הרעיון הזה התחיל בכלל מכיוון אחר.
יש איזו חברה שמנהלת ממשק שעוזר לסוגים רבים של לקוחות. אלה משלמים כסף כדי לתפעל בעצמם את כל מה שנדרש והחברה מציעה ניהול תקין ומערכת תמיכה.
לא מזמן נאלצתי לפנות אל מערכת התמיכה הזו, מעשה שנמנעתי ממנו לאור ניסיונות קודמים, וקיבלתי (כמו תמיד) מענה מדוד וענייני שלצערי לא עזר לי לפתור את הבעיה. ככל שניסיתי לקבל תשובה מסבירה מעט יותר, כך התרחקתי ממנה.
פחות או יותר באותה התקופה דיברתי עם נציג אחר של חברה ממשלתית, בשתי הזדמנויות שונות. פעם אחת השיחה נמשכה 58 דקות ובפעם השנייה רק 40. יש להבהיר שלא דיברנו את מלוא 58 או 40 הדקות האלה – רוב הזמן הייתי בהמתנה והנציג ניסה לבדוק עבורי כיצד אפשר לקדם את העניין שלשמו פניתי.
בפעם השנייה שדיברנו הבנתי שזה לא מקרי – הוא באמת נציג אכפתי והוא באמת ניסה לבדוק את כל הדרכים שקיימות כדי לעזור לי. בסופו של דבר הוא לא הצליח אבל הוא התאמץ במלוא ההשתדלות לתת את השירות הטוב ביותר שהוא היה יכול.
קראתי לאחרונה את זן ואומנות אחזקת האופנוע של רוברט מ פירסיג. קניתי אותו לפני שנים (כי הוא נחשב לסוג של ספר "חובה") אבל הנחתי אותו בצד כי הרגשתי שמשהו שם פשוט לא מתחבר. כל פעם שניסיתי לקרוא, הרגשתי שזה לא נכון.
עד עכשיו.
ההתחלה הייתה מקסימה. הוא הזכיר מאוד את אלגנטיות של קיפוד, על הידע המקיף שמועבר בנועם ובסבלנות של מישהו שאוהב לדעת וללמוד את העולם שאחרים מפספסים בגלל עצלות או טיפשות או בורות. זו גישה שמגלה יופי בכל מקום, שמעריכה דברים בזכות עצמם ועוד יותר כשהם בעלי ערך.
היו פסקאות של תובנות מעמיקות, מאלפות ממש; משפטים שקוראים אותם ועוצרים רגע כדי להפנים את הנכונות שלהם.
אפשר לנהל דיונים שלמים, שיעורים שלמים על התכנים האלה.
ואז הספר המשיך ולאט־לאט חשף את העובדה שהדובר־המספר חווה בעברו התמוטטות נפשית, טופל וכעת הוא חוזר למקום ש"ממנו הכול התחיל" ולשאלה שהטרידה אותו עד כדי שיגעון. מכאן, המסע המעמיק על האופנוע בתוך הטבע ואל תוך נפש האדם הצטמצם והפך להיות עיסוק מדוקדק ועיוני מאוד בחקירת השאלה "מהי איכות".
הדובר־המספר מעלה ושואל וחוקר ומנתח והופך ומרחיב וזה בהחלט מעניין – עד שזה מפסיק. הוא חוזר על עצמו כל־כך הרבה פעמים, לפעמים באותן המילים ממש, ולא מגיע לשום מסקנה חדשה אלא רק לועס את המסקנות הקודמות וכאילו מוסיף עליהן משהו עד שהספר הנעים והמחכים ומעורר המחשבה הזה הפך להיות כבד, מייגע ומסורבל. הניסיון לנתח את מושג האיכות, שהגיבור החליט שהוא שורש הקיום, הצטייר יותר ויותר כמו התעסקות כפייתית לא־בריאה, בדומה לגלגל שמתחפר בתוך חול או בוץ וקובר את עצמו עמוק יותר עם כל התעקשות; משהו שמובן רק למספר בעצמו ואולי גם לו לא ממש, בעצם.
מקריאה של כמה עמודים ברצף זה הפך להיות עמוד בקושי ואז פסקה בקושי – כי כמה אפשר לחזור על אותו הדבר באותה הצורה באותו האופן? – עד שנשברתי והפסקתי. רפרפרתי את מכסת העמודים שעוד המתינה לי, בחזרה בלתי נסבלת על אותן המילים שנכתבו עוד לפני עידן הגזור־הדבק, והרגשתי שהמוח שלי פשוט מסרב להמשיך עם זה ולו עוד פסקה אחת נוספת.
קראתי את הסוף והנחתי את הספר בצד.
הבנתי למה הוא השתגע.
הרעיון המנחה שמוביל את החלק הראשון הוא שצריך להכיר את מבנה האופנוע שלך כדי לתחזק אותו היטב. חיוני ללמוד את המנגנון ולשמור עליו בזמן שגרה כדי להימנע מתקלות בלתי צפויות או לטפל בהן במהירות כשהן קורות במקומות בלתי נוחים. קשב יום־יומי עוזר לזהות בעיות מהר יותר, להבין את מקורן טוב יותר ולהתייחס אליהן בצורה יעילה ונכונה יותר גם אין מוסך זמין בהישג גרר.
האופנוע, על אף שההסברים הטכניים אכן נוגעים אליו, הוא לא רק אופנוע אלא דימוי לאדם הרוכב עליו (ובכלל) ולכן הטיפול בו מתקשר לצורך לטפל בגוף, ברוח ובנפש בצורה הטובה ביותר בנסיעה המתמשכת שנקראת "החיים".
חבריו לנסיעה של המספר לא מחזיקים באותה העמדה בהיותם מאותגרים טכנולוגית ומפחדים מתהליכי למידה ותפעול משום הם לא מבינים אותם או, ליתר דיוק, חושבים שהם לא מבינים ולכן לא מוכנים אפילו לנסות. החשש פשוט אוטם אותם מפני כל אפשרות של התמודדות. מהסיבה הזו הם קונים אופנוע חדיש ויקר יותר, שסביר להניח כי יסבול פחות מבעיות כאלה ואחרות, ומסתמכים על העובדה הזו במקום על יכולת תפעול עצמית או קשב גבוה יותר למכונה שהם אינם יודעים עליה דבר וגם לא מעוניינים לדעת.
לאופנוע שלהם אין את הכשלים שיש לאופנוע המשומש של הגיבור־המספר – להלן, אם נמשיך את קו הדימוי, הם לא עברו התמוטטות עצבים ולא שכחו את זהותם הקודמת שעכשיו הם מנסים לשחזר – ולכן הם לא חולקים איתו את תפיסת העולם או ההכרח לתקן את מה שמבחינתם לא באמת נשבר.
המספר יוצא כנגד הגישה הזו אבל מתייחס אליה במישור הרעיוני. ההסתכלות שלו היא הגות פילוסופית, שהולכת ומתרחבת בחלק השני של הסיפור באופן שכלתני ונטול רגש כמעט לחלוטין. במובן מסוים הוא מתנהג קצת כמו החברה הראשונה שנאלצתי לפנות אליה: הוא לא פוגש את האדם שעומד מולו אלא את המערכת ואם האדם שמולו לא מבין את המערכת אזי הוא צריך ללמוד אותה, לבד, ולהתמודד איתה, לבד, כי זה מה שאנשים אמורים לעשות בחיים.
בעברו, המספר לימד כתיבה לסטודנטים בשנה הראשונה באוניברסיטה ורצה לעורר אותם לחשוב באופן עצמאי. כדי להשיג את המטרה הזו הוא הטיל עליהם משימות שחתרו תחת התפיסות המוסכמות של העולם ועודד אותם לכתוב על לבנים המרכיבות קיר או על גב כף הרגל שלהם. לטענתו זה עבד ומשהו השתחרר, נפתח והפך מקורי ומעניין אבל אז הוא החליט לסיים את הניסוי, בין היתר בגלל היותו שנוי במחלוקת, והכול חזר לנקודת ההתחלה.
כשקוראים את זה במסגרת הסיפור, משמעות המעשה הזה לא מתבלטת במיוחד אבל כשבוחנים אותו בפני עצמו לאחר מכן מבינים שההיגיון כאן לוקה בחסר: לכתוב על לבנה או על כף הרגל זו התרשמות, אולי אפילו משחק של דימויים – אבל זו לא כתיבה, וודאי שלא באופן מתמשך ועקבי. להשתחרר מהליכה בתלם ומחשיבה תבניתית זה חשוב אבל קודם כדאי לשאול – מה נמצא בפנים?
העניין הוא שכדי לשאול את השאלה הזו צריך להקשיב, לא למלא משימה אלא לפקוח את העיניים ולפתוח את הלב ולהקשיב וזו נקודת הכשל האמיתית של המספר: הוא לא מקשיב. הוא מתעסק ברעיון כשהוא לעצמו, כל הזמן, בקיבעון טורדני־כפייתי וככל שהוא מתעסק בו יותר כך הוא מאמין בו יותר, וככל שהוא מאמין בו יותר הוא מאבד קשר עם העולם שבחוץ, עם החברה, עם המשפחה, עם הממשק האנושי. העלאת הגרה הבלתי פוסקת הזו אפשרית רק בעולם שמנותק מכל חיבור לזולת כי הזולת, בדרכו, תובע התייחסות ותשומת לב וזה בדיוק מה שמעורר אותנו, כאנשים, ליצור, להשתנות, להתפתח.
כשמהספר בוחן את עניין האיכות הוא מעמיד אותו כערך גבוה מעל כל הערכים האחרים אבל בשלב מסוים כבר לא ברור מדוע הוא עושה את זה או מה המטרה שאליה הוא שואף להגיע, אולי בגלל שאין לו באמת מטרה כזו. הוא חי לבד בתוך מבנה שברירי מאוד של רעיונות שנבנים זה על זה כמו מגדל קלפים שמזכיר את התמונה בנפלאות התובנה, כשאליסיה נאש נכנסת למחסן העבודה של בעלה, ג'ון נאש, ומגלה שכל "הצפנים" מדפי העיתון היו גיבוב חסר מובן, עדות מפחידה מאוד לעולם שקיים רק בתוך מוחו הקודח של מדען שאיבד שליטה ולא בשום מקום מציאותי אחר.
יום לאחר התכתבות הלא־מוצלחת התקשרתי לחברה ודיברתי שם עם מישהי שאני מכירה. שאלתי אותה אם הם עסוקים מאוד, הנציגים במרכז השירות, ולכן הם עונים בצורה שכזו. היא ענתה שכן אבל שזו לא סיבה והעבירה אותי למנהלת שלה שהעבירה אותי למנהלת המוקד.
המנהלת קראה את ההתכתבות וחזרה אלי. היא כמובן הצטערה על החוויה שהייתה לי והסבירה לי שהיא לחלוטין לא משקפת את הדנ"א הפנימי של הארגון, אבל אז היא אמרה עוד משהו – שעל אף שהיא יכולה להבין את התגובה שלי, היא חושבת שהתנהלות הנציגה הייתה בסדר גמור. התעכבתי רגע על הנקודה הזו ושאלתי אותה האם היא חושבת שכך צריך לענות ללקוח שמבקש ממך עזרה.
היא השיבה שכן.
מנקודת המבט שלה, ברגע שהתשובה ניתנה אין עוד מה להגיד ולכן, היא הוסיפה, עדיף יותר להתקשר מאשר להתכתב כי דברים נוטים ללכת לאיבוד דרך הכתיבה.
הגישה הזו הזכירה לי את הסיפור הזה.
מחשבה יכולה להתפתח בתוך עצמה אבל ככל שהיא נשארת בתוך עצמה היא מצמצמת את עצמה אל תוך הגבולות של ההבנה המוגבלת שלה ואז כל הכוונות הטובות שהיו לה הולכות לאיבוד.
אנחנו מבינים רק את מה שאנחנו חושבים ובלי הקשבה יש מצב שהמחשבה הזו תעלה על גדותיה ותציף אותנו ואז נהיה איים מבודדים בזרם, מנותקים זה מזה – כל אי לעצמו.
בזן ואמנות אחזקת האופנוע יש הרצאות, יש הסברים, יש שיתוף חוויות אבל אין יחד; אין מישהו שמקשיב למישהו ומבין ששניהם מתקיימים במקביל, בהדדיות מפרה, כמו הנציג הממשלתי שלא הצליח לסייע לי אבל יצא מגדרו בניסיון לעזור.
רכיבה על אופנוע היא נסיעה בודדת. גם אם יש רוכב במושב האחורי אי אפשר לקיים שיח משותף – רוב הזמן עובר בשקט של שביתה ממילים.
לפעמים צריך את השקט, שקט הוא דבר מבורך, אבל לא השקט הזה.
השקט הזה מאפשר את בנייתם של מבנים תת־קרקעיים שמושכים את הכול אליהם מטה.
קראתי את סיום הספר, על הניתוק של אב שצופה בבנו חווה את אותה התמוטטות שהוא עצמו חווה ולא עושה דבר.
אולי לא היה דבר לעשות ואולי זה היה הדבר הנכון לאותו הרגע, אבל הניתוק היה בעיקר רגשי וניתוק רגשי הוא לעולם לא הדבר הנכון לעשות.
אם אופנועים חיים לבד, מתוחזקים ושמורים היטב ככל שיהיו, החיים שהם יוצרים מתנהלים מתוך ריחוק והיבדלות, כמו מאחורי דלתות זכוכית שקופות שמבודדות אותם מכל היתר, כמו דלתות של המוסד שבו אושפז המספר לאחר שאיבד את שפיותו. אלה יכולים להיות חיים יפים, אבל אף אחד לא מאחל לעצמו לחיות חיים שלמים מאחורי זכוכיות שקופות במוסד לתשושי נפש.
חכם ומעשיר ככל שזן ואומנות אחזקת האופנוע משתדל (ומצליח לפרקים) להיות, נראה שהדימוי הזה הוא המסר החזק והמשמעותי ביותר שלו, בין אם הוא התכוון אליו ובין אם לאו.
כל טוב,
גתית
