אומר זאת כך: אחרי סרט לבן על כיפה אדומה קראתי ספר אחר, שדיבר על אותו הדבר בדיוק, אבל באופן שונה לגמרי.
אני חייבת להודות שזו הייתה ממש הקלה עבורי.
סופסוף מישהו שממש מזדעזע כשפשעים איומים מתרחשים.
סופסוף דמויות שמתנהגות כמו שחר צימרמן (כי הלוא לימור נחמיאס לא המציאה את הגלגל, וודאי שלא בעברית), זוכות לבוז ולסלידה עמוקה – לא רק מצד הקורא אלא מצד יתר הדמויות – ראשיות ומשניות כאחד.
סופסוף מישהו שמגיב בצורה אנושית לפשעים ולרצח, ולא רק אדם אחד, אלא כולם, ללא יוצא מהכלל.
סופסוף מישהו שמתחלחל, מישהו שכואב, מישהו שלא משלים עם המצב אלא מתקומם כנגדו, כי המצב הנוכחי המעוות הזה מערער את כל תפיסת עולמו.
סופסוף ספר שלא משתמש בעוולות חברתיות רק כדי לשרטט קו עלילה מותח, אלא גם כדי להזיז איזה נים בלב, לעורר איזו מודעות, להתסיס קריאה לשינוי.
וכן, גם סופסוף אנשי משטרה ראויים, חכמים, חושבים, אכפתיים, מסורים, אנושיים, שבאמת עושים את העבודה שלהם כמו שצריך לעשות.
ברור שיש עוד הרבה ספרים כאלה, אבל לקרוא את הספר הזה אחרי סרט לבן על כיפה אדומה היה כמו משב רוח מרענן.
וזו סתירה פנימית, כי מדובר בסיפור עצוב.
לא רק בגלל שאין בו שום דבר מצחיק ובגלל שכמה מדמויותיו מדוכדכות באופן טבעי.
הוא עצוב בגלל שהוא מספר על אודות דברים עצובים מאין כמוהם.
וזה אפילו לא קשור רק לרציחות.
הרציחות המזעזעות מתרחשות כפעולת נקם: גברים מכובדים לכאורה אך מעוותים בגין סטיות מיניות, התעללו בנערות חפות ותמות שהיו יכולות בקלות להיות נכדותיהן.
אחת מהן שרפה את עצמה למוות מרוב פחד.
אחרת איבדה לחלוטין את שפיות דעתה.
מישהו החליט לעצור את מערך האימים הזה – לא משום שמדובר בסחר לא חוקי ולא אנושי בנערות צעירות. אותו מישהו לא היה מודע להיקף הנורא של המעשים הנוראיים האלה, אולי בגלל שהוא רק נער בן ארבע עשרה: אחיה של הנערה שאיבדה את שפיות דעתה, שמצא את היומן בו פירטה ומנתה את האנשים שחוללו לה את האסון הנורא הזה וחיללו אותה כנערה, כאישה, כאדם.
לכאורה, זה דבר בלתי נתפס – ילד בן ארבע עשרה שמבצע מעשי רציחות נוראיים כל כך.
מצד שני, זה דבר בלתי נתפס שהאדם היחיד שמגיב על מעשיים נוראיים כל כך כמו סחר בבשר אנושי הוא רק נער בן ארבע עשרה.
זה לא שלא ידעו. ידעו. האנשים המעורבים היו מוכרים וידועים, על אף שהם חשבו שסודותיהם שמורים ומוגנים היטב הודות לשקריהם הציבוריים. כולם ידעו וכולם שתקו ואף אחד לא הקפיד לחקור או לערער יותר מדי את שלוות המציאות המתעללת שלהם.
הכסף קונה את הכול. גם את השתיקה.
הרכות שלפני החשיכה של ג'ון פולסון הוא סרט שמוחה כנגד אותו העיוות, אם כי בדרך קצת אחרת. סרט שמספר על נערה עם מזל רע במיוחד, לורליי, שלאמה החד הורית יש נטייה משובחת לבחור תמיד את הטיפוסים המפוקפקים ביותר. לורליי היא קורבן מהלך של התעללות מינית. זו המציאות היחידה שהיא מכירה והמציאות היחידה שהיא יוצרת לעצמה.
היא שונאת את המציאות הזו.
היא רוצה להימלט ממנה.
אבל שום דבר אף פעם לא משתנה.
שום דבר, אף פעם.
על אף שהיא שונאת את שמה ומכנה עצמה בקיצור "לורי", "לורליי" הוא השם היחיד שמתאים לה. כמו הדמות האגדית היא, לורליי זהובת השיער מוקפת במוות ומתאבדת על ידי טביעה באגם. אף אחד לא רוצח אותה בפועל, אבל כל כך הרבה רצחו אותה כל כך הרבה פעמים קודם עד שלא נותר בה דבר.
זה סרט נוקב ומטלטל. סרט שמספר על אובדן בלתי נמנע אבל ברור לחלוטין. אסון שקוף כל כך עד שהוא הופך בלתי נראה.
צידו האחר של הרכות שלפני החשיכה הוא מרדפו של בלש המשטרה, כריסטופרו, אחרי אריק, צעיר שהשתחרר מבית הסוהר לאחר שרצח את הוריו. האישום נגד אריק נמחק עם הגיעו לגיל 18 משום שבוצע בהיותו קטין, אך כריסטופרו יודע כי מדובר בפסיכופת המכור להרג, שרצח את הוריו משום שגילו את האמת על אודות שתי הנערות שרצח קודם. הוא יודע שהוא ירצח שוב ושוב והוא שם לעצמו למטרה להחזיר אותו אל מאחורי סורג ובריח, מקומו הנכון. הוא מצליח ומציל בכך את כל הבחורות האחרות.
אך לא את לורליי.
לורליי שקועה כבר עמוק בתוך עולם של שום דבר. הייאוש שלה מצמית וזעקתה לגאולה מחרישת אוזניים, אבל אף אחד לא מסוגל לשמוע, לראות ולהתעקש להציל אותה מעצמה (כמו כריסטופרו, שמתקפד ונסוג כשלורליי מוצאת את נקודת התרופה שלו ולוחצת עליה חזק).
הספר והרכות שלפני החשיכה הם שני סיפורים שמדברים על חיים של אנשים צעירים שחומקים מבין האצבעות. אנשים שהחיים התאכזרו אליהם אבל אין מי שיושיע. לאף אחד מהם אין סיום מפואר או מזכך ואפילו ההשלמה שהם מציעים, סגירת המעגל ההכרחית, לא מצליחה לעמעם את תחושת הכאב המהדהדת. כי גם הניצחון הגדול של כוחות המשטרה והחוק על המרצחים האכזריים לא מצליח להשכיח את העובדה שיש כאן אנשים ששילמו בדם ובשפיות ובקיטונות של ייאוש ועצב.
השאלה הנשאלת היא, מה אנחנו אמורים לעשות עם סיפורים כאלה?
לפני כמה שנים, אישה אחת בארצות הברית קראה בעיתון של יום ראשון של סחר בעבדים באפריקה. ידיעה עיתונאית, אחת מיני רבות. כמו עוד סיפור או סרט. קוראים, מתחלחלים ועוברים הלאה. כמו שעשו כל האחרים. כל האחרים חוץ מהאישה ההיא. כי האישה ההיא עשתה משהו אחד שאף אחד אחר לא עשה. היא הגיבה. איכשהו היא הצליחה לפדות את הילד ההוא ואת חבריו. בקריאה אחת שלה היא הצילה חיים שלמים.
זה לא חייב להיות תמיד דבר ענק. לפעמים דווקא הדברים שמתחילים בקטן עושים את כל ההבדל.
קחי למשל את הצדיקים של סם בורן, המבוסס על רעיון ל"ו הצדיקים שבזכותם העולם קיים. ייחודם של הצדיקים נעוץ בעובדה שהם לא נראים כמו צדיקים. להפך: לפעמים הם מצטיירים כמו החוטאים הגדולים ביותר. אלא שמאחורי החזות קיים מעשה אחד של צדק אמיתי ומיטיב, שהודות לו ולהם כולנו נמצאים פה בעצם. לא שזו הייתה כוונתם. בכלל, אין להם כוונות גדולות או שאיפות רהב. הם רק רוצים לעזור במקומות שבהם הם יכולים, במקומות שבהם אפשר, רק לשם העזרה, מבלי שאף אחד יידע או ייעשה עבורם משהו אחר בתמורה.
אף אחד לא צריך להיות "צדיק". מספיק מעשה אחד, לפעמים קטן עד כדי התעלמות מוחלטת, כדי לשנות את העולם.
(אגב, גם הצדיקים היה ספר טוב, ורציני מאוד בבדיקת הנתונים שלו, מה שצריך להיאמר מתוך כבוד רב. רק ש… אם אפשר… קצת פחות רצח בספרי מתח יהיה ממש נחמד. הנה, קחי את פריצה למשל: יופי של סרט, יופי של מתח ואפילו לא מת אחד).
הסיום הכי מתאים שאני יכולה לחשוב עליו כדי לסכם הוא שירה היפיפייה של לאה גולדברג, בַּלֵּילוֹת:
כָּל אוֹתָם הַדְּבָרִים שֶׁבַּסֵתֶר שָׁתַקְתִּי אֶת שְׁמָם –
בְּלֵילוֹת עֲמֻקִּים פְּגַשְׁתִּים.
מַבָּטִי אֶל הַחשֶׁךְ. קַשּׁוּבָה וְזוֹכֶרֶת. דֻּמָּם
שׁוּב אַקְבִּיל אֶת פְּנֵיכֶם, יְדִידַי, אֲהוּבַי הַמֵּתִים.
וְכֻלְּכֶם עוֹד כְּאָז – עֲטוּרֵי הַשַּׁלְוָה הַקְּטַנָּה
שֶל פְּרִיחַת הַגַּנַּיִם, וּדְשָׁאִים בְּצִדּוֹ שֶׁל הָרְחוֹב.
בְּקִמְטֵי בִּגְדֵיכֶם דַּאֲגוֹת – כָּל – יְמוֹת – הַשָּׁנָה
וּתְמִימוּת פַּשְׁטָנִית שֶּׁל מַכְאוֹב.
תְּמִימוּתְכֶם בַּת זְוָעוֹת! מִי נִחֵשׁ, מִי יָדַע קְדֻשָּׁתָהּ?
קוֹל אָבִי מְסַפֵּר הֲלָצָה. צְחוֹק רֵעִים – מִלֵּילִי הֶעָמֹק צוֹחֶקֶת עִירִי הַמֵּתָה
בְּנִגּוּן שֶׁל יָמִים נוֹרָאִים.
(לאה גולדברג, "בלילות", מֻקְדָּם וּמְאֻחָר, ספרית פועלים, בני ברק, 2003, עמ' 125.)
אחרי מילים כאלה, באמת שאין יותר מה להוסיף.
