יש אנשים שאף פעם לא משעמם להם בחיים: רופאים שעובדים במיון וביחידות של טיפול נמרץ; שופטים; פסיכולוגים ועובדים סוציאליים.
זה קורה בגלל שבני אדם פשוט לא מפסיקים "להתקלקל": בגוף, בנפש, בזוגיות, במשפחה, במה שזה לא יהיה.
תמיד יש משהו שהוא "לא" – שלא התחיל טוב, שלא המשיך נכון, שלא משתלב בדיוק בנקודה.
פשוט "לא", ועכשיו צריך להתחיל לתקן.
חתיכת סיפור של דלית אורבך הוא סיפור שלם של קלקולים: קלקולים של גוף ונפש, של זוגיות ומשפחה, של "עצמי" מסוכסך ושל עבר שלא משתלב עם ההווה.
מה שזה לא יהיה – זה נמצא בספר הזה, כמו בטלנובלה.
הבחירה בסוגה הטלוויזיונית הזו אינה מקרית: היא מסתמכת על העובדה שכמו בטלנובלה גם כאן הכול מתחיל טוב, כמעט מושלם, ואז נהרס עד היסוד. גם חלקו השני של הסיפור עונה על הכללים הנדרשים, לרבות אזור ההתרחשות שלו; סיפור שנולד בדרום אמריקה, רב פיתולים ועלילות שמעוררות רגש חזק, קשה – הרבה מעבר לבכי, צער ואפילו גועל.
אסונות גדולים מהחיים שרק יצירות כאלה יכולות לספר.
יש הרבה צרות בעולם – לא צריך להיות מומחה גדול כדי לזהות את העובדה הפשוטה והבסיסית הזו. חתיכת סיפור לוקח את כל הצרות האלה, או לפחות חלקים גדולים מהן, וזורק אותן לקלחת אחת, טעונה ומפורטת, שמרגישה כמו טיפול פסיכולוגי ארוך – לפעמים גם ארוך מדי; יש רגעים שבהם העלילה נמתחת מעבר לגבול הטעם הטוב, מתעכבת עיכוב מיותר במקום. זה קרה גם בבדידותו של קורא המחשבות, אבל דלית אורבך יודעת לצאת בזמן מהדשדוש הזה ולחלץ את הספר מהתמקדות מעגלית שבוחנת את עצמה שוב ושוב, עד בלי די. כי המטרה של הסיפורים שלה היא לא רק להנציח מצב קיים, בלתי נסבל, אלא גם לנסות ולהתמודד איתו, התמודדות רגשית אבל גם שכלתנית; התמודדות עם שאלת ה"אני", "אנחנו", "אתה".
חתיכת סיפור הוא לא סתם כותרת – זו הצהרת כוונות. יש כאן סיפור שנכתב על דף שנתלש מספר, חתיכה של סיפור שנושאת על גבה סיפור אחר, שתי חתיכות שיוצרות שלם. וכן, זו גם חתיכת סיפור בשפת העגה המקובלת (או כמו שהכותרת באנגלית אומרת – One Heck of a Story).
סיפור אחד שייך לאברי, אדריכל מצליח; סיפור שני שייך למיגואל, סַפָּר משגשג לא פחות.
שני אנשים שמעצבים בתים וראשים, שני בעלי מקצוע שמייפים את הסביבה כפי שהם רואים לנכון.
הכיעור שהם עמלים להעלים לא נמצא בחוץ – בבתים ריקים או על פדחות טעונות טיפוח: הוא נמצא בתוכם, עבר פגום שצריך להסתיר, עובדות היסטוריות שצריך למחוק.
אברי צמח ממשפחה מקרטעת עם אב לא מתפקד; מיגואל גאל את עצמו מחיים של עזובה וסמים, דירות ורחובות שאינם אלא בתי קברות מתפוררים, מצבות לחיים שנמקים מעוני, אלימות וסחר אנושי.
הצלחתם בהווה מלוטש ונוצץ לא מצליחה להשכיח את הילד שהשאירו מאחור; הם נושאים אותו על לבם באשמה נצחית, עצמית ומייסרת. לכן סיפורם אינו ולעולם לא יהיה סיפורו של איל הון שצמח מאשפתות והגיע לגדולה. האשפתות עדיין שם, מתחת לבגדי המעצבים, לתספורת העשויה בקפידה ולנינוחות היוקרה והעושר.
האשפתות הן הם, בכל מקום שבו הם נמצאים.
חייו של אברי מתפצלים לשניים: תאונה דרכים קטלנית (ספק קללה, ספק ברכה) קוטעת את ההצלחה המסחררת והאכזרית שלו, הופכת אותו לשבר כלי ולאדם חסר זיכרון.
האדם שהיה קודם הופך לעובדה יבשה שלא אומרת לו דבר, מכלול נתונים עובדתיים שלא מרגישים אמיתיים.
באדם שהוא עכשיו מתעוררות תחושות חדשות, רגשות ישנים שאט־אט צצים ועולים אל פני השטח, עולמו של הילד הקטן שהתקיים בו לפני שהוחנק והועלם.
לאברי (אברהם) יש אח בכור בשם קובי (יעקב). אברי האמין שהוא היה האח הגדול, האחראי, לא בגיל אלא בתפקיד. המציאות, כפי שמספר אותה קובי, טוענת אחרת.
מהי האמת? מי טיפל במי? מי ניתק את הקשר ממי, ומעל לכל – מדוע?
יחסים בין אחים הם נושא מורכב שבחתיכת סיפור הופכים מורכבים אף יותר: הגבולות מתערערים, האמת מתעוותת.
בילדותם היו שניהם היו באותה הסירה, מצוקה גדולה של בדידות שנסחפה בים שבו ארב אויב נורא ואיום. כדי להתרחק ממנה, אברי מתנתק לא רק מעצמו אלא גם מהצלע אותה החשיב לחלשה יותר – זו שחייבת להיות חלשה יותר כדי להאדיר את כוחו: האח שלא מרטיב במיטה מתוך חולשה, ביטוי למצוקה של התעמרות בלתי פוסקת. אברי נפרד מאחיו כסוג של הצהרה, פירוד שמעמיד אותו במקום נזקק פחות, קשור פחות, וכן, גם משפחתי פחות. בין אם הוא זוכר נכון או משנה את המציאות בזיכרונותיו, הרי שדרך היחסים עם האח, הגורם המתווך, הוא מתרחק ממי שבאמת הרס את חייו (אין זו מקריות שבהווה גם האם סובלת משכחה ומצליחה לראות רק את העבר, ורק באופן שבו היא בוחרת לראותו).
קובי, לעומת זאת, תמיד נמצא שם – נאחז בציפורנים, בכל דרך, אפילו כשזה גובל בפסים מעוותים למדי של הסתעפויות.
ככל שאברי שוכח או מנסה להימלט, כך יעקב מנסה להחזיק חזק יותר ולהישאר.
יש כאן ראייה מעמיקה של מציאות בעלת שני פנים, שני סיפורים שמסופרים משני צדי המתרס. כל אחד מהם שופך אור על מציאות אחרת, מורכבת הרבה יותר מכפי שנקודת הסתכלות של מספר אחד יכולה לספר.
ההקבלה־השוואה למיגואל אינה מצליחה להרחיב את התמונה הזו, שכן הוא ואברי עומדים שניהם באותו המקום, מחפשים לשווא מי יגאל אותם, חולקים את אותה שותפות גורל שנולדה מהרס ומחזירה את עצמה שוב ושוב אל נקודת השבר, אל עצמם.
השקפתו של אברי מוגבלת וחסרה מאוד – הוא פשוט לא זוכר. על אף התיאורים הארוכים ותיאור זרם התודעה שלו באופן רחב, לפעמים גם מעגלי, חידת עברו אינה נפתרת.
יש לו רעייה בשם אודליה, מאהבת בשם אורית, שותפות בחברה אדריכלית, בית מפואר וילד שהוא בקושי מכיר. אין לו מושג מה לעשות איתם או האם הוא בכלל מעוניין לעשות משהו בעניינם, להפוך אותם שוב לעניינו.
תודעתה של אודליה נותרת חתומה ומסוגרת אך היא דמות שיודעים עליה הכול – כל שנדרש הוא רק להתבונן בה כדי להבין את השבריריות התלותית שמנהלת אותה: רעייה־בובה שמתאמצת להישאר יפה כדי להשאיר את בעלה לצדה, ולו רק למראית עין; אשה שמפחדת לאבד את החיים הטובים שהכסף הגדול מאפשר ומאבדת את עצמה ללא הרף, כל יום מחדש.
תודעתה של המאהבת אורית, לעומת זאת, מוצגת ישירות לקוראים. כמו אברי היא נושאת נאומים שלמים על אודות עצמה, מפרטת לפרטי פרטים את מנגנון ההרס העצמי שלה, שבגנותו היא צוללת מבחירה שלמה ומודעת לתהומות רגשיים אין־סופיים, יום־יום, שעה־שעה, שבתות חגים.
אודליה ואורית דומות זו לזו כדרך שאברי ומיגואל מקבילים זה לזה: שתי נשים שכובלות עצמן לגבר כדי לשאוב ממנו תמיכה שלא באמת קיימת, תשומת לב לא מוחשית. האשליה חשובה להן יותר מהמחיר האומלל שהן נדרשות לשלם בעבורה. כולם יודעים את האמת – בראש ובראשונה הן עצמן, ובכל זאת, הן ממשיכות להיות שם, אסירות מרצון, מבחירה. האם גם להן, כמו לאברי ומיגואל, אין ברירה אחרת? האם גם הן חייבות לשאת בנטל הכאב כדי לשמר חזות שווא, לגבור על אויב שכלל אינו מודע לקיומן?
גם למיגואל יש אשה ומאהבת, אך שלא כמו אברי הוא אינו נזקק לתאונה כדי להתחבר למי שהיה שבעבר: את המשא הזה הוא נושא מרצון על מצחו, לבו וכתפיו. את התאונה הוא יוצר בעצמו, פועל במצוותה של מישהי שנוהגת בו כמו צעצוע על חוט, סחבה מהודרת שלעולם תישאר בובת סמרטוטים. את התאונה שמתרחשת בסיפורו שלו הוא כבר משאיל ישירות מאברי – או שמא היה זה ההיפך? בשלב מסוים הגבולות מטשטשים, ניתכים לכדי מקשה אחת, דמות אחת, סיפור אחד.
האם החיים מחקים את האמנות? האם אברי אימץ את עולמו הפנימי של מיגואל, הספר שעלה מאשפתות והמציא לעצמו סיפור אחר, חיים חדשים, כדי להתחמק מעבר שהוא גזר דין מוות או שמא זה היה זה דווקא מיגואל?
אברי ואורית מדברים בגוף ראשון; "הוידוי" שלהם נוקב וחד, מודע ולא־מודע לעצמו בעת ובעונה אחת – מודע לעובדה שהוא לא מודע, מתערער מכך עד שורש קיומו ובכל זאת שועט קדימה במלוא הכוח.
מיגואל אינו מדבר – המספרת מספרת את סיפורו במקומו. גם אם הסקירה שלה נמסרת באותו אופן מנומק ומדוקדק כפי שהיא מתרחשת אצל אברי ואורית, הבחירה הזו, להשקיף עליו מבחוץ, יוצרת הבדל משמעותי מאוד:
אברי ואורית צוללים פנימה, אל המציאות שלתוכה נקלעו.
מיגואל מכניס עצמו אל מציאות שנקלע לתוכה כבאורח קסם אך הוא לעולם מביט מעבר לכתפו, ממתין לקסם שיפוג, יודע שהכרכרה תחזור ותהפוך לדלעת כי סיפורי לכלוכית לא באמת מתקיימים, בטח לא אצלו. הוא נשוי לאשה שמזכירה לו כל יום את העובדה הפשוטה הזו, שלעולם לא יהיה מסוגל לשכוח. בכל יום הוא עושה מאמץ לכפר על מי שהיה, למחול לעצמו על האדם שנסיבות החיים עיצבו ויצרו – אך לשווא.
אברי ואורית לא עסוקים בחרטות; הם שונאים את האנשים שהפכו להיות, את האנשים שהרשו לעצמם להיות, אך הם רוצים להשאיר את האדם הזה מאחור. כשהם נופלים אל המחילה החשוכה שהיא נפשם המיוסרת, הם רוצים להיוולד מחדש – שונים, אחרים, טובים יותר.
מיגואל לא מאמין באפשרות כזו בכלל. הוא יודע היכן הוא נמצא ויודע שעליו להישאר בתנועה כדי לשמור על כל השלמות הנוצצת הזו באוויר אך הוא גם יודע שברגע שיעזוב, הכול יישמט ויתרסק חזרה למקומו הקודם, כי שינוי אינו אפשרי, לא לאדם שכמותו.
מיגואל אינו מנסה למנוע את הבלתי נמנע.
למעשה, הוא אינו רוצה לעשות דבר.
השכחה מאפשרת לאברי להתנסות, לתעות ולטעות, לטעום ולהרגיש. כשהוא לא כבול למחויבות "האני" שיצר בעמל כה רב הוא מרשה לעצמו, אולי לראשונה בחייו, להיות הוא עצמו באמת. הזיכרון, במובן הזה, הוא כמו גוף שאדם נושא איתו ממקום למקום: הגדרה, תבנית, סוג של צורה. התאונה מאפשרת לו להשיל אותו מעליו, כמו בהקבוע היחידי, ולהפוך לדבר אחר.
הקבוע היחידי טוען שאנשים לא באמת משתנים כשהם משנים את האופן שבו הם נראים; אנשים משתנים כשהם רוצים להשתנות.
אברי אולי לא רצה להשתנות אבל זה מה שהוא עושה, כאילו מישהו נכנס אל תוך התודעה שלו והחליף את כל החוטים, הכללים, ההרגלים והאמונות.
אולי זה מה שקרה באמת – מין תהליך פסיכולוגי שהשתלט על התודעה המודעת, ואולי זה משהו מיסטי, פרי מעשיו של הקבצן העלוב והתימהוני, שמגלה את כל האמת גם לאברי וגם למיגואל, קופץ מעלילה לעלילה, מירושלים לבוגוטה, כמו רוח שחולפת מחדר לחדר, מיבשת ליבשת, מאדם לאדם.
בין כך בין אחרת – יש הרבה מהמשותף בין הקבוע היחידי וחתיכת סיפור: שניהם מספרים סיפור שמנסה לגלות את נפש האדם במציאות של תנאים משתנים.
קשה להיות אדם "רגיל" במציאות מורכבת; קשה אפילו יותר להיות מישהו שלא משתלב במקום שבו כולם משתלבים.
דן, גיבור הקבוע היחידי, לא משתלב אף פעם; גם אברי לא, לא משנה כמה חזק שניהם מנסים.
אלה לא האחרים שמתקשים להבין את הגיבורים העומדים במרכז הסיפור – אלה הגיבורים שמתקשים להבין את עצמם ומולידים מתוך עיוורון או מוגבלות זו שרשרת בלתי פוסקת של טעויות וחסכים רגשיים.
לא בכדי הם לבד, יחידים, בודדים.
האקדמיה ללשון מסבירה ש"המילה יחיד היא הרגילה בשימוש בצירופי שם ותואר, כגון 'הפתרון היחיד', 'בת יחידה'. יחיד הוא גם שם עצם (שם תואר מועצם) שמשמעו 'איש אחד' – למשל בצירוף 'הצגת יחיד'. לעומת זה במילה יחידי משתמשים בתפקיד של תיאור במשמע 'לבדו', 'בגפו' […].
מתקני הלשון חלוקים בדעותיהם בשאלת ההבחנה בין יחיד ליחידי. מקצתם טוענים שיש במקורות הבחנת משמעות דקה: יחיד פירושו 'אחד' ובייחוד 'אדם אחד', ואילו יחידי פירושו 'בודד', 'המצוי לבדו'. לעומתם אחרים סוברים שחוץ מן ההבדל ברובד הלשון […] אין הבדל ממשי בין שתי המילים (כשם שאין הבדל בין אכזר לאכזרי). הלכה למעשה רבים ממתקני הלשון ממליצים לייחד את המילה יחידי לתפקיד של תיאור ('הוא פעל יחידי', 'היא אוהבת ללכת יחידית'), ואילו בהקשרים אחרים להשתמש רק במילה יחיד ('המקום היחיד', 'היחיד שחושב כך').
כמה ממתקני הלשון מסתייגים מדרך ההבעה הזאת, וממליצים להגביל את המילה בודד למשמעה היסודי: 'מי שמצוי לבדו', 'מי שחש בדידות'. על פי זה עדיף לומר 'פעולה יחידה', 'מעטים חושבים כך', 'נשארו מקומות יחידים', 'בתוך שעות אחדות' וכדומה."
אכן, הקבוע היחידי לא מתאר רק אדם אחד אלא גם אדם בודד, אדם שהוא כל האנשים וגם מי שהוא מובדל מהם, כמו אבנר בן שלום, גיבור בדידותו של קורא המחשבות – שגם הוא מוצא לעצמו מישהי כמוהו ואולי עוד אנשים כמותם, כמו חתיכת סיפור – אי בעולם של אנשים.
בדידות יכולה להוליד טירוף, שיגעון, מציאות לא שפויה, אבל בסיפורים האלה היא נשארת מעוגנת היטב בעולם שגרתי לחלוטין. התחושה הזו לא יוצרת הזרה ולא מוקיעה את הסיפור מתחומי המוכר וכך הופכת אותו לקרוב, משמעותי, אישי. לכן, גם כאשר המציאות מתערערת כפי שקורה בחתיכת סיפור, הערעור עדיין נסבל, עדיין מתקבל, עדיין משפיע, על אף הכול.
המסר של הקבוע היחידי הוא שאישיות היא הדבר היחיד שלא משתנה אף פעם. כמו בכל הזמן שבעולם – אנחנו יכולים לשנות לפעמים את הנסיבות אבל נשארים תמיד אנחנו, לכל אורך הדרך.
גם חתיכת סיפור אומר את אותו הדבר.
במובן מסוים זה סיפור על ילדים שלא באמת גדלו, שנשארו קטנים, קטנים מאוד, בעולמם הקטן והצר ופתאום, לרגע, מתוך שברון, ניתנת להם ההזדמנות לברוא את עצמם מחדש ולגדול כפי שהם רוצים ובוחרים – לא עוד אדריכל כי אם צייר, לא עוד מאהבת אלא נאהבת, לא עוד נער פחונים אלא איש עסקים מכובד.
היחידי הקבוע שואל מהי זהות כשהיא מופרדת מהגוף שמלווה אותה. בעצם, הוא לא שואל אלא מציג תמונת מצב ושאלות שגורמות לקוראים, ולגיבור, להרהר במציאות החדשה שהשתנתה פה, דווקא בגלל שהוא, כמותם, אינו יכול להיות חלק ממנה.
חתיכת סיפור שואל מהי זהות כשאדם לא מצליח לזכור את זהותו הקודמת: האם הוא עדיין הוא גם כשהוא לא מתנהג, לא חושב ולא מודע לשום דבר שהתקיים בו בעבר?
היחידי הקבוע מזכיר את עימות חזיתי (הגוף מתחלף אבל הזהות נשארת) וגם את חי פעמיים.
חתיכת סיפור הולך צעד אחד קדימה, מנסה לשלב את שתי הזהויות – זו החדשה, הנולדת מתוך שכחתה של הזהות הקודמת, וזו הישנה, שעולה וצפה בין שברי הזיכרונות.
כשהתחלתי לקרוא אותו חשבתי על בנוגע להנרי ואפילו על חיים של אישה אחרת, אבל ההתפתחות שלו לקחה אותי אל מעבר לכל דמיון. אחר כך הוא העלה את הרף וכמו בבין דמיון למציאות הקשה מאוד להחליט מה הסיפור האמיתי ומה הבדיוני, מי קורא על מי, מי מעתיק ממי, מי משפיע על מי, מי גואל את מי ומה באמת עומד כאן על הפרק.
בכלל, הרבה סרטים מהדהדים לחתיכת סיפור: נשואה לשניים למשל, שמטפל בנושא של אובדן זיכרון בעקבות תאונה ומוביל להזדמנות לחיים חדשים. מתוקף היותו סרט מצחיק ומשעשע, המסר הזה לא מטופל באותה הכבדות הרגשית שבה נוהג הספר, אך הרעיון שבו לא פחות נוקב ומשמעותי. גם שמש נצחית בראש צלול נוגע באותו העיקרון, נשען (שלא במכוון) על מחקר שהתפרסם שנים אחריו ("חוקרים מקנדה מאמינים כי מצאו דרך למחוק זיכרונות קשים מהמוח ולסייע בכך למכורים לסמים ולחיילים הסובלים מטראומות הקשורות לשירותם הצבאי. המדענים הצליחו להפעיל ולהפסיק זיכרונות הקשורים לפחד בעכברי מעבדה, באמצעות הגדלת ריכוז של חלבון מסוים, המודיע אילו נוירונים פועלים כדי לחקוק זיכרון רע. עם זאת המדענים מזהירים כי לדרך זו יכולות להיות השלכות גדולות בתחום האתיקה, והן עלולות לגרום לנו להפסיק ללמוד משגיאות." ישראל היום, 20.2.2017). הקול בראש מסביר בצורה מלאת חן כיצד זיכרונות – גם הרעים – מעצבים את האדם ואפילו קרימינל מתאר כיצד הם נושאים בערך רב־חשיבות כשהם מצליחים להסביר אנושיות מהי לאדם שלא הבין אותה מימיו (אפילו שהם שייכים בפועל לאדם אחר).
פרופסור איגלמן, חוקר מוח, טוען ש"בדיית סיפורים היא חלק מרכזי בפעולת המוח ומרכיב הכרחי בהישרדות האנושית. אנחנו מהונדסים לקחת את מה שאנחנו רואים לנגד עינינו ולטעת בכך משמעות, לטעת היגיון בתוך רצף הזמן: X גרם ל־Y ולכן Z קשור ל־C ומה משתמע מכך. אנחנו מחפשים תבניות, גם אם הנתונים חסרי משמעות. אנחנו טועים לא פעם, אך כשעושים זאת זה מספיק פעמים הדבר מאפשר צמצום תעלומות ויצירת תוכניות מהירות ויעילות במעגלים העצביים, זה מה שדוחף אותנו קדימה. המוח עובד שעות נוספות כדי להשליט תבנית הגיונית על חיי היומיום שלנו, אך זה בסופו של דבר מה שהביא אותנו לירח ומה שמביא אותנו לפענח את עצמנו עד לרמה המולקולרית."
התפיסה הזו נמצאת בבסיס הרעיון של חתיכת סיפור.
את הקישורים הרחבים עושה המספרת עבור קהל הקוראים והקוראות שלה, קושרת בין הגיבור המקומי לגיבור באמריקה הלטינית, מנסה להוכיח ששניהם בעצם אותה הדמות – אותו הגיבור הנרדף על ידי עבר שלעולם לא יימחה, אך שלא כמו אצל מקבת – זהו כתם שאינו באשמתו או אחריותו: זהו אות קלון שהטילו בו החיים ושתפקידו למחות אותו מעליו, בכל דרך שרק אפשר.
המקבילה הבדיונית שלה בסיפור היא אורית, הדמות היחידה שעושה את הקישורים השכלתניים־רגשיים האלה כל הזמן – מסתכלת על אברי כדי לבדוק כמה היא חיה, איך ובאיזה מינון. הקיום שלו לא רק מגדיר את הקיום שלה כפי שקורה פעמים כל־כך רבות במערכות יחסים מעוותות שכאלה: כאן יש ממד מובהק של הרס עצמי, הבוחר להחריב ולשלול את עצמו, דרך אברי, כדי להתקיים. לכן התבניות שהיא מחפשת ויוצרת הן שליליות בהכרח; הן חייבות להיות שליליות בהכרח כדי להתקיים בנפשה הפגומה, כדי למצוא לעצמן מקום, כדי לא להיעלם.
אורית מודעת היטב למעשיה אך היא כפויה להמשיך בהם, נדחפת־מאולצת על ידי המנגנון ששולט בה, כמו בכל הדמויות שמקיפות אותה ושאותן היא מייצגת. כשאברי מצליח להתנתק מהרדיפה המוחלטת אחרי המצוינות, קיבעון שהמיטו עליו פיתוליו הכואבים של עברו, הוא משחרר גם אותה לחופשי – אותה ולמעשה את כולם.
אולי הרעיון שחתיכת סיפור מנסה להבהיר הוא שכדי להיוולד מחדש צריך למות קודם, בין אם זה מתוך החלטה מודעת או לא. וגם אז, מה שבטוח שאלה תמיד הנסיבות שעושות את מירב העבודה: הבלש היפה והחם שמוכיח לאורית שאפשר גם אחרת, כמו הבלש השמן והחכם הסוגר על מיגואל ומצמצם את גבולותיו עולמו הצרים ממילא.
התלבושת נראית אחרת אבל המהות נשארת זהה.
אברי ומיגואל חולקים ביניהם היבט משותף נוסף: חבר, ספק אמיתי ספק דמיוני, שליווה אותם בילדותם והיווה סוג של מגן תומך, גורם מאזן במציאות קשה שקל יותר לשאת בשניים. האם גברי (חברו שאל אברי) וקורטז (חברו של מיגאל) אכן התקיימו באמת, במציאות הבדיונית של הספר, או שמא שניהם הם אותה השלכה פנימית, נואשת, סוג של מועדון קרב שכזה?
ומזה זה משנה באמת, בעצם?
בסופו של הדבר, כל הדמויות נובעות מאותו המקור, מייצגות את אותו האדם, נובעות וחוזרות לאותה הנקודה.
חתיכת סיפור הוא לא ספר מיואש או מתסכל, גם לא מתוסכל, משום שהחתירה שלו, החתירה שבו, שואפת תמיד קדימה; יש בו משקל כואב של עבר שאי־אפשר לברוח ממנו, שעיצב הווה שקשה מאוד להסתדר בתוכו, אבל לצד כל אלה יש בו גם תקווה ואמונה באדם, על אף ולמרות הכול.
זהו ספר מעורר מחשבה, לא פשוט ולפעמים גם לא הגיוני – בעיקר לקראת הסוף, אבל השלם שבו גדול יותר מסך חלקיו ומצדיק את המאמץ, כי אנשים שווים את ההשקעה הזו.
כל אחד ואחת מהם ומהן.
כל טוב,
גתית
