זוכרת את מסע בן כוכבים? ככה זה מרגיש לי עכשיו, הדוא"ל הזה – מטייל בעולם חסר גבולות, מבלי לדעת אם מישהו שומע אותך (מלבד הצופים. והמעריצים, כמובן. מעניין אם מסע בין כוכבים אכן התחיל את כל המסע של יומני הרשת של ימינו… בטוח שכן. אבל לא התכנסנו כאן לדיון על תולדות יומני רשת.
בעצם, לא התכנסנו בכלל לדבר כאן.
אני התכנסתי. את כרגיל לא מגיבה, למרות שאני מאוד מקווה שגם את מכונסת כאן בינינו).
קראתי את להשיב עטרה ליושנה. מה? את המלצת לי עליו!
אני לא נבוכה להגיד שאהבתי אותו.
טוב, אולי רק קצת – רק בגלל שאפשר לטעות ולחשוב שזה רומן רומנטי למשרתות. לא, כי זה באמת רומנטי, אבל משודרג. לא סתם ספרות זולה למשועממים:
עלילה סוחפת, אשליות שנותנות טעם מתוק אבל מתנפצות מהר מאוד כדי לא לאבד את האמינות המציאותית,
דמויות רבות רבדים – תופעה מעניינת ודי מפליאה, במיוחד לאור העיצוב המגמתי משהו, הנדרש מכללי הסוגה.
אין אף אמת נכונה אחת, מה שמעיד שיש כאן מורכבות ומורכבות היא דבר טוב. היא מאפשרת לך לחשוב.
כמו מירנדה, לדוגמה. היא מגלמת את חיי האצילות היוקרתיים אבל גם את המתח שבין הרצון לחיות בחופשיות לבין המחויבות להמשיך להתקיים לפי קודי המשחק החברתי. זה קיים בכל מצב של התנגשות וניגודים בין חזות לבין הצורך לפרוט אותה בפועל למציאות של כאן ועכשיו.
אפשר לחשוב שיותר כסף קונה יותר בגדים, תכשיטים, יופי, נשפים, מחזרים, מאכלים, בתים ורהיטים ולכן ההתמודדות הופכת קלה יותר. זה נכון. מצד שני, יכול להיות שדווקא הכסף, התכשיטים, היופי, הנשפים, המחזרים, המאכלים, הבתים, הרהיטים הם אלה שמעמיקים את המחויבות כלפיהם ומסאבים את כל המערך הרגשי שאחרת היה יכול להיות פשוט הרבה יותר.
למשל, נקודת מפגש של וודי אלן. הגיבור הראשי, כריס, רוצה ומתחיל לפלס לעצמו דרך נוחה לחיים של עושר ומעמד; הוא מתחבר עם בן עשירים, מתחתן עם אחותו החיוורת משהו, אבל ליבו יוצא אל ארוסתו של חברו, נולה, צעירה אמריקאית חושנית להפליא. כריס רוצה את נולה, אבל בינתיים התרגל כבר לחיות עם אשתו האצילית והשקטה ועם המשרה היוקרתית בדירה היקרה שאביה היקר (והעשיר להחריד) סידר עבורם.
כדי לשמור על העושר הנוח, הוא מחליט לרצוח את נולה (ואת ילדם המשותף שברחמה). אלמלא הכסף, הוא היה הולך איתה ואחריה. ללא ספק. אבל הכסף משאיר אותו באזור הנוחות ומונע ממנו לממש את ההיבט "החי" שבו (אני בטוחה שמתישהו תהיה לו "נולה" חדשה, איפשהו. אולי לא באותה עוצמה, אבל הדרך נפרצה ותחושת אי הסיפוק העקבית תוסיף לרדוף אותו).
בזמן שקראתי את להחזיר עטרה ליושנה התגלגל לידי (במקרה) ירחון ליידי גלובס שהוקדש (במקרה) לנושא האצולה. כל הכותבים ייחדו את כתבותיהם לכך שהאצולה הישראלית היא אצולת הממון שהחליפה את אצולת הפוליטיקה, אצולת הצבא ואצולת הייחוס המשפחתי. העורכת, ורד רמון ריבלין (לא אמור להיות ורד ריבלין רמון?) כתבה כך במאמר המערכת שלה: "במובן המושאל אצולה מתפקדת כהנהגה, כסמל חיקוי. במקור מדובר במעמד הגבוה ביותר בחברה, שבה המעמד עובר בירושה. זה תואר היסטורי חברתי. יותר מזה: בני אצולה מתאמצים להדגיש את ההבדלים בינם לבין מי שקנו בכסף את עושרם ומעמדם. בעקבות זאת התפתח אצלם קוד התנהגות ייחודי. נובוריש לא יבין זאת. שמעתי על ההיא שערכה חתונה ב – 7 מיליון שקל. נו, אז למה בדיוק זה הופך אותה? בעידן של השטחת היררכיות ומוביליות קיצונית, במציאות שבה גם אם נולדת בבית עני אתה יכול להפוך לטייקון, מטשטשים הגבולות בין המעמדות. אבל בואו לא נשכח – מעמד הוא המיקום החברתי שנקבע על פי אַמַּת מִדָּה אחת: כסף. סטאטוס, לעומת זאת, הוא דבר שונה בתכלית: הוא נשען על כבוד ויוקרה חברתית, השכלה, ייחוס משפחתי, מקצוע, הישגיים מקצועיים. אתה יכול להשתייך למעמד כלכלי גבוה (כי יש לך כסף), אבל לקבוצת סטאטוס נמוכה – ולהפך."
זה נכון. כסף הוא סממן של הישגיות: עבדת – השגת – הצלחת = אתה ראוי להערכה. זו משוואה הרבה יותר מתוחכמת מ"התפרסמת = אתה ראוי להערצה". השאלה היא, האם זו המשוואה היחידה שקיימת?
בלהחזיר עטרה ליושנה הובארט, אב עשיר כקורח, רוצה לחתן את בתו היפיפייה עם בן אצולה וכך לקנות לו מעמד חברתי מכובד. אבל לא יעזרו לו הכסף או המעמד. האופן שבו הוא מתנהג ומתנהל מסכלים כל אפשרות לאהדה או הערכה. גם הבת שלו, סינתיה, לא תוכל לעולם להגיע למדרגה גבוהה כזו. על אף שהיא יפיפייה מטרפת כמו שרק נשים ברומנים רומנטיים יכולות להיות, היא גם ילדה מפונקת, שתוקפת והורסת את הכול לכל אחד ואחת, ובפרט למירנדה, הדמות היחידה שאכן יש בה אצילות נפש ואישיות של ממש, שמתקיימת בה עם הכסף אבל גם בלעדיו.
ספר נוסף שקראתי, שלא היית מדמיינת אותו אף פעם בהקשר הזה, היה שיניים לבנות של זיידי סמית, שלא היה לחלוטין מה שחשבתי שהוא יהיה; בהתחלה כמעט העפתי אותו מהיד – עצוב ברמות שלא ניתן לעכל, אבל משום מה ובסופו של דבר הוא נשאר והפך להיות מרתק. ממש. הוא לא הפסיק להיות עצוב, אבל פתאום התגלה בו משהו נוסף. סוחף. קראתי את הספר השני שלה, על האהבה לפני שקראתי את שיניים לבנות. מעל האהבה נהניתי הרבה פחות, למרות האפיונים הזהים בשני הספרים שלמעט העובדה שהם חוזרים שוב ושוב, לא כל כך ברור לי איזו מטרה הם מבקשים לשרת (ועם אוהבי זיידי סמית הסליחה).
סמית עושה עבודה טובה בלהציג פסיפס דמויות של מהגרים בחברה של עיר גדולה, שמנסים לבנות לעצמם חיים וזהות אבל בעיקר מניחים לבלבול שלהם לסחוף אותם הלאה לכל מיני מקומות, לא טובים כמובן (כי לכתוב על דברים טובים זה מאוד חינוכי ולא מציאותי). היא מתארת יפה את השוני אבל גם ממחישה איך בסופו של דבר כולם חווים את אותם הרגשות רק בשפה שונה, ומוצאים פתרונות אחרים לבטא את עולמם: זהה מבפנים אבל מתבטא אחרת אצל כולם. גם פתרונות הביטוי האלה לא ממש מוצלחים, כמובן, מה שמעצב את האווירה הנוגה – מתמשכת של הסיפור, אבל – וייאמר לזכותה של זיידי סמית – שהיא מצליחה שלא ליפול לדיכאון סוחט דמעות ואפילו לא למרירות שמותירה אחריה שובל דקיק של טעם לוואי.
אני חושבת שזיידי סמית הייתה מתפלצת למחשבה שאפשר למצוא מכנה משותף בינה לבין ליאונה בלייר, אבל מה לעשות שאלו שני ספרים שמספרים על אנשים ועל הקשיים שהם מתמודדים איתם כשהם מתעקשים שלא לוותר – לא לעצמם ולא לחברה שבה הם חיים. שני ספרים שמבהירים מעל לכל ספק שאף אחד לא מרוויח כשהוא מנסה ללכת בדרכים הלא נכונות, כי אין דבר כזה "דרך בלתי נמנעת". יש פשוט דרך שאנשים בוחרים ללכת בה, בטעות או בצדק, מתוך מחשבה או דווקא בהיעדרה.
מעניין איך ספרים שונים כל כך עושים קישורים דומים כאלה…
כל טוב,
גתית
