סיימתי לקרוא עכשיו את הספר ילדי המלך מאת קלייר מסוד. בשונה ממרחק נגיעה וההיסטוריה הסודית, ילדי המלך מדבר על החיים שאחרי סיום בית הספר והאוניברסיטה. זה די מרענן, משום שרוב הסיפורים תקועים בפרק הזמן של "כמעט מיד אחרי" והאכזבה הבלתי נמנעת (כי אחרת – איך אפשר?) בעוד שילדי המלך מדלג עשר שנים לאחר מכן כדי לשאול: אחרי עשור של אפשרויות, מה בדיוק עשיתם עם החיים שלכם?
כשהתחלתי לקרוא חשבתי יותר בכיוון של במרחק נגיעה ובעיקר ההיסטוריה הסודית כאמור, ועל האופן שבו אנשים נידונים – כך נדמה – לחוש תמיד תחושה מרה של החמצה ביחס להבטחות הגדולות שהם טיפחו לגבי עצמם בעתיד. תהיתי ביני לבין עצמי, מדוע קיים תמיד פער בלתי נמנע בין מה שיכולת להיות לבין מה שנהיית בפועל ובעצם, האם הוא קיים בהכרח?
קחי למשל את עשר שנים שמדבר בדיוק על פרק הזמן שחלף בילדי המלך או דברים שצריך לעשות עד גיל 30 שעוסק בטווח הגילאים האמור (ואני לא מתייחסת לשבעה דברים שצריך לעשות לפני גיל 30 לא רק משום שהוא סרט של בנות – למרות שאין שום דבר רע ב"סרט של בנות" – אלא משום שהוא עליז יותר או לפחות קודר פחות מנבואות הפורענות של יתר הסרטים ועל כן מחטיא את הנקודה) או אפילו פודינג אמריקאי 2: כל הסרטים האלה מתחילים עם סקירה מאוכזבת על כל הדברים שגיבוריהם רצו לעשות ולא הצליחו (עד גיל 30) ואז מסתיימים בסיפור אהבה, שזה נחמד כעיקרון אבל לא ממש פותר את העניין: חייהם או שאלת האכזבה לגבי חייהם לא חגו רק סביב נושא מערכות יחסים (או היעדרן בעיקר). אותם גיבורים קולנועיים (לספרותיים נגיע מיד) חשו החמצה בעבודה, במעמד, ברמת ההכנסה, במקום המגורים – בקיצור, ריקנות מהדהדת וכואבת הנובעת מהפער בין הנחלם למצוי (לו הדברים היו הפוכים לא היה בסיס לסיפור). הסרטים ניסו לפתור את כל השאלות הגדולות במענה אחד, ועל אף שזה המענה החשוב ביותר, המוביל להשלמה או להתמודדות מפוכחת עם יתר ההיבטים שבחיים, עדיין אותם היבטים (משניים ככל שיהיו) דורשים התייחסות ותשומת לב. זה משהו שילדי המלך לא חוטא בו לחלוטין או – על דרך החיוב – מקפיד להתייחס אליו בתשומת לב מרבית.
אז נכון – בהתחלה חשבתי שמדובר בעוד סיפור על תהומות בלתי ניתנים לגישור אצל בני הנעורים המבוגרים, אבל אז היריעה התפרשה מעבר לטווח הגילאים הנקוב והרחיבה את ההחמצה ומשמעותה. במילים אחרות: הנושא הפסיק להיות "חוסר מימוש בגיל מסוים" והפך לסוג של החטאה גורפת וכמעט פושעת ברמה העקרונית, אצל כל בני האדם (או לפחות, אלה הנזכרים בסיפור – מדגם מייצג עבור כל האנשים האחרים המרגישים עצמם דומים להם באיזשהו אופן, או דומים למישהו שמזכיר אותם וכן הלאה).
גיבורי ילדי המלך – דניאל, ג'וליוס ומרינה – למדו יחד באוניברסיטת בראון.
דניאל היא הקרתנית הטיפוסית שמגיעה לכרך הגדול ובונה לעצמה חיים עירוניים כיאה וכנדרש: מפיקה בערוץ טלוויזיה תיעודי, בעלת דירת חדר מטופחת ושני חברים קרובים. היא מתלבשת לפי רצונה, חיה לפי רצונה אבל מאושרת או שבעת רצון היא לא. או לפחות לא ממש. אמנם לה זה מפריע הכי פחות (ביחס לחבריה) אבל עדיין, אין כמו ניקור קטן כדי להרוס למישהו באופן קבוע את מצב הרוח הכללי.
ג'וליוס הוא סוג של החמצה מסחררת: עם כישרון הכתיבה והביקורת שכביכול יש לו הוא יכול היה לכבוש את עולם התרבות ולהפוך לשם דבר בתחומו, אבל משום מה זה לא קורה. ג'וליוס ניחן בהרס עצמי מתוחכם שלא נראה כמו הרס עצמי אלא מתחפש למשהו אחר, משהו שבז לכל מחויבות, לכל שגרה, לכל מסגרת. לכן הוא בורח מהן כמו מאש, מתיירא מקביעות – אפילו כלכלית – וחי חיי נהנתנות לא מהנים במיוחד של מסיבות, הוללות, סמים ומיניות מופקרת. המהפך העלילתי המתוחכם הוא שג'וליוס בוחר לעצמו בסופו של דבר בן זוג שהינו ההפך הגמור ממנו: מישהו מיושב, מתוכנן, מאורגן. גבר יציב בעל עבודה קבועה, הכנסה רווחית, דירה מפוארת, בגדים מחויטים יוקרתיים וחיים בטוחים. ג'וליוס הופך למעין עקרת בית בתהליך לא ממש ברור – לפחות לא לי – ולא יודע האם הוא מאושר במערכת היחסים הזו שבה הוא יכול להמשיך שלא לממש את עצמו כי יש לו תירוץ טוב (כביכול) או שמדובר באשליה. התנהגותו מעידה שלא טוב לו (גם הספקות שהוא עצמו מעלה עוזרים לביסוס המגמה), אך הוא מתכחש ומלביש משמעויות אחרות למצב. אגב, מערכת היחסים מתפוצצת בסופו של דבר בצורה מכוערת ואלימה מאוד ומותירה את ג'וליוס באותו מצב עלוב ובלתי ממומש שבו היה מלכתחילה.
מרינה היא הדמות שאמורה הייתה להיות המבטיחה מכולן. ראשית, היא יפיפייה מהממת, על אף שאינה בלונדינית (לשם שינוי) אלא שחורת שיער. מעבר להופעתה המכשפת מרינה היא גם בתו של מארי תווייט, עיתונאי מפורסם ועתיר רושם והישגים. היא חוזרת לבית הוריה המפואר בסנטרל פארק לאחר שאירוסיה לאל "השמן" התבטלו והותירו אותה ללא דירה, ללא עיסוק וללא אמצעים כלכליים. מי שהחיים כביכול הובטחו לה על מגש של כסף (על אף שגם היא, כך היא מודה, לא הייתה ממש מאושרת עם אל "השמן") הפכה לפרסומת מהלכת של כישלון מהדהד. הבעיה היא שמרינה לא עושה דבר כדי להיחלץ ממצב הביש שאליו נקלעה, לא בבית הוריה ולא בכלל. היא משמשת סוג של מזכירה זוטרה לאביה המפורסם והחשוב (מעין תמונת ראי לג'וליוס, בריחה אל חיי ניהול משק הבית כתחליף פחדני לביטוי כן ואמיץ של ה"אני". נסיגה מגדרית-רעיונית יש לומר), אבל מה שהרגיז אותי במיוחד הייתה השלווה נטולת האכפתיות שבה היא מתנהלת בעולם: אנאבל, אמה שעובדת כעורכת דין בעמותה שהיא עצמה הקימה כדי להגן על חסרי הישע, טורחת כל היום מחוץ לבית וגם בבית עצמו אך מרינה ואביה לא נוקפים אצבע כדי לעזור. חדרה מתואר כביטוי של אותה ערבוביה מקסימה מאפיינת אלא שלא יכולתי למצוא בו (או בה) שום קסם. האופן המוחשי שבו מרינה כושלת לסדר את בגדיה או את להציע את מיטתה מבטא ללא ספק את האופן שבו היא כושלת לסדר את חייה. היא רוצה לעשות משהו "חשוב", אבל היא רוצה לעשות את זה בהתפנקות כזו, שחוצה את המגוחך, פוסחת על הילדותי ומגיעה הישר למקומם ולבלתי מתקבל על הדעת. אולי בגלל האופן שבו היא נראית והקלות שבה התנהלו חייה, מרינה מצפה שהעולם פשוט יחליק מעצמו אל בין זרועותיה הרזות. היא לא חושבת חלילה שעליה להתאמץ בעבור זה. אביה עושה דברים חשובים והיא עצמה בחורה חכמה (בכל זאת, בוגרת אוניברסיטת בראון) אבל מכאן ועד להתאמץ? מה זה "להתאמץ" בכלל? הגדרת החיים שלה מספיקה לה ואולי גם לכל האחרים.
מאוחר יותר היא מכירה עורך בשם לודוביק סילי ומוצאת את כיוונה החדש בו, אבל אי אפשר לומר שזה ביטוי מעשי של חייה. לודוביק פשוט גורם לה להחליף את דמותו הנערצת של אביה בדמותו שלו עצמו. זה מתחיל בקטן אבל מתפרץ לאחר שהספר – אותו "נאבקה" לכתוב במשך שבע שנים ואשר הושלם לבסוף, בעזרתו האדיבה של לודוביק – זוכה לביקורת (עניינת לטעמי) מאת מארי המנוסה.
מרינה לא מתייחסת לביקורת: היא תולה את האשם באישיותו שואפת הגדלות של אביה ומעמיקה בכך את הפער שהחל לודוביק לחפור ביחסיהם. אגב, ללודוביק יש קיבעון טורדני לגבי מארי תווייט: הוא שונא אותו בצורה תהומית, טוען כנגדו בכל הזדמנות ומחשיב אותו ליוצר בינוני ולאדם שאינו עושה את מה שהוא מתיימר לעשות – להלן, ליישם את האמת לה הוא מטיף. לודוביק עצמו הוא צעיר בעל שאיפת גדלות, המבקש לייסד עיתון מהפכני – חתרני שיהפוך את העולם על פיו. אני אקלקל מראש ואומר שבסופו של דבר המאמצים האדירים שהוא משקיע שוקעים בתהום הנשייה – תרתי משמע – בגלל ה־11 בספטמבר, אבל משום מה אי אפשר ממש לרחם עליו. קיננה בי ההרגשה שלודוביק היה משתמש בעיתונו כדי להרוס את מארי תווייט וזו אינה מטרה ראויה בשום אופן, לא בפני עצמה ולא בכלל. לא שמארי הוא דמות מופתית, אבל בקריאה מסכמת הוא טוב בהרבה מדמויותיהם החיוורות והעלובות של הצעירים המקיפים אותו. כן, הוא מנהל רומן עם דניאל, על אף היותה חברתה של מרינה, דבר אידיוטי לחלוטין לא רק מהסיבות המובנות אלא משום שמהות הקשר אינה ברורה די צורכה (מחניף לדניאל שאדם חשוב כמוהו מגלה בה עניין, אבל מכאן ועד להחשיבו לנפש התאומה שלה ולהיכנס לדיכאון לאחר שהיא מבינה שלא תוכל להמשיך את חייה עמו עוד גדול ההבדל וחסרות חוליות הקישור ההכרחיות). נכון, הוא משכתב לעתים כתבות שכתב בעבר אבל בכל זאת הוא עשה משהו. הוא עשה מעצמו משהו וזה הרבה יותר ממה שאפשר להגיד על כל היתר, לרבות בתו היקרה והנערצת.
אחיינו של מארי, בוטי, בנה של אחותו, מגיע אל מארי במסגרת מסע "חיפוש הזהות" שהוא עורך. צעיר מבולבל, מגושם וחסר הכוונה לחלוטין. בוטי רואה במארי מי שיוכל לעזור לו לגבש את נפשו השאפתנית אך מתאכזב לגלות שדודו הנערץ הוא בדיוק כמו כולם ואפילו פחות מכך, במיוחד כשרף הציפיות הוצב כה גבוה, ברמה בלתי מציאותית כמעט. הוא מגלה את הרהוריו של מארי – שרבוטים הגותיים שנועדו, יום אחד, להיאסף ליצירת המופת החשובה ביותר של חייו: הספר שיורה לאנשים כיצד לחיות – וחושב אותו לריקני, שטחי ורדוד. הוא כותב מאמר על כך, מאמר שבכוונתו למסור ללודוביק סילי ולפרסמו בעיתונו החדשני. לודוביק כמובן חפץ לעשות זאת אך מרינה, שהתמנתה לעורכת מדור התרבות (משרה שאינה ראויה לה כלל) מסרבת בכל תוקף, על אף שהיא אינה יכולה להימנע מתחושת הניצחון שהנה אביה ביקר את ספרה וכעת מקבל מנה אחת אפיים. אפילו מארי עצמו מהרהר, מתחת לזעם האדיר שהוא חש על הבגידה המשפילה שהסב לו אחיינו, שאולי יש דברים בגו. אולי באמת הוא אינו האדם שחשב עצמו להיות.
זו נקודת הסתכלות אחרת, שונה מזו של מרינה, ג'וליוס ודניאל שחווים כאמור את הפער שבין ציפיותיהם מעצמם לבין כישלונם בפועל. לאמתו של דבר, עצוב שאיש רב־הישגים כמו מארי – שוודאי אינו יכול להיות הקדוש שבוטי החליט שהינו – ראוי להישפט בצורה כה עלובה על ידי אדם מבולבל ואבוד. בשונה מבני השלושים הלא מוצלחים, למארי הייתה אצטלה (גם אם לא זכות) להאמין שהוא אדם בעל הישגים. הוא אכן כזה. אלה ששוללים אותו – לודוביק, בוטי – מנסים להגדיר עצמם תוך התנגדות למה שמארי תווייט מייצג. זו חולשה אדירה. אדירה: הם לא טורחים לברר מה הם מייצגים או מי הם באמת, אלא מחפשים את הגורם הכוחני ביותר שיוכלו להתנגד לו ועל ידי כך לבסס לעצמם תחליף עלוב של זהות.
זו מהותו המהפכנית של כתב העת היומרני של לודוביק: ניפוץ מוסכמות, שבירת תפיסות. הוא מבקש ללכת בדרכיו של נפוליאון, לייסד חשיבה עצמאית וממלכה חדשה המטילה ספק בכול ובוחנת את עצמה מחדש, שוב ושוב. האמת? זה אפילו לא נשמע חכם. כשאיין ראנד עשתה את זה, זה היה מרשים. לודוביק סתם מבקש לבעוט, כנראה משום שהוא לא מסוגל לייצר שום דבר משל עצמו. פשוט אין לו משהו חשוב להגיד.
אותו דבר לגבי בוטי: הוא פורש מהלימודים משום שהוא מבין שמוסדות ההשכלה עוסקים יותר בציונים ובבחינות מאשר ברכישת ידע. אמנם הוא מאמין שבאוניברסיטת הרווארד הוא ימצא אנשים הדומים יותר להשקפת עולמו, אך אין לו את האמצעים הכלכליים ללמוד שם. על כן הוא פורש ומחליט להשכיל את עצמו בכוחות עצמו – ומה את יודעת? זה לא ממש מצליח. הוא קורא שוב ושוב כתבים הגותיים שנתפסים בעיניו באופן שבו הוא מבקש לתפוס אותם. זה מסוכן וזה מוביל למעשים מסוכנים כמו המאמר נגד דודו שהינו, בפשטות, יריקה (מבולבלת) בפרצוף, ושברון הלב שהוא ממיט על אמו, כשהוא מתחיל את חייו מחדש ומניח לה להתאבל במחשבה שבנה נספה באסון המגדלים (היא מאשימה בשנאה יוקדת את אחיה, הגורם האחראי בעיניה לכל העניין).
למידה עצמאית מצריכה משמעת. למידה עצמאית מצריכה מיומנות. למידה עצמאית מצריכה לימוד קודם, מבוסס, מבוקר, כזה שיעניק כלים יישומים להמשך הדרך.
לבוטי אין משמעת, מיומנות או כלים שעליהם יוכל להסתמך.
לדודו מארי יש. לדודתו אנאבל יש (היא אולי הדמות הראויה מכולם). אלו אנשים שעשו מעצמם משהו, שלא הפסיקו לעשות מעצמם משהו, וזו בדיוק ההבנה שחסרונה החריף מורגש ביתר שאת בתפיסת עולמם הצרה של דניאל, ג'וליוס, מרינה, לודוביק ובוטי.
דניאל, הנמצאת כאמור במקום טוב יותר ביחס לחבריה, מרגישה שהיא אינה ממצה את עצמה בעבודה שבה היא עוסקת. מאוחר יותר היא מגלה בה עניין והתחושה מתחלפת: היא מבינה את החשיבות והתרומה של מה שכן ניתן לעשות ונפעמת ממנה בהתרגשות אמיתית, אבל אז פרשיית הרומן הסודי עם מארי מערפלת את חושיה וגורמת לה לאיבוד (זמני) של שפיות דעתה.
מרינה מצליחה להשלים את כתיבת ספרה הגחמני אבל בסופו של דבר כנראה שלא ממנו תצמח ישועתה הגדולה (אם תצמח בכלל). הספר אינו "הדבר החשוב" שמרינה ביקשה לעשות בחייה (לכתוב על האופן שבו אנשים משליכים את מאווייהם ותסכוליהם על ילדיהם באמצעות בחירת מלבושם. דווקא נושא בעל גרעין מעניין לטעמי). הספר עשוי להצליח אך ייתכן שלא ובכל מקרה, נהיר שלא יותיר חותם עמוק בחייה. אפילו בכישלונותיה המהדהדים, כמו ב"הצלחותיה המזהירות" (חתונתה, משרת העורכת) היא הייתה ונותרה אשת החברה היפיפייה, בתו של מארי תווייט ותו לאו (על אף שיש אנשים שעבורם זה מספיק בהחלט).
ג'וליוס נותר ג'וליוס, עם אותו יצר הרסני שיוסיף לדון אותו לבקר, להשמיץ ולשלול דברים באופן שימנע מאנשים אחרים לצרוך אותם. אכן, הישג. ייתכן שיש כאן ביקורת מרומזת, הפוך על הפוך, כנגד מבקרים למיניהם שכל מהותם היא רק לפסול ולהטיל דופי (מודה שאני מופתעת כל פעם מחדש כשאנשים לא מבינים מדוע אני לא מפרסמת ביקורות שליליות. הם טוענים שיש לי אחריות כלפי הקוראים, אבל זה לא ממש נכון. לדעתי חשוב הרבה יותר להמליץ לאדם מה כן לקרוא או לראות מאשר מה לא. אני לא מחוקקת או שוטרת. אני לא אמורה להזהיר מפני סכנות אפשריות. וגם אם מישהו יקרא ספר או יצפה בסרט שיכולתי למנוע ממנו לו הייתי מודיעה על כך מראש – אז מה? אם אני צלחתי אותם ונותרתי בחיים, גם הוא ישרוד).
הנחת היסוד המציאותית היא שכדי להצליח צריך לעבוד. זו הגישה האמריקאית: תעז, תיזום, תהיה.
ילדי המלך בא ואומר משהו נוסף: כדי להצליח, אתה צריך שתהיה לך גם מטרה ראויה.
זו לא הטענה המפורשת של הספר: אין ספק שהוא דן בהרחבה בנושאים של מימוש או העדר מימוש עצמי, מאבק כוחות ויחסי הורים – ילדים שמתבטאים אחר כך במערכות יחסים בין בני זוג, אבל בסופו של דבר, זו המסקנה שאיתה אני יצאתי ממנו.
אולי בגלל שזה מה שאני חושבת.
צריך לעשות דברים משמעותיים, דברים שנוגעים באנשים, דברים שמשמחים ומעוררים מחשבה, דברים שיכולים לתרום למשהו, לשנות משהו, לשפר ולהיטיב.
אפילו אם זה קטן, זה בעצם גדול.
זה יפה שספר מעורר למחשבה כזו, או לפחות מאפשר אותה.
אם כבר ייאוש אז לפחות שנגלה גם מה גרם לו, כדי שיהיה אפשר לנסות להתחמק ממנו מתי שרק אפשר…
כל טוב,
גתית
