שניתן להתבונן בהם בנפרד כדי לנסות להבין, להעריך, להתמודד.
במקרים כאלה עצם ההתמודדות היא הצלחה כשלעצמה.

כל טוב,
גתית