התחלתי לכתוב לך את המכתב הזה לפני, בטח, שלושה שבועות.
אולי אפילו יותר.
מאז הפעם הלפני אחרונה שדיברנו, כשאת התלוננת על החום ואני התלוננתי על העקיצות.
בעצם, לא התלוננתי על העקיצות. התחלתי לכתוב לך מכתב תלונה ארוך על העקיצות, ובו קָבַלתי שזה פשוט לא אנושי: אני בשר תותחים לגדוד של יתושות צמאות דם.
אין לי מושג מאיפה הן באות! הן איבדו כבר את כל הבושה! מול הפרצוף ממש הן מתעופפות לי! יצורים שחורים, מאוסים ונאלחים שכמותן!
אני מבינה שהן צריכות להזין את דור ההמשך של צאצאים תאבי דם, אבל באיזו תאווה חסרת מעצורים הן מתנפלות! כל הרגלים והידיים שלי עקוצות – בפחות מחמש דקות!
ללא ספק, זה אזור מלחמה ושדה קרבות.
וזה כל כך מגרד!!!!!
אכן, היסטריה. ממש.
אפשר לחשוב שאני בהופעה בקיסריה: כל היום מוחאת כפיים.
ואנשים חושבים שערפדים מרושעים.
כן, בטח.
בכל אופן.
הספר הבא הוא מטלה.
לא פחות.
כמו האברסט.
טוב, הגזמתי.
החרמון.
עזבי שהוא בן 640 עמודים. זה לא תמיד מצריך עיון מעמיק.
אבל הרושם וההדים שהוא מעורר.
אי אפשר לטפל בדבר כזה באופן נטול עמדה – זו עסקת חבילה. חייבים להתייחס לכל המכלול העצום הזה כשבאים לדבר על הספר.
אכן, האברסט.
טוב, החרמון.
ההיסטוריה הסודית של דונה טארט.
בטח יש אנשים שזה כבר אומר להם הכול.
ברמה האישית, ההתחלה הלהיבה אותי: ספר שמעמיד את הספרות כמרכז, כדבר החשוב ביותר, החשוב היחיד.
הרגשתי סוף – סוף שהנה, מישהו מבין, מזדהה ותומך ברעיון. סוף – סוף מישהו מדבר על זה, בגלוי, ומכיר בזה שזה באמת חיוני לחיים ובחיים, ולא סתם משהו שמישהו עושה במקום ללמוד את כל הדברים הרציניים שרק מעט מאוד אנשים אוהבים ועוד יותר מעט מצליחים להחזיק בהם מעמד לפני שהם פורשים לרפואה משלימה או ניהול חומוסייה או פיסול בחמר דרך השראה של צ'קרות מהמין השלישי.
בהתחלה זה היה נהדר.
ואז זה התחיל להתדרדר.
ליתר דיוק, זה שינה כיוון.
התיאורים על הסמים הפכו להיות מרובים יותר.
הדיונים על הלימודים הפכו להיות שכיחים פחות.
האווירה התחילה להצטייר יותר ויותר כמאפיינת קבוצת נערים ונערות מתבגרים שבהעדר השגחה הורית טובעים בהפקרות שאין כדוגמתה: מסיבות, השתכרויות, הסנפת שורות ובליעת כדורים שאפילו רוקחים מקצועיים עם ותק של שנים לא יודעים לזהות במיומנות כה רהוטה.
ופתאום דיבור על רצח נעשה דבר מקובל.
אפילו, הייתי אומרת, הגיוני.
וזה היה, במלוא מובן המילה, מבחיל.
וכשאני כותבת מבחיל במלוא מובן המילה אני מתכוונת למלוא המשמעות שהתכוון אליה מילון ספיר: מעורר בחילה.
זה לא גרפי או ציורי, אין כאן תיאורים פלסטיים מפורטים עד לרמת הגועל הבזוי ביותר.
הרעיון, התפיסה שלו, עצם ההרהור על אודותיו, הוא – הוא המבחיל.
ואני באמת מתכוונת לכך שעלתה בי בחילה.
על הכריכה האחורית כתוב: "יציאתו של ההיסטוריה הסודית לאור הייתה אחד האירועים הספרותיים המדוברים ביותר בארה"ב ומחוצה לה בשנות התשעים. דונה טארט, אז רק בת 28, סומנה כסופרת המבטיחה של דורה. ספרה נזכר בנשימה אחת עם יצירות מופת כגון בעל זבוב והחטא ועונשו והפך לרב מכר בינלאומי".
הו. שקוראים את זה ככה אפשר להבין שהרעיון, כשלעצמו, נועד לעורר אותנו לכדי מחשבה הגותית על אודות החיים ועל השימוש שאנשים מסוימים עושים בכוחם (העליון? הנעלה?) על פני אנשים אחרים, או – לחילופין, על האופן שבו אנשים מתנהגים שעה שאין חוקים ואין סדר ואין דין ואין דיין.
אפשר להגיד שלשם מכוון דימוי התוהו ובוהו של הווי החיים הסטודנטיאליים בכלל וחיי המעונות בפרט, אבל כנראה שכבר אמרו את זה קודם, אז לא נחזור על זה עכשיו ונשאיר מקום לדברים מקוריים.
כמו בחילה, למשל.
כי זה לא רק הרצח.
זה טירוף של חמישה אנשים שפשוט מחליטים שהכוונות שלהם, הרצונות שלהם והחיים שלהם חשובים יותר מכל דבר אחר. זו לא החלטה שתוביל בהכרח לרצח, כמובן. לפעמים אנשים כאלה הם סתם אנוכיים. אבל אצל חמשת הגיבורים של דונה טארט, רצח אחד שהתרחש בטעות וחמק ללא אשמה הוליד את המחשבה שרצח שני יכול להיות קל בדיוק באותה המידה ולכן יהווה את הפתרון היחיד לבעיה הקשה שמטרידה אותם ולמה לא להוציא אותו לפועל כבר, שהרי חבל על הזמן. החיים מחכים.
האווירה האופפת סוד, שהייתה כל כך מושכת בתחילת הדרך וגם באמצע, לא מתממשת עד הסוף. תמיד חיכיתי שיבוא עוד משהו – איזה גילוי מסעיר, חד משמעי, שיפתור את כל החידה הגדולה הזו של מהות הקשר בין כל הדמויות, שיחשוף את ההיסטוריה הסודית שלהם וייתן תשובה מוחצת לכל השאלות.
ייתכן שזה קרה – אני לא ממש הרגשתי. אולי בגלל שציפיתי לבום הרבה יותר חזק.
מה שכן, הגילויים שכבר התגלו נראו מופרעים יותר ויותר עם כל רגע חולף.
אני לא יודעת כמה עניין יש בהתפרקות (מובנת) של אישיות או סדר חברתי לאור אירוע מטלטל כמו רצח.
זה לא אמור להיות משהו שהוא די מובן מאליו?
אני לא חושבת שאדם שפוי באמת יכול לחשוב שהוא ירצח מישהו ואז הכול יהיה בסדר.
אבל אצל דונה טארט – חמישה אנשים חשבו ככה. שישה, אם כוללים את המספר.
והם נורא התפלאו שבסוף זה התפוצץ להם בפרצוף.
עכשיו תשאלי (או אני אשאל): בשביל זה לכתוב ספר?
לא, באמת.
שישה אנשים מבריקים בתחומם, שמתעסקים בנושא מורכב כמו יוונית קלאסית וספרות העולם העתיק, אנשים כאלה לא יבינו את המשוואה הפשוטה הזו, ש – אלא אם אתה אדם בעל אישיות פתולוגית או סובל קשות מהפרעה נפשית – רצח הוא דבר איום ונורא?
זה לא שלא היו רעיונות יפים או נקודות למחשבה – היו. והם היו יפים ומעוררי מחשבה.
אבל הרצח האפיל על כולם.
וזו לא מחמאה, למקרה שזה חלילה יתפרש ככה.
אז מה זה?
עוד דוגמה לחוסר הבגרות ולאוזלת היד של מערכת החינוך שאלה הם פרי טיפוחיה?
התנגשות ערכית?
כישלון תורת היופי במבחן המציאות?
הניתוק הרגשי של המלומד המשכיל מול המציאות הרגשית בעולמם של פשוטי העם?
האם למדנות מנתקת את האדם משורש אנושיותו, או האם זהו טבע האדם שבוחר את הדרך?
בטיולים השנתיים בתיכון, היו לנו תמיד מדריכים נורא "מגניבים" כאלה. אני זוכרת אחד במיוחד – שחף. זה שם שלא שוכחים (טוב, היום הוא כבר הפך הרבה יותר שכיח).
הוא היה אז בן 23 – 24 ומ-זה גזעי (כן, גזעי. זו המילה שבה השתמשנו פעם. כשמספרים סיפור אישי – היסטורי צריכים להיות נאמנים לרוח התקופה. ראי גם ערך "מגניבים").
ואני זוכרת ששאלתי את כולם – איך זה יכול להיות, שכל מדריכי הטיולים הם כאלה (להלן – "מגניבים").
אז ענו לי ככה וענו לי ככה – תשובות שמנסות להתחכם. ואז ענתה לי מישהי את התשובה הכי פשוטה והכי חכמה: בגלל שהם כאלה – הם נהיים מדריכי טיולים.
אני מתה על התשובה הזאת. בגלל שזה כל כך פשוט, כל כך מונח מתחת לאף, כל כך לא צריך את ההתברברות האינסופית הזאת כדי להסביר מה שהוא כל כך טבעי והגיוני ומתקבל על הדעת. במיוחד איך שכל האחרים הלכו סחור – סחור בניסיון לפצח את הגרעין של המשוואה הנעלמת הזאת, וכשלו בצורה מוחצת ונשגבת.
אז השאלה הזו – האם הלמדנות שלהם היא שהפכה אותם לכאלה או שהם היו כאלה מלכתחילה ולכן בחרו בלמדנות – היא, מבחינתי, לא שאלה בכלל.
הם כאלה. לכן הם עשו את מה שעשו – ואני לא מתכוונת רק לרצח.
האישיות שלהן הייתה קרקע פורייה לקלוט את התפיסות הרעיונות כפי שהם קלטו אותן, וליישם אותן, כפי שהם יישמו אותן.
במובן הזה, זו לא מסה מתוחכמת על פני החברה.
זה פשוט סיפור על חמישה צעירים מופרעים מאוד בתוך חברה שבעצמה לא סובלת מעודף יציבות נפשית.
הסיפור על האוניברסיטה הוא משל.
רצח הוא לא משל.
גילוי עריות הוא לא משל.
זה לא משהו שקורה לאנשים רגילים בגלל נסיבות רגילות כמו הליכה ללימודים.
זה משהו עמוק יותר, חמור יותר, מקיף יותר.
משהו שהתחיל הרבה יותר קודם.
לכל מקרה הסיבה שלו והצלקת שילדה אותו ולכן זה סיפור על מקרה וסיבה וצלקת שלא מייצג שום דבר.
רק מעורר בחילה.
הדבר היחיד שאיכשהו הצליח לנסוך קצת היגיון ברעיון הזה, הייתה ביקורת ספרות על ספרים אחרים לגמרי, בית קיץ עם בריכה וארוחת הערב של הרמן קוך, שכתבה יעל ניצן (רובינשטיין – הסוגריים במקור) בזו הלשון: "שני הספרים הם בעיניי מעין מדרש ביקורתי על מאמרו המפורסם של פרויד 'תרבות בלא נחת', או לכל הפחות מתכתבים עמו במודע או שלא. במאמרו טוען פרויד ש"התרבות המודרנית היא שיאו המוצלח של מאמץ אדיר להכניע את כוחות הטבע. אולם למרות השיפור ברווחתו הפיזית של האדם אין הוא מאושר, שכן התרבות, בהסדירה את היחסים בין הפרטים בחברה, שוללת במידה רבה את חירותם. חיי התרבות כרוכים בהתערבות קיצונית ביותר בתשוקותיו של הפרט ובדיכוי צרכיו ויצריו האינסטינקטיביים. האדם החי בתרבות נרדף תמיד על ידי אהבות ושנאות פרימיטיביות שהוא נאלץ להדחיק אל הלא־מודע בשל האיסורים והמגבלות שמטילה עליו החברה"… קוך סבור בדיוק להפך מפרויד, מעריץ התרבות האירופית הנאורה שגברה לדעתו על תרבות האדם הקדמון, ומביא את דעתו בשם הדמות הקרויה בספר פרופ' אהרון הרצל: "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט. שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק. הוא מחכה עם המכה עד שמישהו לא שם לב לרגע"… קוך 'בודק' את 'התיאוריה' שלו בדומה לויליאם גולדינג בבעל זבוב, שלקח חבורת נערי מקהלה בריטים מחונכים והציב אותם בסיטואציית קצה של הישרדות באי בודד, ללא החוקים של עולם המבוגרים התרבותי, כשאט אט הם מידרדרים עד כדי רצח. אבל קוך חריף יותר, ואכזרי הרבה יותר, כי הוא ממקד את הסיפור בעולמם של המבוגרים, שלכאורה אמור להיות מוגן בקודים של תרבות, אתיקה וחוקים של מותר ואסור וטוב ורע ברורים… גיבוריו המבוגרים של קוך לא יכולים להתחבא מאחורי התגית 'הוא בסך הכול ילד' (אמנם הילדים בשני הספרים כלל וכלל אינם תמימים ואף אכזריים, אבל הם אחרי הכול בבואה של הוריהם). השכבה הבינונית-גבוהה העירונית והבוגרת באמסטרדם, המסמלת את הקיצוניות הגדולה ביותר של התרבות הליברלית, גרועה בהרבה מהילדים שעל האי הבודד הרחוק מכל ציוויליזציה. קוך צועד אפוא צעד נוסף בביקורתו על התרבות הנפסדת לעומת האינסטינקט הפרימיטיבי המנצח. הוא טוען שהתרבות הזו גרועה מהפרימיטיביות, כי לא רק שאין היא באה במקומה אלא שהיא מחפה עליה. הולנד, 'הארץ השטוחה', המשעממת והלבנה, נחשפת כשהיא מתפשטת מבגדיה המהוגנים בצורה כל כך אכזרית, אך מצד אחר ממשיכה בחייה כקודם כאילו דבר לא אירע. עלה התאנה התרבותי הוא נפשע בהיותו משמש אליבי לגיבורי העלילה היוצאים ללא פגע. ברור שהם לא ייתפסו ולעולם לא ייתנו את הדין כי בניגוד לעולם הפרימיטיבי שבו היצר, והשכר והעונש גלויים, התרבות עסוקה בלהיות פוליטיקלי קורקט ולא בהתמודדות מול האמת. אלוהים אצל קוך, בדיוק כמו אצל פרויד, נעדר מהתמונה ובכך הוא קובר את התרבות האנושית תחת דיכאון בלתי ניתן להתרה וללא כל אופציה לנחמה: 'אז עשית את מה שהיית צריך לעשות. עשית מה שכל אבא היה צריך לעשות', אומר במקום אחר פרופ' הרצל, שלימים סולק מהאוניברסיטה בעקבות מחקר שעשה על מוחות של עבריינים שהם בעצם, אחרי הכול, כולנו." (ההדגשות שלי).
אז מה?
כל אדם שיימצא ב "סיטואציית קצה של הישרדות" יירצח משהו?
זו בוודאי ובאופן חד משמעי אמיתה שאין לערער אחריה?
וגם גם אנו עדיין מתלבטים לגבי הסוגיה הזו, עדיין העובדה הברורה היא שחברי ההיסטוריה הסודית לא היו במלחמת הישרדות ו-וודאי שלא ב"סיטואציית קצה".
באני, הנרצח לעתיד, פשוט הציק להם. איים עליהם. ליתר דיוק: איים על המשך החיים המוכרים להם.
אז הם רצחו אותו והרסו את חייהם המוכרים במו ידיהם.
המחשבה שרצח של אדם יפתור בעיה היא מחשבה של אנשים מסוימים מאוד. אין אפשר לקחת אותה כפועל מייצג לחברה, או כמו שיעל ניצן (רובינשטיין) אומרת – "מוחות של עבריינים שהם בעצם, אחרי הכול, כולנו."
יש הרבה דברים נוראים ואיומים שקורים בחברה. המון.
אבל לעתים רבות הם מבוצעים על ידי יחידים, בודדים.
זה לא אומר שהיחידים האלה הם כולנו. זה ממש לא מגיע לכל אלה בינינו, שהם כל כך, אבל כל כך הרבה יותר.
ראיתי עכשיו סרט – BOY A. לא חשבתי לכתוב לך עליו – חשבתי לכתוב לך על קו הדממה שיותר מתאים מבחינת רעיון הרצח הרודף, עם דמותו של קיפר סאת'רלנד ובכלל –
BOY A נראה לי פתאום הרבה יותר מתאים. זה סרט המבוסס על סיפור באותו שם מאת ג'ונתן טריגל על אודות ילדים בני שמונה שרוצחים ילדה בת גילם – רצח מתועב ונורא. אי אפשר לומר "הגדולה" ולכן אכתוב – החשיבות של הסרט היא בכך שהוא לא מנתק את הרצח מהסביבה שבמסגרתה התרחש. זה סרט שמראה מאיפה הילדים האלה צמחו – מחוסר השגחה הורית, מחוסר תשומת לב של מערכת הממסד, מאונס, מעיזבון ומחולשה – אבל הוא לא מנסה להסביר.
סרט קשה נורא, דווקא בגלל שהוא תקיף ומאשים בצורה לא ברורה מאליה.
ההיסטוריה הסודית הוא לא ספר קשה. הוא ספר מבחיל. הוא ספר שגורם לך לרצות לבדל את עצמך מאנשים שמסוגלים לתכנן – בקור רוח כזה – רצח של אדם אחר.
אפשר לחשוב ולטכס עצה – מה הם היו יכולים לעשות אחרת, אבל עצם השאלה היא מבחילה ואיומה כשלעצמה, כאילו שרצח הוא סוג של אפשרות בכלל.
בקו הדממה יש ילדים שעשו טעות – טעות גדולה – כדרך שילדים עושים.
ב BOY A יש אותו דבר, רק הרבה יותר חמור.
הנרי, צ'רלס, קמילה, פרנסיס, וריצ'רד לא עשו טעות.
הם רצחו מישהו.
בעצם, שני אנשים (השני מתוך בחירה. הראשון מתוך בחירה שהובילה בסופו של דבר לחוסר מודעות).
והדבר המגוחך ביותר בכל הסיפור הזה הוא – שזו לא הייתה הבעיה היחידה שלהם.
נכון, אנחנו לא רוצים שהם ייתפסו. יש לנו אהדה כלפיהם, כי הם הדמויות שמכניסות אותנו לתוך חייהן, עם הסקרנות שהן בונות סביבן והאהדה שריצ'רד המספר מעניק להן, עד שהיא נגמרת – אבל אז מצבם כבר מוגן יותר מפני כוחות החוק והצדק.
זה מטריד, לקרוא ספר כזה.
מטריד ומטלטל.
אולי זה מה שספר כזה צריך לעשות.
מהבחינה הזאת, אין ספק שהוא הצליח.
מהבחינה הזו, זה גם מאוד חבל.
