אז אחרי השיחה שלנו, הייתי חייבת לשלוח לך את הדוא"ל הזה – שחיכה להזדמנות – לא מיוחדת – להישלח: תכננתי לשלוח לך לפי סדר אקראי, לא מחושב במיוחד, אבל עכשיו – עכשיו מסתבר, זה הסדר. והזמן.
אז הנה זה.
(מתרגשת?)
הנה מה שקורה כשמצפים למשהו הרבה מאוד זמן.
הייתי בטוחה, שלא לומר משוכנעת לחלוטין, שאני מכניסה את עצמי בגלוי וביודעין לספר פנטזיה שכמוהו לא היה. הופעתו של הספר הייתה לא פחות מקרקס תקשורתי בפני עצמו. הביקורות כמעט התעלפו מעצמן.
אני מודה – נפלתי שבי אחר דעת ההמון.
אולי זה לא מה שתמיד קורה, אבל זה קרה לי הפעם, וגם עוד פעם, באוניברסיטה. זוכרת שהיה איזה קורס מופלא, שכולם שיבחו והיללו וניסו להתקבל אליו? הכיתה הייתה עמוסה עד להתפקע. אנשים כמעט נתלו על הקירות (מה שמעורר את השאלה – אי אפשר פשוט להקצות אולם גדול יותר?). אני חושבת שזה היה אחד הקורסים היחידים שלאורך כל השנה נרשמה בו נוכחות כמעט מלאה. נדיר, וודאי תסכימי.
מטבע הדברים, הציפיות היו בשמיים.
מטבע הדברים, זה לא היה ככה בכלל. אבל בכלל.
עם זאת, זה היה מופלא לא פחות.
גם הקרקס הגדול של הרעיונות.
הדבר הבוער ביותר שאני רוצה לומר מיועד דווקא לפרופ' גלעד צוקרמן (נכון, כמובן שכל הדברים שאני כותבת מיועדים בראש ובראשונה אליך, אבל הפעם חשיבותו של הנושא מחייבת גם זליגה קטנה לגורם נוסף). פרופ' גלעד צוקרמן דוגל בשיטה הנפלאה, שלא לומר המבריקה, שלא לומר היוצאת מגדר הרגיל, שלא לומר הגאונית בהתגלמותה, ששפה היא דבר חי ומתפתח ולכן, בשם החיים וההתפתחות, מותר לבעוט כליל בכל החוקים והכללים ולהמציא יש מאין, בעיקר טעויות, כי אחרת סתם חבל ולא עשינו שום דבר מעניין ואף אחד לא יסתכל עכשיו על בלשנות ויחשוב שיש בה משהו מיוחד באמת שראוי לשים אליו לב.
את ההשגות שיש לי על גישתו של פרופ' גלעד צוקרמן לא אמנה כאן (בצער רב), אך כן אמליץ לו, אם יש בנפשו לדעת "ישראלית שפה יפה" מהי, לסור לחנות הספרים הקרובה כדי לרכוש את ספרה האמור של מיקי בן כנען (מעניין אם מוכרים אותו גם באוסטרליה).
הקרקס הגדול של הרעיונות הוא ספר על זקנה – אבל לא רק, כמו שהוא ספר שואה, אבל לא רק. זה ספר שעושה מהאסונות הגדולים של החיים מין מופע שלם, כפי שאכן מתבטא בסיומו, בסופו של דבר. לא מחביא שום דבר, לא מסתיר אלא להפך – מגלה שהכאב הזה, כמו גם היופי, הוא – הוא החיים עצמם.
כל מה שאומרים על היצירה הזו (הדברים הטובים, כמובן) – נכון. היא מרגשת והיא מצחיקה והיא מפתיעה וגם אם לפעמים צריך קצת סבלנות – היא משתלמת (וכן, לפעמים צריך קצת סבלנות). היא מתכתבת עם עצמה והיא מתכתבת איתנו והיא סוערת והיא שקטה והיא צבעונית והיא היסטוריה של שחור ולבן והיא ערב רב של גוונים ורגשות
למשל, רעיון הפיל נשמע בתחילה מופרך עד כדי שיגעון. ככה הוא אמור גם להצטייר, בהתחלה. עכשיו, אחרי שסיימתי לקרוא, הוא נראה לי כמו הדבר השפוי ביותר בעולם. במובן הזה מיקי בן כנען באמת עושה את מה שהכריכה האחורית העידה עליה – מתארת את המובן מאליו באורח פלאי ונשגב ואת הפלאי והנשגב כמובן מאליו. וזה לא פשוט או מובן מאליו כמו שזה נקרא.
לפני הרבה – הרבה שנים, סמדר שיר כתבה ספר על זקנה ועל תחושת ההחמצה שמתלווה לחיים: עוף מטוגן מוגדר כסיפור לילדים (על אף שהעמוד הראשון מדגיש באותיות של קידוש לבנה שמדובר ב"אגדה לילדים בני כל הגילים" ובצדק) ומספר על זוג נשוי, זקן וזקנה, שחיים יחדיו שנים רבות, בשלווה ובתואם, עד שיום אחד מתעורר הגבר וצועק חמס נוכח המנה השגרתית והשחוקה עד כדי מיאוס שהוא נאלץ לאכול מדי יום ביומו: עוף מטוגן, עם קצת מלח, קצת פלפל וקצת חרדל.
ברגע אחד מזעזעים החיים השלווים ונחשפים המועקות והתסכול שרוחשים מתחת לפני השטח: "פעם, כשהיה צעיר, היה משכים כל בוקר לעבודה. היה חורש וזורע, דג וצד ומביא לאשתו מכל טוב האדמה. עכשיו זקן הוא ואין בו כוח לעבוד, אבל מדי יום הוא יורד מביתו שבראש ההר אל הכפר, ושם פוגשים בו אנשים טובים, המרחמים על הזקנים הבודדים ונותנים לו תרנגולות שחוטות." (סמדר שיר, עוף מטוגן, אדר, רחובות, 1983, עמ' 10.)
הזִקנה נתפסת כמצב שנראה על פניו כחוסר אונים מוחלט; האישה זקנה מדי מכדי לבשל לבעלה משהו אחר מלבד מה שהתרגלה, ואילו הגבר זקן מדי ולכן חלש מדי מכדי לעבוד ולהביא לה מצרכים אחרים להתנסות בהם. האישה לומדת להשלים עם המציאות, גם אם היא מכאיבה ומצערת, ועם עיניה הקשישות שכבר אינן רואות טוב כל כך. בעלה, לעומתה עדיין מתרעם ומתמרד.
והנה מופיע שד. באגדות לילדים, גם לגילאים מבוגרים יותר, המזיגה הזו של הפלאי עם המציאותי נראית מובנית מאליה. כמו אצל מיקי בן כנען, כך גם אצל סמדר שיר.
השד השחור הוא התגלמות השחיתות והמעשים הרעים, כפי שהעולם התרגל לזהותם: הוא יכול לגרש אנשים מביתם, לזלול את מזונם ולהכריחם לעבוד אותו, לציית לו ולשרתו עד אינסוף. והנה, דווקא השד הנורא הזה, שיכול לאכול כל דבר שרק יעלה על דעתו, ללא מגבלות של עלות או טרחה, דווקא הוא מוצא שהמאכל השגרתי, הנדוש עד לעייפה, הנאכל שוב ושוב לזרא, הוא מעדן שאין כמותו ואין בליתו ושרק אותו הוא חפץ לאכול עד קץ כל הימים. מאכל הדגל של העניות, של חולשת הגוף ושל רפיון היכולת הוא – לדידו של השד הנורא אך הכול יכול – מעדן מלכים, וראיה זו היא שמעמידה בסימן שאלה את התייחסותו של הזקן למצבו, כדרך שעושה מיקי בן כנען, עם קהל הקוראים שלה.
הזקן לא מפסיק להיות זקן, אך הוא מתחיל להסתכל על הדברים דרך עיניו של אדם אחר.
קוראי הקרקס הגדול של הרעיונות, שמתחילים את הסיפור עם תיאורן של ארבע דמויות ישישות באות בימים, לומדים פתאום להכירן בדרך אחרת, צעירה יותר, לוחמנית יותר, כזו שהולמת יותר שד משחת מאשר דיירים הספונים בבית אבות.
עד להופעתו של השד, התמרמר הזקן על מר גורלו ועל היבשושיות שהתלוותה אליו, יבשושיות שמייצגת את הכיליון, את בגידת הגוף, את מה שהיה ואיננו. ועם זאת, בסופה של ההרפתקה המפחידה שנחתה עליו, בוחר הזקן לחזור להרגליו הישנים, משום שעתה הבין את חשיבותם וגדולתם. היציאה הפלאית והמפחידה מן השגרה מלמדת אותו להיות שמח בחלקו, עם אשתו הזקנה, עם מאכל הדגל שפעם ייצג את חדלונו וכיום מייצג את אושרו.
יש יצירות רבות שמדברות על זקנה, אבל לא כולן מדברות עליהן ככה. בסקייפול למשל, מתקיים דיון בין ג'ימס בונד, המייצג את הדור הישן והמבוגר, לבין Q החדש, הצעיר, אמן המחשבים שחושב שהוא יכול להגדיר מחדש את העולם רק בגלל שהוא יכול לתכנן מלחמות עוד לפני הקפה הראשון של הבוקר. מה שמתרחש ביניהם הוא מאבק, לא השלמה או קבלה או ריכוך של צד אחד כלפי צד אחר.
זה לא קורה אצל מיקי בן כנען.
לטעמי, זה הדבר שבאמת מיוחד בה. האמת הזו, שבה היא מצליחה להכיל ביחד גם את העצב וגם את השמחה, גם את האמונה וגם את היעדרה, גם את הרע וגם את הטוב – וזה לא נשמע מלאכותי או מתאמץ או שקרי.
אף אחת מהדמויות לא רוצה לחזור למה שהייתה בעבר, בגלל שפעם היה לה טוב יותר. אף אחת מהדמויות לא שואפת להגיע לעתיד, משום שמה שמחכה לה שם הוא המוות. מה שיפה בדמויות האלה הוא שהן לא מתנצלות על מה שהן עכשיו. גם לא פינקי, הנכד הצעיר של אחת הדמויות. הם הרוויחו את עצמם ביושר ובכאב ובמלחמות של ממש ולכן הם אינם פנויים לחפש אחר הדבר "הראוי" הזה, שיממש אותם בצורה הנכונה ביותר. הם כבר עברו לדבר החשוב באמת.
אני אוהבת את האופן שבו הקרקס הגדול של הרעיונות נותן מכת מחץ לתופעה האיומה הזו של ביזוי הזקנה. איך הוא מוכיח, בכישרון ובחן, שזקן הוא רק מישהו שהתבגר, לא מישהו שאיבד את שפיות דעתו.
אני אוהבת את האופן שבו הוא לא מוותר על הלוחמניות שלו, אבל גם לא על העדינות והעדנה.
אני אוהבת את האופן שבו הוא מצליח לעניין ולהיות מקורי גם בסיפורים שכולנו כבר שמענו כל כך הרבה פעמים בעבר.
אבל יותר מכל אני אוהבת את האופן שהנה יש פה ספר, יהודי מאוד, ישראלי לגמרי, עברי לחלוטין, שלא עושה שום דבר חוץ מלספר לנו סיפור ולעביר לנו מסר של רגש. יש הרבה יצירות אמנות אמנותיות, שמנסות לעורר אותנו למחשבה – שלהן בעיקר, תוך כדי כך שהן רותמות את עצמן ואת היצירתיות האמנותית שלהן לרעיון פוליטי או מגמתי כזה או אחר. הן רוצות שנחשוב כמוהן, כי זו הרי דרך החשיבה הנכונה, ועל כן הן מייצרות עולם שבנוי על פי הקווים שהן עצמן יצרו, בתוך גבולות שהן עצמן מאמינות בהם ומקיימות אותם ומשתמשות בהם כדי להמשיך ולהבדיל את עצמן מכל היתר, שלא חושב כמותן, מן הסתם.
הקרקס הגדול של הרעיונות לא חושב ככה. הוא מזמין את כולם להצטרף. הוא סיפור שלא עושה חשבון לשום דבר ולאף אחד חוץ מלעצמו.
לפני שקראתי אותו, קראתי ראיון עם מיקי בן כנען, שייסדה הוצאת ספרים חדשה, כדי לאפשר לסופרים לשבת ולבהות ולרקוח את היצירות הבאות שלהם.
אני מודה שכשקראתי את הראיון לא ממש הסכמתי איתה.
עכשיו אני חושבת שמיקי בן כנען היא מסוג האנשים הבודדים האלה, שצריך לתת להם קצת יותר זמן כדי לשבת ולבהות ולרקוח את היצירות הבאות שלהם מתוך עצמם. כנראה שמה שיש להם בפנים הוא כל כך תוסס ועשיר, שצריך להשקיע הרבה מאוד עבודה כדי לחלץ אותו משם.
אז כן, לא לזה ציפיתי בכלל אבל בסופו של דבר, הקרקס הגדול של הרעיונות הוא ספר "פנטסטי", שמדבר על דברים שלא יכולים לקרות בעולם לעולם, אבל בה בעת גם ספר מציאותי מאוד, שמרגיש כאילו נכתב על ידי מישהו שיש לו קרקס שלם בראש וכאב גדול מאוד ועמוק מאוד בבטן.
אני ממליצה עליו בחום בפני פרופ' גלעד צוקרמן, כדי שיהנה מקריאת ספרות טובה בשפה חיה ומתפתחת, שלא צריכה לייצר מִרְעָשׁ של טעויות כדי להציג משהו יפה באמת.
אני ממליצה עליו בחום גם לכל היתר.
זה ציון דרך חשוב.
ואני אמשיך לעקוב.
לא רק כדי להוכיח משהו לפרופ' גלעד צוקרמן.