סין היא תרבות אחרת.
מובן שכל תרבות היא אחרת, או לפחות ייחודית, ותרבויות קרובות יותר גיאוגרפית דומות יותר מתרבויות רחוקות כך שהשוני מתקבל באופן נכון או לפחות מעניין או יפה בזרותו, ובכל זאת, סין היא עניין אחר.
אלה לא רק שווקי האוכל המוזרים (והמסוכנים) והנהירה האכזרית אחרי שימוש באברי גוף של חיות בסכנת הכחדה בשם רפואה עממית שאבד עליה הכלח.
זו גם או אולי בעיקר התפיסה האנושית, זו שלא רואה את האדם כמישהו שעצמאותו חשובה מספיק כדי שיכירו בה, זו שאין בה פרטים אלא רק מכלול שחזק יותר מכל היתר.
ילדי הלילה, שנכתב על ידי תמר פול כהן הישראלית (ועוד נגיע לעניין בהמשך), מתאר את סיפוריהם של הילדים הלא־חוקיים בסין, אלה שנולדו לאחר שמכסת "הילד האחד" הושלמה. בהיותם מפרי חוק הם קמים לתחייה אחרי שהשמש שוקעת, קצת כמו עטלפים; מסתתרים ביום במערות וכוכים ופורצים החוצה כשהכול כבר כבה ונרדם.
למעשה, ילדי הלילה מתאר את סיפוריהם של הילדים הלא־חוקיים דרך סיפורה של ילד חוקית לחלוטין, מינג.
מינג היא בת יחידה, אהובה מאוד להוריה, שאין לה כל סיבה להסתתר או לברוח, שהרי החוק אינו מחפש אותה. היא הובאה לעולם ברשות ויש לה את המסמכים שמעניקים לה הגנה וזכות לחיות ולהיות כל מה שתרצה, במסגרת גבולות עולמה כמובן.
בשנת 1997 יצא לאקרנים מה קרה בגטקה? שתיאר מציאות שבה נולדים ילדים רק לאחר מידוד קפדני ומדוד של השבחה גנטית. אם נתוני הדנ"א אינם מושלמים באופן מושלם, ההפריה נפסלת, אינה מאושרת לשימוש – אינה מאושרת לחיים.
גיבור הסרט, וינסנט, בא לעולם בדרך "הרגילה" – דרך של אהבה פשוטה, אמיתית, תמימה, אך העולם סירב לקבל אותו וכך הוא נדון להיות תמיד שני בתור, שני בחשיבות, שני באפשרויות העומדות לפניו.
מה קרה בגטקה? נחשב לסרט עתידני, המזהיר כנגד ההתערבות המדעית בחיי היוםּ־יום, שגרה שצריכה להיות טבעית, אנושית, סובלנית.
מכסת הילודה בסין לא מתיימרת לטעון שהצאצא שייוולד יהיה הגרסה הטובה ביותר של עצמו, כל שכן של הוריו. היא פשוט הגבילה את הילודה על מנת שלא להגיע לפיצוץ אוכלוסין. ילדי הלילה לא יוצא נגד השיטה הזו או ההיגיון העומד או לא עומד מאחוריה, אלא נגד האכיפה שלה בפועל, אכיפה שרואה את הצאצאים הבלתי מורשים כבריות מיותרות ומפירות חוק בעולם שאינו מעוניין לאפשר את קיומן. נקודת המוצא שלהם, בדומה לוינסנט, מוגבלת מלכתחילה, וכיוון שכך ניתנת הרשאה להתייחס אליהם כאל יצורים חסרי משמעות.
כשמינג מגלה את עולם הסודי והמשוחרר של ילדי הלילה, עולם של משחקים וצחוק וחבורות ומריבות, עולם עשיר בבני אדם שדומים זה לה ושונים זה מזה, היא בוחרת להצטרף אליהם ואליו. היא לא חייבת, למעשה אסור לה, אולם היא כמהה לחיות לצידם ועל כן היא משנה את שגרת חייה, הופכת את סדר יומה ומתחילה לחיות כמוהם, בלילה. שם, כך נדמה, קיימת אווירה אחרת – אווירה של חופש וחיים וחדווה.
ואז, ברגע אחד של פלישה ממסדית, הכול משתנה: מינג נלקחת, יחד עם ילדי הלילה האחרים, אל עולם חדש, עולם של קירות ובדידות וניכור ואלימות ורעב ושעמום ומוות. מאוחר יותר היא תבין שהיה מדובר בסוג של "חינוך מחדש", אך בפועל אין בחוויות שהיא מתארת לא חינוך ולא הקפדה. בעולם הזה יש רק רודנות ושיממון, מאסר נצחי בשם העונש החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת: עובדת היותה בחיים.
דא אקע, הבחירה במינג יוצרת הצדקה לסיפור שהיא מספרת: הלוא מינג היא ילדה חוקית – היא לא הייתה אמורה להילקח, שלא לומר להיחטף מביתה, ולכן העוול שקורה לה ראוי לסיפור, שלא כמו (נניח) סיפורם של ילדים לא־חוקים "אמיתיים". הלוא בסופו של דבר, זה מה שאמור היה לקרות להם, בשלב כזה או אחר, כחלק מחברה שאלה הם חוקיה וכלליה. אחרי הכול, זו הסיבה שהם מתחבאים.
ילד לא־חוקי "אמיתי" לא יכול היה לספר את הסיפור משום שלו, כביכול, לא נעשה שום עוול, אבל מינג יכולה משום שלה אכן קרה מעשה שאסור היה לקרות. אלה לא היו אמורים להיות החיים שלה. נקודת הפתיחה שלה הייתה שונה, אחרת. החוק הבטיח לה אושר שאותו החוק היה אמור לממש.
שגיאת הזיהוי, שבגינה היא נלקחת, אינה רק המניע לסיפור – היא ההצדקה לו.
אילו מינג לא הייתה נחטפת, סיפורם של ילדי הלילה לא היה מסופר (שהרי מי מכיר את סיפוריהם של ילדי הלילה מלבד ילדי הלילה ומי מילדי הלילה יוכל או אפילו ירצה אי־פעם לספר את סיפורו לאחרים?), אך ההצדקה היחידה לספר את סיפורה של מינג היא עובדת היותה "חפה מפשע", שהרי אם אירוע כזה היה מתרחש בחייו של אדם "אשם", לא הייתה שם סיבה לצאת כנגדו.
למינג יש "סיבה" להתגעגע הביתה, לבכות ולהאמין שהוריה יבואו לחפש אותה.
לאחרים אין.
בלי כוונה, הספר, שמבקש לתאר ולגנות תופעה חמורה ומחרידה, מאשש את התופעה שכנגדה הוא יוצא.
את הספר כתבה תמר פול־כהן, משפטנית ועורכת דין ישראלית. שתי העובדות האלה (המקצוע והזהות) ניכרות היטב שכן הן משפיעות באופן ישיר על הספר והופכת אותו ממה שהתיימר להיות (במסגרת היותו ספר) לדבר היחיד שהוא מסוגל להיות בתנאים הקיימים: מסמך תיעודי כמעט יבש, נעדר כל סממן ומאפיין ספרותי. אמנם יש בו תיאורי רגשות אך כמו בהגדרה מילונית הם מתארים את סממניו החיצוניים של הרגש ולא את הרגש עצמו, כפי שעושה דולת הפנינים למשל.
ילדי הלילה אמנם אינו מבטא את הלך הרוח והנפש של המציאות אותה הוא מתיימר לתאר (העובדה שהוא כתוב בגוף ראשון תומכת בכך), אך זו לא לגמרי אשמתו. תמר פול־כהן לא יכולה להיות מישהי אחרת מלבד מי שהיא, וכמי שהיא היא לעולם לא תצליח להבין תרבות המרוחקת ממנה בצורה מהותית כל־כך.
היא לעולם לא תהיה מסוגלת לכתוב סיפור מסוג קורותיו של שו' סאן־גוּאן, סוחר דם, שהלחין מוזיקה אחרת לגמרי מתווים שאוזן מערבית כלל לא רגילה לשמוע, ורקם הלך רוח ומחשבה שיד של זר לעולם לא תוכל לשחזר.
החדשות הטובות הן שהפער המורגש בין מה שהספר אמור להיות לבין מה שהוא באמת הוא דווקא נקודת החוזק שלו. כותבת סינית לא הייתה יכולה לעמוד על העיוות התפיסתי של מציאות שהיא לדידה האפשרות היחידה שקיימת. רק עין ואוזן של אשה שבילתה את חייה במדינה שמקדשת את ערך האדם ואת זמנה בין היכלי וספרי החוקים יכולות לזהות את הצרימה האיומה והבלתי חוקית שהיא שגרת חייהם של כל־כך הרבה ילדים וילדות, אנשים ונשים, שהדעת אינה מצליחה כלל להקיף.
רק מי שמכירה בחשיבותו ובתרומתו של "האני" למכלול השלם של עולמנו, יכולה לזעוק את ההשתקה של אלפי ומאות אלפי פיות, כשהיא הופכת את קולו של היחיד לשופרם של הרבים.
השיטה הקומוניסטית, שמוצגת בסיפור כהבלחה, מתגלה לא רק כמפלצת שהיא אלא גם כשליחתו הקפדנית של השטן. היכולת לנתק ילדים מחיק הוריהם בשם… האם קיים בכלל ערך שיכול אפילו להיכתב בסמיכות למעשה כזה?
אך בסין, משום מה, האפשרות הזאת נתפסת בצורה מקובלת לחלוטין.
כשצריך, החיים הפרטיים פשוט נרמסים תחת הצורך.
האדם הפרטי פשוט נעלם.
הסינים, כפי שהם מוצגים בילדי הלילה, נחשבים פחות מרובוטים, אפילו פחות מחלקי חילוף.
הזעקה שזועקים ההורים, שברון הלב של הילדים, העבדות הבלתי נגמרת של עשייה שאין לה התחלה וסוף – כל אלה לא נשמעים כלל.
כיצד יכול פרט, שאינו מכיר בקיומו כפרט, לזעוק על ביטול קיומו?
הוא לא יכול.
בשביל זה צריך מישהו אחר.
ילדי הלילה הוא לא ספר מושלם, למעשה הוא רחוק להיות "ספר", אך הוא מספר סיפור שכדאי לקרוא. בדומה לאל תאמרי לי שאת פוחדת, ההישג הזה חשוב יותר מהעדר הישגיו הספרותיים.
יש בו נקודות יפות של חמלה ואור ונקודות אחרות שהן בחזקת השתרבבות של תפיסות זרות, שמרגישות צורמות על רקע הניסיון להפוך את הסיפור למשהו שהוא אינו – כזו למשל היא תבנית "סינדרלה" שמציגה את מינג כדמות טהורה ויפה שאירע לה מקרה מצער שלא באשמתה; את המורה שמלמדת אותה לקרוא ואת הספרנית שחושפת אותה לעולם הספרים כשתי פיות שמאירות את עולמה הקודר; את הנהג האלמוני שמחלץ אותה מהסבל הקשה שנכפה עליה כקוסם המשנה את עולמה; את הנער הצעיר שמביא עמו את בשורת האהבה והמשפחה החדשה כאביר על הסוס הלבן (המחליף את הסוס במכונית חבוטה) ועוד שאר דמויות שהן בחזקת החברים הנאמנים, שעושים הכול כדי לשפר את המצב.
אך גם התבנית הזו נשברת ומתערערת (באופן שאינו מטופל כראוי), אולי כדי לשוות לסיפור נימה של "מעשיות", אולי כדי "לסגור" אותו בנקודה שבה פתח, ומרחיקה את הסיפור עוד יותר מסיפורם של ילדי הלילה והעוול העצום שנגרם להם.
הייתי מוסיפה "חבל", אבל נדמה שילדי הלילה הוא כל מה שהיה ביכולתו להיות.
סין היא תרבות אחרת לגמרי, זה נכון, אבל תמר פול־כהן ביקשה לנסות ולהסביר שגם שם קיימים וחיים ונושמים אנשים.
בחברה שבה הכלל מוחק את הפרט, היא מתמקדת בפרט כדי לספר על הכלל.
גם בשביל זה חשוב לכתוב סיפורים.
כל טוב,
גתית
