טוב נגד רוח הצפון מאת דניאל גלטאואר אמור להיות ספר חדשני, סוחף ומרתק – כזה שנשען על יסודות ספרותיים מוצקים (סוגת רומן־מכתבים) בלבוש מודרני (במקום דיו, מעטפה ובול – דואר אלקטרוני. טוב, הספר פורסם לראשונה בשנת 2006; יש להניח שאז הוא נחשב לסוג של מהפכני).
שני אנשים, אמי וליאו, גרים באותה העיר אך לא נפגשו מעולם. טעות הקלדה גורמת להם להתחיל להתכתב ומאז הם מתכתבים בקצב בלתי פוסק – נקשרים זה לזה באופן שלא ידעו כמוהו, בעצימות שמפתיעה אפילו אותם.
עומק הרגש לא צובע את הסיפור בססגוניות אהבה מקובלת שכן אמי היא אשה נשואה. היא מחפשת ידידות, קרבה, מפלט מהחיים הטובים מאוד שיש לה (כפי שהיא מצהירה חזור והצהר) וכניסה לעולם שהוא כולו ריגוש; קיום המתקיים לעצמו, מבודד מעובדות – אפילו משמות ונתונים.
התנהלותה של אמי, שמכריזה מלכתחילה על העדר אפשרויות לאפיק רומנטי, מערערת על מהות הקשר ובעיקר מתקשה להסביר את מניעיה. גם אם היא לא בהכרח הגיונית, התאהבות מספקת נימוק ותירוץ, מוזר או נפשע ככל שיהיה, כך שבהעדרה לא באמת ניתן להבין מדוע אשה בת 34, המעידה על עצמה שהיא נשואה באושר, בעלת בית, עצמאות ומשרה, מחכה נואשות למילותיו המפוקסלות של גבר שאין לה שום קשר או זיקה אליו בחיים שמעבר למילים וכרוכיות.
נהיר שלגבר, ליאו, יש הרבה מה לחפש או הרבה למה להמתין: הוא רווק אחרי פרידה קשה; אמי יוצרת רושם מסתורי של בחורה יפיפייה, חריפה ומסקרנת; היא מעוניינת בו, מחמיאה לו, משקמת את תפיסתו העצמית שהתערערה. חייו ריקים ובודדים – אבל חייה של אמי אמורים להיות מלאים, ולו רק בגלל מסגרות של מוסכמות חברתיות שמניחות שאשה נשואה, אם (לשני ילדיו של בעלה מנישואיו הראשונים) ובעלת עסק היא אשה שידיה מלאות בהרבה מאוד עיסוקים (יש שיאמרו מבורכים). מה גם שאמי, כאמור, לא חדלה מלתמוך באשרור המצב המושלם ומשופע טוב הזה, מבלי שהיא באמת נכנסת לפרטים או מתארת בדיוק מה היא עושה, איך היא חיה או עם מי. היא לא מסגירה ולו שביב מידע על בעלה, נמנעת מלציין את שמות הילדים (בסופו של דבר חומות הסירוב שלה קורסות אך היא לא עושה זאת בחפץ לב), לא מספרת על קשריה עם הוריה ובני משפחתה או חולקת חוויות משגרת היום־יום. למעשה המכתבים שהיא שולחת לליאו (כמו גם המכתבים שליאו שולח לה) אינם ממש מכתבים, וודאי שלא כמו המכתבים חושפי הנשמה והקרביים במכתבים מסקאי של ג'סיקה ברוקמול (או אפילו מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר ואנני בורוז), שגיבוריו גם הם התחילו בידידות שהתפתחה להיכרות ממשית ועמוקה. כאן היה הרבה יותר בשר, היגיון, מתח, מעשיות. המילים שהוחלפו היו חשופות, אמיצות, יפיפיות. בטוב נגד רוח הצפון אין ולו רבע מכל העושר הזה: יש רק משחקים, הסתרות, התחבאויות. אולי זה משום שהענייניות שולטת בכיפה ורגשנות עלולה להצטייר כחפירה מיותרת או משום שבסופו של דבר אין כאן באמת קשר אמיתי אלא בעיקר רצון אליו, כמיהה לבסס חיבור משמעותי בצורה מקורית מבלי באמת להעמיק בו או בנבכי נפשן של הדמויות הפועלות.
רוב־רובו של הזמן אמי וליאו מנסים להבין עם מי הם מדברים, לזהות זה את זה, לתאר, לצייר, להגדיר. הם יכולים כמובן להיפגש אבל האפשרות הזו מסכנת מאוד את הדימוי שנוצר סביבם (הילת הכותב והכותבת) ולכן היא מסוכלת שוב ושוב. משום שאין אפשרות לתקן את מה שעשוי להיפגם ללא תקנה, עדיף להימנע ולהמשיך בשעשוע. העיקר הוא ללבות את הריגוש – לא לחנוק אותו.
הם לא מדברים על פחדים, על מיאוס בחיי השגרה או חיבה לחיי השגרה או על חיי השגרה בכלל. הם מדברים על התאהבות אפשרית בגלל הפתיחות שהם כביכול רוכשים זה לזה, אבל זו לא באמת פתיחות; אין כאן באמת גילוי, אין כאן באמת כנות. יש השתוקקות, יש דמיון – זה כן, בעיקר של גרסת הגבר הנפלא ואשת החלומות הנהדרת. אלא שאם אצל ליאו זה כאמור הגיוני – הוא יצא ממערכת יחסים בלתי אפשרית והוא מחפש אהבה – הרי שאצל אמי (רמז לאמה של ג'ין אוסטין? זו שמשדכת כל הזמן לאחרים ומתכחשת לעצמה?), אשה שיש לה (לטענתה) הכול, זה לא מובן כלל ועיקר.
אם היא מאושרת, כל־כך מאושרת, מה בדיוק היא עושה כאן?
או שאולי אמי לא באמת מאושרת כפי שהיא מתיימרת להיות? האם זה משום שהיא ובעלה ברנרד מנהלים חיים נוחים ומושלמים למראית עין אבל אלה לא באמת חיים שיש בהם נופך רגשי של הדדיות וקרבה? האם מערכת היחסים שלהם הייתה תמיד נוחה ומיושבת ורק עכשיו, לאור התכתבויותיה עם ליאו, אמי מגלה שחסר לה ממד אחר שלא הייתה מודעת לקיומו כלל?
ברנרד הוא גבר בן 48 אבל האופן שבו אמי מתארת אותו ואת יחסיהם, לרבות העובדה שהם ישנים בחדרים נפרדים, מציג אותו כטרחן זקן, מיובש ואפרורי. מה זה אומר עליו? מה זה אומר עליה? מה זה אומר עליהם? מאיפה זה התחיל? למה זה התחיל? למה היא לא מספרת? איזו סיבה יש לה להשוות לו נימה מיושנת, כמעט עבשה, כדי להדגיש את ניגודיות אישיותה התוססת (המוקצנת הרבה יותר מאישיותה המאופקת בחיים שמעבר למסך)? לחלופין, מה יש לה לחפש אצל ליאו? הוא לא נותן לה הרבה – אולי כמעט כלום, בעצם – והיא גם נשמעת (לפחות בתחילה) הרבה יותר להוטה ממנו ובכל זאת, היא כל־כולה שם.
האם זה בגלל ההרפתקה המסעירה? ההכרה שנותן לה גבר זר שאינו בעלה? האם היא מרגישה שליאו מזהה את מי שהיא באמת, את ה"אני" האמיתי שלה או את ה"אני" שהיא בוחרת לשקף דרך דוא"לים של מילים מנוסחות היטב? האם זהו המקום שבו היא מאפשרת לעצמה להיות שנונה ומרתקת כפי שהחיים אינם מאפשרים לה, כי שם יש ילדים קטנים ששוברים מרפקים וחובות משפחתיות ודרישות שהן (לכאורה) ההפך מכל מה שתוסס וחי?
בשלב מסוים ברנרד כותב בעצמו דוא"ל לליאו, מספר לו על כל הדברים שאמי לא סיפרה לו מעולם, היסטוריה שלמה של היכרות וזוגיות ומשפחה, ומפציר בו לשחרר אותה חזרה אל חייו־חייה־חייהם. גם הוא מרגיש שיש כאן משהו לא תקין שחורג מגבולות השעשוע, משהו שגובל כבר בבגידה מוחשית, אסורה, לא מהוגנת.
ברנרד רוצה לגרום לאמי ולליאו להיפגש כדי לנפץ את האשליה הגדולה־מהחיים שנוצרה כאן, את הדימוי החזק יותר מכל מה שהמציאות יכולה לייצר משום שהיא, כמציאות, לא בנויה ממסננים ומריטושים ומקצפת מתוקה שהופכת כל דבר שנקרה בדרכה לדובדבן.
ברנרד רוצה להכניס את החיים האמיתיים לתמונה משום שהוא מקווה (יודע?) שבאותו רגע האשליה תקרוס, תנשור מעליה, ואז אמי תתפכח ותחזור הביתה, אליו. זו התרסה נכונה כנגד האשליות שליד הנשגבות המלוטשת שלהן שום דבר אינו נראה מספיק ראוי או נחשב. קיום משפחתי "קטן" של בעל־ילדים־עבודה־ארוחת־ערב־נשיקת־לילה־טוב־לפני־השינה פשוט לא "מצדיק" את משמעות החיים. לא בשביל זה קמים בבוקר; לא על זה אפשר לדווח בגאווה לאחרים או אפילו בסיפוק ל"אני", המייחל להרגיש שהוא עדיין פועם, בועט, קיים.
עם ליאו אמי חווה ריגוש מרטיט, סוחף, מלהיב. כל ההתכתבויות ביניהם לא יוצרות שיח ממשי על משהו ממשי אלא מתעסקות בהערצת האפשרויות. אפשר להבין ניסיון לבריחה כשהמציאות אינה עולה יפה, מחוררת מחוויות רעות, משברים ואסונות הרי גורל, אבל כשהכול טוב ויפה וזורם על מי מנוחות? ממתי נוח הפך לשעמום חונק? למה נדרש תמיד לחוות הערצה עצמית בלתי פוסקת מבעד לעיניהם של אחרים רק כדי להרגיש חי?
אמי רוצה שמישהו יכיר בה;
מישהו שהיא מעריכה כאדם חכם;
מישהו שהיא החליטה שצריך אותה, למרות שהיא מנסה לשדך אותו לחברות שלה;
מישהו שהיא החליטה שמבין אותה ושיש בו עומק נסתר שרב על הגלוי.
היא החליטה, היא יצרה לעצמה את ההתוויה התדמיתית והיא נכנסה לתוכה וחיה בה מאותן סיבות שמעוורות אנשים מלהבחין באוצרות שניתנו להם ביד רחבה ולהעדיף את הריגוש על פני הדבר האמיתי. החיים הממשיים, הטובים, האוהבים, לא מספיקים למקום הקטן בתוך אמי, זה שמחפש הגדרה עצמית דרך הגדרות מפוצצות ופיצוצים של הערכות מאנשים שהערכה אליהם עוברת כל גבול, תרתי משמע.
מבחינתה, כשליאו יכתוב לה, החיים שלה כבר לא יהיו עוד אפרוריים, חד־גוניים, משעממים, סתמיים;
מבחינתה, כשליאו יכתוב לה, יהיה לה פתאום מה לעשות, עם מי לדבר, עם מי לדון בנושאים שברומו של עולם;
מבחינתה, כשליאו יכתוב לה, היא תהיה זוהרת, נחשקת, חשובה;
מבחינתה, כשליאו יכתוב לה, החיים שלה, כפי שהיא רואה אותם לנגד עיניה, יתממשו.
מקובל לשאול – ומה יקרה אז?
הם ייפגשו ויגלו שהם מתאימים להפליא ויתחתנו ויחיו זה לצד זה עם חלופת מכתבים כל היום?
זה מרים להנחתה מתבקשת של פספוס אדיר.
אבל האמת שהשאלה החשובה והנוקבת הרבה יותר היא – האומנם?
האם זה כל מה שאמי באמת?
האם זה כל מה שהיא מצפה מעצמה להיות?
מישהי שיודעת לכתוב הודעות מנוסחות היטב בדואר אלקטרוני?
ומה עם אמי בכל המקומות האחרים שבהם היא חיה? בעבודה? במערכות היחסים עם בעלה והילדים? עם החברות? שם היא לא מרשה לעצמה להתקיים – רק בהמתנה לדוא"ל? רק כאן היא נוכחת? זה הדבר האמיתי שווה כל־כך לחכות לו?
המכתבים האלה הם רק היבט אחד של חייה, אבל מבחינתה הם המקום היחיד שבו היא באמת רוצה להיות.
למה?
את מי באמת אמי אוהבת פה? את ליאו או את עצמה דרכו?
האם באמת היא מרגישה כל־כך פשוטה, לא חשובה, לא מעניינת כשהיא לעצמה? עמוק בפנים, מתחת לכל מסכת העיסוקים והמשפחה והמחויבות – האם אמי באמת נזקקת כל־כך להכרתו של מישהו אחר? להתממש כלפי חוץ כדי להיות קיימת מבפנים?
אדם לא מחפש לעצמו דבר אלא אם כן אותו דבר חסר בתוך עצמו. אמי מעידה שמערכת היחסים שלה הייתה מוצלחת, מרהיבה, מצוינת, אבל העובדה היא שמערכת היחסים הזו התערערה; עובדה שאמי הסכימה לשבור את מה שאמור היה להיות בלתי שביר; עובדה שמשהו בתוך־תוכה רצה את ההרפתקה הזו. המילה הזו, ריגוש, צובעת את האפור בצבעים של עניין וטעם, אבל אפור הוא גם עניין של בחירה. אם אמי הייתה מקדישה את הזמן, המשאבים ותשומת הלב שהיא הקדישה לליאו לכל ההיבטים הנוספים בחייה, אלה שלא היו חשובים מספיק כדי להגדיר אותה או למלא אותה בתחושה של משמעות ותוכן, היא לא הייתה נזקקת לליאו או, בעיקר, למה שליאו מייצג עבורה.
בספר השני, כל שבעת הגלים, העניין מתאזן. כאן הכיוון יותר ברור, מובן, רומנטי. כאן ברור שאמי וליאו צריכים (שלא לומר נועדו) להיות ביחד, ולכן הם צריכים ללמוד לחיות עם אחרים ואחר כך עם עצמם, כדי להתחבר לחיבור ביניהם שהוא חזק יותר מכל דבר אחר. גם כאן הם ממשיכים לדבר רוב הזמן על מהות הקשר ועל מה שהוא מייצג במקום על הקשר עצמו, שוב וידויים על במקום עיסוק ב, אבל כאן לפחות אמי מבינה שמשהו בחיים שלה היה ריק, חסר, לא באמת מוברג עד הסוף.
כל שבעת הגלים עולה על מסלול ברור יותר מטוב נגד רוח הצפון. כשיש חיבור רומנטי בין שני אנשים, הוא הגיוני ונוח יותר לעיכול. קל לקבל את האופן שבו הוא מלמד אותם להתגבר על המכשולים כדי להגיע בסופו של דבר אל היחד.
העולם שבחוץ נשאר עדיין בחוץ אבל לאט־לאט הוא מצמצם פערים, מתחיל להתקרב. כללים, מסגרות, עבודה – כל מה שעלול להיות שגרה אפורה ומשעממת בהשוואה לסיפור ההתכתבות־התאהבות שנרקם כאן – מתחיל להיכנס פנימה. הכוח שהיה ביציאה מהשגרה, מהרגיל, מהיום־יומי, מאבד מזוהר השווא שלו ומפנה את מקומו לתקווה. התקווה חזקה יותר מהמציאות של כאן ועכשיו, ממה שקורה, ממה שיש. בתקווה יש יותר משמעות, יותר הבטחה. במציאות שחוזרת על עצמה אין הבטחה – יש התקדמות של עקב בצד אגודל, עוד פעם ושוב. כשהציפייה היא שאחרים יסתכלו ויעריכו, העשייה הזו אכן מצטיירת כלא־כלום וכשום דבר, אבל כשהמשמעות משנה כיוון ונכנסת פנימה, העולם העשיר והמופלא האמיתי מתגלה פתאום במלוא יפעתו המרהיבה.
במקום לרדוף אחרי מה שזוהר, מלוטש, חד ומוצלח על נייר הדמיון, אמי מגלה שלשבת בחדר "ולא לעשות כלום" אלא רק להיות עם עצמה, להקשיב ולנסות להבין, לא נשמע כמו רעיון כל־כך גרוע, בעיקר כשמפסיקים לנסות לשווק אותו לאחרים ומתמקדים במה שיש בו באמת.
טוב נגד הרוח הצפון היה, במידה לא מבוטלת, ניסיון ארוך, מגושם ומסורבל של גיבורה אחת לנסות להרגיש חשובה בעולם של מילים אחרי שכשלה להרגיש חשובה בעולם המציאות.
כל שבעת הגלים מתקן את המעוות הזה, כשהוא מפסיק לחכות להבטחה שתממש את האושר ומממש את האושר, כפי שהוא, בתוך המציאות, כפי שהיא בעצמה.
טוב שהוא מוביל להיכן שהוא מוביל, טוב שהוא מסתיים באופן שבו הוא מסתיים. המסע שהתחיל בטוב כנגד רוח הצפון מתיישר למקום הנכון לו כשהוא מוותר בצדק על תפיסות הרושם המהפכניות שהיו חשובות בהתחלה יותר מהסיפור עצמו, מתביית על מה שמהותי לו באמת ושועט עם הכיוון הזה קדימה, עד הסוף הטוב.
זו גישה שמצליחה הרבה יותר.
בספרות, כמו בחיים.
בחיים, כמו בספרות.
כל טוב,
גתית
