זיכרונות של עץ

כמו בכל תוכנית שמכבדת את עצמה, הבה ונכריז על הנושאים העומדים על סדר היום: ספר, סרט וטורים אישיים בעיתונות המודפסת.

במה נתחיל?
יפה שאלת.
במיוחד אחרי שאני עצמי שאלתי את עצמי את אותה השאלה בדיוק במהלך כל השעה האחרונה.

מצד אחד, הספר אמור להיות ראשון, כי למטרה זו התכנסנו, אבל הלוא הספר בעצמו משרת רעיון גדול יותר שטמון בו – מה שניתן לחדד באמצעות הסרט ועל כן צריך אולי להתחיל איתו. מצד אחר, הטורים האישיים בעיתונות הכתובה הם הדבר העדכני ביותר שנחשפתי אליו והם גם מהדקים היטב את כל החבילה.

צודקת.
נתחיל בטורים האישיים.
(סיעור מוחות מעולם לא היה משתלם יותר).

השבת האחרונה ראויה להירשם בספרי ההיסטוריה הלא חשובה כשבת מתקפת המילה המודפסת. בדרך לא דרך התכנסו בביתנו כל (בסדר – רוב) המוספים האפשריים, ועוד אחד שלא הכרנו קודם, ותבעו את תשומת ליבי, באופן אישי ובלתי מתפשר. היו הרבה: הרבה מספור, הרבה מנשוא, הרבה מדי, ועל כן לא ארחיב, אלא בעניינו של הטור החשוב לענייננו – טור הפרידה של ליאור דיין. עד כה לא הזדמן לי לקרוא אותו, מסיבות כאלה ואחרות, אבל מאז צפיתי במחוברים (ולחשוב שפעם חשבתי שזו תהיה תוכנית משעממת), שבה ליאור דיבר כל הזמן, אבל כל הזמן, על כך שהכתיבה ומועד ההגשה השבועי שמרו עליו שפוי, לאחר הידרדרותו המסוכנת לסמים ומסע הגמילה בארצות הברית. הוא דיבר על זה בכזו רצינות תהומית שבאמת חשבתי שהכתיבה היא החמצן הדרוש לחייו וכמובן מקור הפרנסה העיקרי של משפחתו הצעירה. לאור כל זאת, את יכולה וודאי לדמיין לעצמך מה רבה הייתה פליאתי, שלא לומר תדהמתי, משנוכחתי לדעת שמדובר בטור פרידה אחרון בהחלט. הלוא הטור הזה הוא בסיס פרנסתו, בסיס קיומו ומקור יציבותו הנפשית. מה הוא יעשה עכשיו בלעדיו?!
על השאלה הזו אין לי מענה. מה שכן – הטור היה טוב. מלוטש ומהודק וזורם. ואז קראתי טור אחר, שגם הוא היה כתוב כראוי, ואחריו עוד אחד או שניים ולקינוח נזכרתי בטור נוסף שקראתי לאחרונה. אחרי שסיימתי עם כל המתקפה הזו, התחלתי לחשוב על כל עניין הטורים האישיים, שכמובן מרופדים בכתבות על אודות ידוענים ומסמכים אישיים פרי עטם של אנשי הציבור התקשורתי, ותהיתי: זו רק אני או שהעיתונות פשוט ויתרה על עצמה ושינתה כיוון למצע של מחשבות אישיות מאת אנשים מפורסמים?

זה כבר לא שיגעון כתיבה – זה שיגעון הכתיבה והתיעוד (בדרך כלל מפרידים ביניהם: כתיבה לפייסבוק, הברקות לטוויטר, תיעודים לאינסטגרם. עכשיו תחשבי על כולם ביחד. אכן).
זה יותר מדי. ממש הרבה יותר מדי.

הנקודה היא שזה לא היה גרוע. כלומר, זה היה כתוב בדיוק כפי שטור אישי צריך להיות כתוב: קליל אך מהורהר, מהורהר אך עכשווי, אישי אך לא יותר מדי (אם כי את זה אנחנו לא יודעים, כי אנחנו לא יודעים מה לא מספרים לנו, אבל זו כבר נקודה להתפלספות אחרת).

נכון שתמיד שואלים "מה זה אומר עלינו"? הפעם השאלה שצריכה להישאל היא: מה זה אומר עליהם? מה זה אומר על כל אותם האנשים, כל כך הרבה אנשים, ידועים יותר או פחות, שעוסקים במקצוע הכתיבה – באופן כזה או אחר, או בכלל לא בחייהם שמחוץ לאותו טור אישי? שהכול אפשרי כשיש מקלדת פנויה? שלכתוב כל אחד יכול או שזכות זו שמורה רק לאנשים שכולם מכירים כבר, גם אם מתחומים אחרים לגמרי?  האם כל אותם בעלי טורים – שלא ציינתי כי בינינו, אין מספיק מקום לציין את כולם – כולם רוצים לכתוב? בכולם בערה אותה שאיפה אמנותית אדירה, או שמא ההמחאה השמנה קרצה להם יותר?

אכן, שאלות קשות.
והן מובילות אותי – ואותך, ומכאן אותנו, לסרט, או במילים אחרות – חלקו השני של הערב.

המילים.

מה שהקדימון עושה – משלה אותנו לחשוב שיש כאן עלילת מתח מותחת – גורם לנו לתפוס את הסרט בצורה אחרת, וחבל. נכון שהיה אפשר לעשות ממנו סרט אחר ולהוציא ממנו דברים אחרים, אבל האנשים שעשו את הסרט לא עשו סרט אחר. הם עשו את הסרט הזה.

כפי שהבנת, המילים מדבר על סופר בכוח שרוצה להפוך לסופר בפועל, אלא שלא ממש הולך לו. הוא כתב ספר במשך שלוש שנים, אבל אף הוצאת ספרים לא רצתה לפרסם אותו. מו"ל אחד כן פנה אליו ואפילו הזמין אותו לפגישה, שבמהלכה פרט את יתרונותיו של הסיפור ואופן ההסתכלות המיוחד והאמנותי שבו תרגם הסופר את מחשבותיו למילים, אבל בה בעת הביע צער על כך שבמתכונתו הנוכחית, הוא פשוט אינו מסוגל להוציא את הספר לאור. אין שוק לדברים כאלה ולסופר הצעיר גם אין שם שזה, במילים אחרות, ותק וניסיון שמעידים עליך באמצעות מה שכבר השגת (אחרי שהצלחת להשגת את זה ללא ותק וניסיון, מי יודע איך), שאתה שווה משהו ושכדאי מאוד להמשיך ולהסתכל עליך, כשתשיג את הדבר הבא הודות לדבר הקודם שהשגת, והדברים ידועים.

הנקודה המעניינת לענייננו היא רצונו של הסופר הצעיר לקבל הכרה כסופר, להרוויח את לחמו מכתיבה ולעסוק במה שהוא אוהב. העיסוק הזה חייב להניב רווח כלכלי, אחרת לא ניתן להמשיך בו בחיי השגרה היום־יומיים.
הוא אינו בודד במערכה, הסופר המתוסכל; בהעדר הצלחה, הוא מתחיל לעבוד בהוצאת ספרים (שנראית בדיוק כמו כל משרד אפרורי ומדכא אחר שאת יכולה להעלות על הדעת), כדי להכיר את השטח, את הסוכנים הספרותיים שאולי יסכימו לקרוא את כתב היד או ילמדו אותו, ולו גם בדרך עקיפה, איך דברים מתנהלים כאן. העובדה המייאשת היא שהוא עובד לצידו של עובד ותיק אחר, שגם הוא התקבל לעבודה מתוך אותה המטרה בדיוק וגם לו זה לא ממש הצליח. יש להניח שכל העובדים שהוא מדריך לאחר מכן חוו, חווים ויחוו את אותה התחושה בדיוק.

לא יודעת – תקראי לי תמימה, אבל אני באמת מאמינה שאם מישהו הוא כל כך טוב – הוא יתגלה, גם אם אין לו שם. אפילו ולפעמים בגלל שאין לו. אנשים אוהבים סיפורי סינדרלה. אז אם מישהו רוצה להיות סופר, ואם מישהו אוהב לכתוב, ואם מישהו רוצה לבטא את המחשבות שלו – שיכתוב. שפשוט יכתוב. שיפתח יומן רשת. שיהגג בפייסבוק. שיתעד ויספר ויתאר. היום, דווקא היום, הוא לא צריך חותמת גומי של אף אחד אחר – חוץ מאשר של הקהל, כמובן. כי הקהל הוא הביקורת הטובה ביותר. או שאוהבים אותך, או שלא. ואם לא מכירים אותך ובכל זאת אוהבים אותך – סימן שאתה שווה. כי אז אתה מוכר רק את מה שאתה יכול להציע, לא תבנית או תדמית או אשליה שמישהו יצק עליך בגלל שעשית מעשה בלתי מצופה וכבשת גבעה או הר שאף אחד אחר לא היה מאמין שניתן לכבוש. היום, עם שיטפון הספרים שמודפסים אחת לדקה וטורים אישיים שמוקלדים אחת לשלושים שניות, הרבה יותר קשה להצליח. לכן, אולי, ההצלחה גם הרבה יותר נחשבת, כשהיא סוף־סוף מגיעה. עם זאת, את ההזדמנויות הפומביות נותנים עדיין לאנשים שיש להם את הכוח למשוך קהל גדול יותר, שיממן את הפרסומות והמשכורות הממומנות מהן. בעצם, בכתיבה אתה לא בהכרח תלוי בהחלטות של אנשים אחרים. אם אתה טוב, כמובן, במיוחד בעידן כמו היום.

וכל זה מוביל אותי ומעביר אותך באופן חלק לספר שקראתי שהוא נושא מכתבנו הנוכחי.
זיכרונות של עץ מאת תמר לזר.

הספר הזה נחת – תרתי משמע – על מפתן ביתי. לא, הוא ממש נחת שם (על אף שהוא נחת על השביל ולא ממש ליד הדלת, אבל לא תמיד חשוב כל כך לדקדק). בניגוד לספרים אחרים שאני נוטה להניח בצד למועד אחר, את הספר הזה רציתי לקרוא. כנראה בגלל הנושא והרבה בגלל העובדה שהכותבת הלא מוכרת הוצגה כבחורה צעירה (ילידת 1983), מה שגרם לי לחשוב שאם מפרסמים ספר ביכורים שלה, על אף היעדר השם, ודאי יש לזה סיבה.

לא אכתוב שזה לא היה מה שציפיתי – למרות שציפיתי וזה לא היה כמצופה (לא שזה דבר רע), וגם לא אכתוב שקראתי את הכריכה האחורית כדי להבין מה קורה – למרות שקראתי והפעם היא קלעה בול.
מה שכן אגיד הוא שלמרות שליבת הסיפור נגעה בעולמה של בחורה מתבגרת, זה ממש לא היה שידור חוזר של במרחק נגיעה.
במובן מסוים, שאולי הוא המהותי ביותר בספר, יש כאן סיפור של התרחקות מדת ורפיון האמונה, למרות שאת הנקודה הזו הבנתי די מאוחר בגלל שמתווה הנפש הפנימי של הדמות הראשית, ריטה, הוא לא כזה שמכוון אותך מלכתחילה למחשבות דתיות – אמוניות והפרכתן (על אף שמדובר בחלק עיקרי מאוד בסיפור, הוא מתממש בעיקר בחלקו השני, והדברים מקבלים צביון אחר בהתאם).

ריטה, שהיא בעצם מרגריטה, כמו האמן ומרגריטה ללא ספק (כלומר – ללא ספק בעיניי), היא הדמות הצעירה של הדמויות המבוגרות של מירה מגן. כולן חיות בירושלים, כנראה שלא במקרה. צדק מי שאמר שיש משהו בעיר הזו שמוציא את השיגעון מאנשים רגישים ממילא, אפילו אם הם רק דמויות בדיון ספרותיות.

בחלקו הראשון של הסיפור ריטה מתייחסת לבורא העולם כאל סוג של חבר דמיוני. מהסיבה הזו הוא לא נתפס כמשהו דתי דווקא, אלא רגשי: סוג של מפלט לבריחה מדחייה חברתית. כמה נכון למצוא נחמה מרגיעה בזרועותיו של מי שהוא העולם כולו.

ריטה היא לא בחורה טיפשה או מופרעת. להיפך. היא נעה מאוד בתלם, בחושים עדינים עד כדי סכנת פקיעה עם כל פריטה גסה מדי. הישות השמימית שעוטפת אותה מעניקה לה מגן מפני חוסר היכולת שלה לבטא את עצמה כלפי העולם שבחוץ. למרבה ההפתעה היא דווקא כן אדם חברותי, כפי שמעידה חברותה הקרובה עם לילך, ההפך הגמור ממנה כמובן, אלא שהיא מתקשה ליזום בקלות את החברותיות הזו משום שהיא נעה במקצב אחר. היא בוחרת למלא את עצמה – לצמצם את עצמה ליתר דיוק, כדי להתמלא בנוכחותו של זה שנוכח תמיד, בכל מקום, מוצאת בו את המסגרת שכה חסרה לה, משחקת על הקו בין מה שמותר לדעת לבין מה שאסור לראות, מנסה למתוח קצת את הגבולות של מחויבותה האישית (אגב, גם אם אתה לא אדם דתי או מאמין, יש בעיה בלציין שם מפורש בספר קריאה. גם אם אתה חושב שזה בסדר, העובדה שזה לא בסדר במקומות אחרים צריכה להפעיל איזהו מנגנון של זהירות שצריך לקחת בחשבון).

סימוכין לכך שריטה היא אדם חברותי ניתן למצוא בעובדה שכשיש לריטה הזדמנויות חברתיות אחרות – היא מעדיפה אותן על פניו, לאט – לאט, יותר ויותר, עד ש"הוא" נעלם לגמרי מחייה. תחושת המלאות שלו מתחמקת מריטה עד שהיא מבינה / מחליטה / מרגישה ש"הוא" מת ומפסיקה להאמין בו. זו נקודה די בעייתית מבחינה הגיונית, משום שאם ריטה מבינה שמישהו בחר להסתלק ממנה, היא גם מכירה בהכרח בעובדה שהוא קיים (ולא מת) – רק לא בעולמה. זה יכול כמובן להסביר את רצונה להתנתק ממנו בחזרה, אבל לא את ההתכחשות. ריטה אפילו לא חושבת שהיא טעתה כל השנים ההן, שאולי מעולם "הוא" לא היה ממשי – עבורה או בכלל, אלא רק שימש כאי של שפיות בקיום שלא היה יכול להיות מובן בשום דרך אחרת. במקום זה, היא פשוט מהרהרת באפשרות ש"הוא" עבר למישהי אחרת ועזב אותה באופן סופי ומוחלט. כנראה בגלל שהיא עצמה עזבה אותו באופן הרבה יותר מהוסס אך לא פחות החלטי עוד קודם.

כפי שנוכחתי לדעת, אני מסכימה כאן עם דעתה של גילי זיוון במוסף שבת של מקור ראשון: "אלוהיה של ריטה, שהיווה לה רֵע בבדידותה, הולך ומתאדה ככל שהיא מצליחה לקיים קשר מעמיק (דבר שעד היום רק איוותה לו) עם בת גילה ועם סביבתה. האם מקומה של האמונה באל כתחליף לידידות אנושית נסדק בשל הקשרים האנושיים שנרקמים עתה? או שמא נסדקת האמונה בשל השאלות שלילך חברתה החדשה מעזה לשאול, שהן גם שאלותיה של ריטה? האם מלכתחילה הייתה זו אמונה דתית שהיוותה פתרון נפשי למצוקת בדידותה הקשה של ריטה ("אף אחת לא יכולה להתלונן על בדידות כשבורא עולם בכבודו מנגב את דמעותיה… אוסף אל חיקו הענני את גופה הקטן, את מצוקתה הקטנה", עמ' 29) ולכן היא חסרת סיכויי הישרדות לאורך זמן? או שמא התנועה היא הפוכה – ככל שמתרוקנים השמים מאלוהיה הילדותיים של ריטה כך היא פנויה לבחון את קשריה החברתיים?"

עם זאת, אני לא מסכימה עם ההמשך (להוציא את החלק האחרון): "זהו גם ספר על חוויית הבדידות האנושית. ולא בכדי הספר הראשון שקוראת ריטה בהמלצת הדודה האהובה הוא "מאה שנים של בדידות" של גרסיה מרקס. ספרה של לזר גם הוא נוגע בכאב האנושי הגדול ביותר של "לא טוב היות האדם לבדו" והוא חושף בפנינו אמיתות שעל פי רוב אנחנו מכסים עליהן ברעש החברתי, במלל אידיאולוגי או בפאתוס דתי… אינני יודעת האם מי שלא גדל בעולם הציוני-דתי יוכל להבין את כל הניואנסים העדינים שבספר, את השיבוצים ה'תורניים' שבהם רווי הספר, אך עבור מי שזהו עולם האסוציאציות שלו זהו ספר מרטיט על בדידות כואבת של נערה מתבגרת, על הורים אוהבים שלמרות כל רצונם ומאמציהם אינם יכולים להגיע אל בתם, כי במצוקות הקיומיות אנחנו בעיקר לבד."

בראש ובראשונה, על אף שזה מצטייר כמו טענה מלאת סתירות, אני לא חושבת שהמקרה של ריטה מייצג מצב של בדידות אנושית. כלומר – יש בה בדידות, ובדידות גדולה, אבל היא לא אנושית. מאה שנים של בדידות הוא אולי האורים והתומים החדש, שחוזרת בשאלה כמו ריטה מחליפה בכתבי הקודש האמיתיים שאבדו לה (למרות שיש לציין שהיא תמיד קראה ספרים), אבל זה לא משום שהמילה "בדידות" מופיעה בכותרת שלו.

זיכרונות של עץ אינו סיפור על בדידות אלא על המקום שהאדם מחפש ומבקש ליצור לעצמו. "בדידות" היא מילה גדולה מדי לתיאור של "לבד" שהוא גם פנימי, ואולי פנימי בעיקרו. באולפנות וכנראה שגם במסגרות פנימייתיות אחרות, מקובל מאוד לנוע "ביחד", בעדר או בזוגות. התנועה הזו חשובה בעיקר לצורך מיצוב המעמד החברתי של "ההולכת" – גם בעיני עצמה. מי שצועדת בגפה ממקום למקום יכולה להיחשב אולי כיְחִידָנִית – חד פעמית אבל גם לדחויה, שזהו אחד השיפוטים האכזריים שיש לחברה להציע. מה שמעניין הוא שריטה היא סוג של יְחִידָנִית – חד פעמית בלואי הכי, כזו שאינה רוצה כל כך להיטמע בחברה שנראית לה המונית מדי או טיפשה מדי או פשוט ילדותית. היא מבודדת את עצמה באופן חצי יזום, משום שהעולם הפנימי שלה מציע לה יותר. הבידוד החברתי לא מציק לה כל כך כמו חוסר ההבנה ההדדית; על אף שחברתה ללילך חולקת איתה את התרופפות האמונה, היא עושה זאת באופן אחר לגמרי, בהתנהלות קלילה וזורמת, נטולת משקעים או מחשבות. זו הנקודה שכה קורצת לריטה בתחילת הדרך ואשר הופכת לרועץ בהמשכה, משריטה מתבססת בעולמה שלה, מנותקת כבר מהצורך להרגיש לא שייכת כל הזמן, לעומת כל האחרות שמייצרות לעצמן "חברויות אמת" בכוח הניתוק מהבית והקרבה הרגשית החזקה לכאורה.

עכשיו, משסיימתי, אני חופשייה להבין את העניין עם העץ: בחלק הראשון, באולפנה, ריטה הייתה יושבת מתחת לעץ ומזמנת את בורא עולם לבוא ולהיכנס פנימה, להציף אותה בשלמות שאין גדולה ממנה, ואילו בחלק השני היא משתמשת בעץ כדי להיבנות מחדש – עובדת בחנות העתיקה של דודתה זרש, יוצרת יש מיש, חדש מישן, מלטשת קורות עץ בלתי רצויות כדי ליצור מהן בריאה יפה (כפי שזרש אומרת – צריך להבין את העבר כדי ליצור את העתיד).

גם זרש נכנסה לכאן כנראה בגלל העצה על העץ – "וַתֹּאמֶר לוֹ זֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וְכָל אֹהֲבָיו יַעֲשׂוּ עֵץ גָּבֹהַּ חֲמִשִּׁים אַמָּה וּבַבֹּקֶר אֱמֹר לַמֶּלֶךְ וְיִתְלוּ אֶת מָרְדֳּכַי עָלָיו וּבֹא עִם הַמֶּלֶךְ אֶל הַמִּשְׁתֶּה שָׂמֵחַ וַיִּיטַב הַדָּבָר לִפְנֵי הָמָן וַיַּעַשׂ הָעֵץ" (אסתר ד' י"ד), מה שבכלל מכניס אותנו לסחרור של כי האדם עץ השדה של נתן זך (ולא מספר דברים כ' י"ט, שלמעשה אינו מסכים עם ההשוואה הזו):

אולי זו התרסה מִתחכמת: דווקא זרש, הטיפוס השנוא, שהמיטה חרפה וכיליון על בעלה, הופכת למי שגואלת את מרגריטה באמצעות העץ, מחליפה עץ אחד בשני, פתרון בפתרון, מודעות במודעות (וכמובן שגם את זה אפשר לשייך להתרסה הדתית, שכן גם זרש חזרה בשאלה וגם היא טיפוס שאינו הולך בתלם, ועל כן כמה מתאים לה כינוי לא מקובל שכזה).

אני לא יודעת איזה מין ספר זיכרונות של עץ אמור להיות. ואולי הוא לא אמור להיות שום מין של ספר, אלא רק מה שהוא: ספר שנכנס לתוך עולמה ונפשה של נערה כלואה הרבה יותר מכפי שהיא מצטיירת להיות. יש בריטה הרבה יותר יתרונות מכפי שהיא מאפשרת לעצמה לזהות, משום שהתפיסה העצמית שלה מאוד מצומצמת, מאוד מוגבלת, מאוד כבולה על פי קיבעונות עצמיים שמנתבים אותה קדימה ואחורה. היא בחורה חושבת, אבל היא לא חושבת על דברים בצורה מנותקת ממנה עצמה. הכול עמוס ברגשות של… כן, גיל ההתבגרות כנראה, אבל אולי מיותר להגיד את זה, כי עובדה שגיבור המילים גם חווה משברים ביחס לעצמו, שהחמור מכולם היה ערעור תפיסת העצמי שלו, למשל.

הבעיה היא שריטה היא נערה בגיל ההתבגרות ולכן היא עושה את מה שמצופה מנערות מגיל ההתבגרות לעשות: לחפש ולא למצוא. לחפש ולהתייאש. לחפש ולגלות. זה לא הופך את החיפוש למשמעותי יותר. נכון שגיל ההתבגרות הוא הגיל שבו האדם מעצב את עצמו, אבל כשמסתכלים על זה באמת – אדם מעצב את עצמו בכל גיל והעיצוב המשמעותי באמת נעשה בכלל בילדות, לא בבגרות, שהיא סוג של התכתבות עם מה שהוטבע והוטמע בשנים המעצבות. הרבה אנשים משתנים מקצה לקצה בשנים שאחרי גיל ההתבגרות, דווקא אז, ולא במהלך התקופה האולי מוערכת יתר על המידה הזו, מבחינת החשיבות שכולם מייחסים לה.

אולי זה מקובל לבקר את הגיבורה הראשית, כפי שמחברת במרחק נגיעה הלינה שעושים לגיבורה הראשית שלה. אל דאגה – אני לא הולכת לעשות את זה, ולו מהטעמים שציינתי לעיל (גיל ההתבגרות ושות') שהם מספיק קשים ומסואבים להתמודדות בפני עצמם – ללא צורך בשפיטה של אצבע מאשימה. ומה יש לשפוט כאן בעצם? עץ, אם נמשיך את הקו הזה, צומח ומוריק, מוסיף יופי וחמצן וצל לעולם. אם הוא עץ פרי – אז בכלל. אבל העץ הקטן שהוא ריטה בינתיים רק חווה כאבי גדילה. ממש כואב הלב להוסיף עליהם עוד משהו.

תמר לזר כותבת בצורה יפה ובמילים יפות, באופן מאוד יסודי ומסודר, מחושב ושקול. ההקפדה על העריכה הלשונית המורגשת והמודגשת נפלאה בעיני, בפני עצמה וגם בגלל שהיא כל כך נדירה במקומות אחרים.
זו וודאי לא כתיבה של טור אישי, גם אם הסיפור אולי מכיל ניצנים אישיים.

אפרופו (שוב) טורים אישיים – מישהי, שאין לי מושג מיהי כי היא מנהלת יומן רשת בשם בדוי המתכתב עם מערכת היחסים שכבר אין לה עם מישהו שגם לו יש כינוי במקום שם ובעצם מממשת את רעיון הטור האישי של ראשית מכתבנו, כתבה שזה ספר שמדבר "על חוסר היכולת להכיל גם אלוהות וקדושה וגם מיניות בהתפתחות. על הפחד הנוראי לטמא את האלוהים ואת עצמה תוך היסחפות אחר תחושות של הגוף המתבגר."
זה בהחלט נכון.

יש אווירה די קודרת בסיפור הזה, ללא ספק, ולכן אני רוצה לסיים דווקא במשהו חיובי – הבישולים של אירית, אמה של ריטה: בשונה מהאב, שהוא מין דמות חלושה – נרפה (מה שיכול להמשיך את הביקורת כנגד הממסד אבל גם לרכך אותה בעת ובעונה אחת), אירית הקשוחה, המעשית, הדורשת מעצמה ומכולם כרואת חשבון ממולחת, היא גם שפית מופלאה שהייתה לוקחת את האליפות של מאסטר שף בכל עונה ועם יד קשורה מאחורי הגב. מה שהאישה הזו מכינה!!! ללקק את המילים. את זוכרת את הסרט אוכל, אישה, גבר, שתייה? הזהירו שאסור לצפות בו על קיבה ריקה.
זיכרונות של עץ, בחלקים מסוימים, הוא סוג של אותו הדבר.

אני חולמת להיכנס למטבח וללהטט כמוה.
איזה טעים זה יכול היה להיות.

וכמובן – אי אפשר בלי:

ובכל נשכח שגם שהרה בלאו ממליצה על הספר לכולם (על אף שההמלצה שלה אורכת פחות מחמש שניות – אבל גם זה משהו):

כל טוב,
גתית