התצפיות מאת ג'יין האריס הוא ספר שקשה לי לקבוע מה הוא יותר:
סיפור חייה של עוזרת משק בית שעברה ילדות בעייתית ומתוסבכת;
ביקורת מוסווית על תפיסותיהם המנותקות של האצילים המשועממים, המרוחקים מבני המעמדות האחרים, ואולי מאנשים באופן כללי;
ניסיון לכונן חברות לא הגיונית שבדרך הגיונית לא פחות הופכת לחברות לא הגיונית של ממש;
יחסי ידידות שהם תחליף ליחסי אם ובת ואולי אפילו יותר;
אגדה על רוחות רפאים ורדיפותיהן;
מסה על מחלות נפש ועל הכשלים (וההצלחות) בטיפול בהן;
סיפור שהוא כל הסיפורים האלה גם יחד.
בסי היא נערה צעירה, שאת אסופת קורותיה אפילו צ'רלס דיקנס היה מתקשה לגולל, המתחילה לעבוד כעוזרת בית אצל ארבלה ריד, אשת חברה מיוחסת.
הדרישה הנכונה, שלא לומר הבסיסית, מעוזרת בית היא שהבית, הנמצא תחת טיפולה, יהיה נקי ומתוחזק. יש דרישות תובעניות יותר, המאתגרות את תפיסת ה"נקי ומתוחזק" ומותחות אותה מעבר לגבולותיה המקובלים, ויש את ארבלה ריד, שמותחת את הדרישות אפילו יותר, מעבר לכל היגיון. לגביה זה לא רק עניין של סדר, תחזוקה וצחצוח אלא מבחן אישיות. היא עורכת מעין "מחקר" שמטרתו להבין את עולמן של נערות העובדות במשק בית, צופה בהן כדי לחפש את תכונות האופי הצייתניות והכנועות ביותר ואז מוסיפה מערך שלם של "הכשרה" משלה – לא כדי לשבור את רוחן אלא כדי לאלף אותן, פשוטו כמשמעו, ולהתאימן התאמה מושלמת לדרישות התפקיד.
אפשר לטעון כי ארבלה ריד, המנומסת, המאופקת, מלאת החן והגינונים, מחפשת להציג את התוצר המוצלח והטוב ביותר של עצמה בניהול הבית השייך לה, ובלעדי שלוחה נאמנה ומסורה, שתעשה את עבודתה בצורה הטובה ביותר, לא יעלה בידה לעשות זאת.
מנגד, אפשר גם לטעון שארבלה ריד איבדה את שפיות דעתה ומעשיה הם תוצר של הפרעה נפשית לא מאובחנת ולא מטופלת כך שלא כדאי לקחת את קו המחשבה הזה יותר מדי ברצינות.
אמנם מה שאירע לעוזרת הבית הקודמת לבסי, בחורה צעירה ומסורה, קדושה כמעט, בשם נורה, יכול להעיד על מידת רגישותה הגדולה של ארבלה ריד, אך המציאות מוכיחה שהיא שבויה בעולם משלה, בתוך תפיסות מופרכות שהיא עצמה פיתחה והמציאה, כנראה מתוך אותו שיגעון וחוסר שפיות שאיש אינו משגיח בהם, שכן הם מוגשים, שלא לומר מוסתרים (שלא מדעת) תחת מעטה החובות והדרישות מעוזרת בית "טובה".
הרצון להשיג איש מקצוע ראוי, לבחון אותו ולהתרשם מכישוריו הוא תנאי חיוני, בפרט כאשר העבודה מתרחשת בתוך הבית פנימה. עם זאת, ארבלה ריד אינה צופה בבסי או בנערות שקדמו לה כדי להתרשם מיכולותיהן או אפילו מהגינותן אלא כדי לברור מהן את אלה שיעלה בידה לביית לחלוטין, בהתאם לגחמות שיגיונה.
החשיבה הזו, שאינה בודקת כישורים אלא אישיות מרוסנת, אינה מחפשת אחר התכונות הטובות ביותר אלא החלשות ביותר, כדי לנצלן ולהחלישן עוד ועוד, גם אם ארבלה ריד עצמה אינה מבינה שזה בדיוק מה שהיא עושה.
בסי מגלה את הספר שכותבת ארבלה בחשאי ומתרעמת מאוד כש"התגליות" טופחות על פניה, אך בכל זאת ובעיקר בהעדר סיבה אחרת, נשארת בתפקידה. משהו מחיצוניותה ומהרושם הנהדר כל־כך של גבירתה שובה אותה. אולי היא משמשת לה תחליף לדמות אם או – מה שמרגיש משכנע יותר – מושא אהבה רומנטית, כפי שנרמז בצורה מופרשת, גם אם בסי עצמה אינה מודעת לטיב רגשותיה. בין כך ובין אחרת, ארבלה אינה אשה רעה והיא אינה פועלת מטעמים של התעללות אכזרית. העובדה שדעתה משובשת כנראה אינה נימוק משכנע דיו כדי לעודד את בסי לעזוב אותה. אחרי הכול, קורותיה עד כה היו חמורים ממנה בהרבה.
בסי היא דמות שורדת: חכמה (אבל לא חכמה במיוחד), מסודרת וחרוצה כשהיא בוחרת להיות, ישרה אבל גם כזו שיודעת להחזיר ואומללה מאוד. היא מבינה לאשורם כל הדברים הקשים שקרו לה, דברים שנאלצה לבצע בעל כורחה, דברים שלא היו צריכים להתרחש, אך המשקל העצום והאיום הזה לא מכניע אותה. בדרך נסית כמעט היא ממשיכה לחיות – האדם השפוי היחיד בכל סביבתה, כך נראה, ועוד מוסיפה על כך רוח טובה וגישה חיובית לחיים.
תכונה אופי או אישיות מחושלת? ואולי גם וגם?
על אף שהיא מרבה להלקות את עצמה ולאחל לעצמה דברים איומים על מעשים שעשתה בעבר, בסי נשארת תמיד יציבה, מפוכחת ופיקחית. כל יתר הדמויות נחשפות במערומיהן ובגנותן, אפילו כשאת חלקן היא מנסה להציג באור חיובי, ואילו היא – עקבית ונאמנה לעצמה. אולי השפיות הזו, העמידה האיתנה על שתי רגליים יציבות במציאות לא יציבה בכלל היא ההישג הגדול ביותר שבסי יכולה לזקוף לזכותה.
אין ספק שהתצפיות הוא סיפורה של בסי. היא מספרת את סיפורה קדימה ואחורה – פורשת את קורותיה בהווה ומגלה את סודותיה מהעבר. ככל שהעלילה מתקדמת, בסי מתקדמת יחד איתה. ההצהרות בהן היא מרבה להשתמש מעידות על הסערה שהיא מצויה בה ועל העולם שמתוכו צמחה אך מילותיה אינן רגשניות ואינן מעוררות רצון או תחושת חמלה או ייאוש.
בסי היא דמות שמאמינים לה, שמשתתפים בצערה אבל לא מרחמים עליה.
בסופו של דבר בסי הופכת לבעלת התצפיות – מה שהייתה תמיד למעשה. היא ממשיכה את דרכה של גבירתה האהובה, המכובדת, המוערכת, אבל כותבת את קורותיה שלה. המושא הפך לנושא. בשונה מארבלה ריד, היא אינה מבצעת ניסויים יזומים על בני אדם, אין לה מחשבות נעלות או היררכיה חברתית־מעמדית – היא פשוט מתבוננת.
אפשר וזהו מעמדה הנמוך שגורם לה להישמר מללכת בדרכיה של בעלת הבית שלה, אך לקראת הסוף היא מתמסרת בעצמה לאותו עיוורון שיפוטי־ביקורתי, שמגנה ומוכיח את כל מי שאינו הולך בתלם הרצוי והמקובל בעיניה.
התצפיות אינו סיפור נעים לקריאה, גם אם הוא קולח. העובדה שיש בו כל־כך הרבה נושאים, כל־כך הרבה תצפיות, לא מאפשרת להתביית על נקודת המרכז, על מה שהספר באמת מדבר עליו. אמנם נכון – בחיים הכול לא שחור או לבן, מר או מתוק, אבל הבסיס נטול אחידות ולכן פעמים רבות מדי קשה להבין מה עומד כאן על הפרק ומהי הקריאה הרחבה ביותר, האוספת תחת שולי גלימתה את כל עלילות המשנה הלא־שוליות בעליל.
מה גורם לקריאה, המתמודדת עם נושאים רבים וקשים כל־כך, להרגיש משתלמת? איזו הצצה לעולם אחר או תובנה משמעותית היא מציעה? תחושה עמומה שבעצם המסע הנפשי הגדול שנעשה כאן הסתיים בלא־כלום?
הסיום אמנם מסביר, בצורה מסוימת, את סיבת כתיבתו של הרומן, אבל סיבה זו אינה תגלית מרעישה שמשנה את נקודת ההתייחסות והסתכלות.
גודש האירועים לא מטריד – הוא אפילו הגיוני, אבל סיפור כזה מצריך יותר.
מתוך כל השפע משהו חסר.
בהעדר תשובות לתהיות אלה, התחושה שאופפת עם התצפיות בסיום הקריאה נשארת גם היא תלויה בסימן שאלה.
התצפית הראשית והמשמעותית ביותר, כך נראה, לא הצליחה להגשים את מטרתה.
כל טוב,
גתית
