בקיצור ואוו.
וזהו.
כל השאר ממש מיותר.
לא, באמת; בשביל מה להאריך?
ואוו, וזהו.
מיציתי.
מה נשאר כבר להגיד?
טוב, בסדר.
נגיד משהו.
שלא ייראה כאילו שאני לא משקיעה – תשומת לב או מחשבה או שתיהן או אף לא אחת.
"ואוו" הוא גם לא בדיוק מונח אקדמי מלומד, אם דוחקים אותי לפינה ואני חייבת לחשוב על זה. לא שזה שיקול, אבל בכל זאת – יש הרבה אנשים שאומרים הרבה "ואוו" על הרבה מאוד דברים – צריך לדעת להבדיל.
הקבוע היחידי של יואב בלום נקרא בגלל מצרפי המקרים של יואב בלום. בדרך כלל אני לא מסתכלת על העמוד האחורי, כידוע.
הפעם אפילו לא הסתכלתי על הכותרת.
זה פשוט עד כדי כך.
אני לא חושבת שיואב בלום הוא הסופר הדגול של דורנו, אבל הוא כן, בהחלט, סופר אחד בדור.
יש אנשים שמחפשים סגנון כתיבה מיוחד, קול נדיר של ניסוח, כזה ששוזר את המילים בצורה מהפנטת, משכרת, מסחררת.
יואב בלום לא עושה את זה; סגנון הכתיבה שלו קולח באופן שאפשר להתבלבל ולהחשיב כפשוט ויום־יומי. אבל זה הוא וזה הכוח שלו לדבר אלינו – עלינו.
ולמען הסר ספק: כשמדברים על כתיבה רזה לא מדברים על יואב בלום. הוא יודע לכתוב יפה מאוד כשהוא רוצה וצריך, לא פחות מכל מי שמתיימר ולא באמת מגיע וגם כמו אלה, הבודדים, שבאמת מצליחים.
הוא כותב עכשווי ולא ספרותי; כמו שמדברים, כמו שחושבים, כמו שמתנהלים, אבל אז, פתאום – תוך בנייה מחושבת ומדויקת שמגיעה בדיוק לנקודה הנכונה – הוא מנחית אבחנה ששווה את הכול: חדה, מפלחת, מדודה ומלאה בכנות וביופי שהיא אוצרת ומשחררת, כמו פילוח אטום; גרעין יסודי ובסיסי שמתפזר מבלי לשנות דבר. זו עצם ההגדרה, כל־כך עוצמתית מבלי להעמיס או לקלקל, שפשוט מאירה את כל מה שנמצא מסביב.
ואז קורה מה שקורה כשנתקלים במשהו כזה – עוצרים וקוראים אותו שוב, כי לא מאמינים שהוא באמת קרה (ונקרא) בפעם הראשונה.
במצרפי המקרים היו הרבה יותר רגעים כאלה, זה נכון, אבל גם כאן – בסוף, או יותר נכון לקראת הסוף, האבחנות הקטנות האלה, שנשזרות כמו יהלומים נוצצים ביריעה מעובדת למשעי, חושפות את יהלום הכתר וכל התכשיט המופלא הזה מתגלה בכל יפעתו, בכל עוצמתו, בכל כוחו.
זה לא מופרז או יומרני או מנותק.
זה פשוט יפה.
המבנה הזה הוא־הוא גולת הכותרת של יואב בלום.
אי־שם בעברי השתתפתי בקורס בשם שלושה פנים לרומן משפחה שהעבירה ד"ר בלהה רובינשטיין. הספר הראשון שלמדנו היה בֵּית בּוּדֶנבּרוֹק מאת תומאס מאן. באחת ההרצאות סיפרה ד"ר רובינשטיין שיש לה בבית מפה שהמשרטטת בדיוק את "המבנה הקריסטלי" המושלם של היצירה הזו, שלכל נקודה בה יש "פוינט וקונטרה־פוינט" בתואם מושלם (הניסוח במקור).
יואב בלום הוא התומאס מאן של ימינו. הספר שלו פשוט מושלם – לא במובן הנבוב, חסר הכיסוי שאומרים על כל דבר בקלות בלתי אפשרית אלא מושלם במובן של תומאס מאן: מהוקצע ומחושב ושקול, כזה שרק אדם שמבין במספרים ובמחשבים או בשניהם יודע לייצר (לא לחינם הוא מזכיר את יוהאן סבסטיאן באך. לא לחינם).
סדר ומעוף – היגור זאב עם כבש?
מסתבר שכן.
הרבה סיפורים מנסים להציג רעיון גדול אבל כושלים באמצע הדרך – לא מצליחים להיות נאמנים לעצמם ולרעיון המהפכני שהם מנסים להביע, לא ממש, לא עד הסוף. איך שהוא, משהו תמיד מוקרב על חשבון משהו אחר.
כאן זה לא קורה. כאן, אצל יואב בלום, הכול נלקח בחשבון. הכול נשקל ומוצא מקום, התייחסות, חשיבות.
הכול מצטרף לאחד ויוצר מסכת שלמה, מלאה, מקיפה וכוללת.
זה לא פשוט, ללא ספק, אבל זה נקרא בצורה כל־כך חלקה שזה מרגיש לחלוטין חסר מאמץ. אי־אפשר לצפות מה יקרה הלאה כי זה לא סיפור כזה – אין בו "מתח" שצריך לשבור, חידה שחייבים לגלות באמצעות פתרון שחייב להגיע (על אף הרמיזות לשרלוק הולמס, ואולי דווקא בגללן).
זה מה שמדהים באמת אצל יואב בלום: שהכול נורא־נורא טכני וכל־כך רגשי בעת ובעונה אחת.
זה לא מתקיים באף עולם אחר – עולם ששומר על הפרדה מאוד ברורה בין עולם החישובים לעולם הספרות והאמנות.
כאן כן. ובגדול.
הקבוע היחידי הוא סיפור על אנשים שמעבירים את הנפש שלהם מגוף לגוף וממקום למקום כדי לחסוך עלויות של שינוע וסך חוויות מצומצם. "התחלפות" קוראים לזה, אבל רק כשמגיעים לסוף מבינים שלא זה הסיפור; אפילו לא חלק.
הקבוע היחידי הוא סיפור ששובר את החוקים של החברה, כפי שמנסחים זאת יודעי דבר כמו אלכסנדרה שולמן למשל (מסתבר שהיא עורכת ווג' הבריטי כבר עשרים וחמש שנה). אלכסנדרה שולמן חרצה שאנשים לא רוצים לראות את עצמם על שער העיתון; אנשים "רגילים" יש להם מספיק בבית, מול המראה. בעיתון הם מחפשים את היפים, הזוהרים, המוכרים, הנגישים. זה מה שמוכר – ועם מכירות אי־אפשר להתווכח: מספרים ונתונים הם תמיד מידע מאוד החלטי וחד־משמעי ובלתי ניתן לערעור. אבל יואב בלום, שגם הוא מבין דבר או שניים במספרים ומידע ונתונים, מצפצף על הקביעה הזו ושם בלב ליבו של הסיפור שלו לא אדם "רגיל" אחד ולא שניים ולא שלושה – אלא את כל המאגר. זה סיפור שלם על אנשים רגילים לגמרי, אפילו רגילים מדי, שמה שקורה להם קורה בדיוק בגלל זה – בגלל שהם כמו כולם, אולי אפילו קצת יותר מדי.
הקבוע היחידי הוא מה שמדע בדיוני מנסה לעשות מבלי לעזוב את העולם שלנו ולו לרגע, נועץ רגלים וידיים וראש שמשתרשים חזק־חזק בתוך המציאות המוכרת, השכיחה, הרגילה והממוצעת.
במצרפי המקרים הייתה פיוטיות שיצרה השתברות של אלפי קרני אור ששיקפו חזרה עולם שלם של עדינות קלילה ושקופה ורכה כמו משי. הקבוע היחידי פועם בקצב אחר לגמרי – מוצק יותר, מלוטש פחות, פחות כואב את עצמו אם כי לא פחות מרגיש.
אני חושבת שזו הייתה הפעם היחידה שבה קינאתי בעורכת של ספר, אם כי מיד אמרתי לעצמי שזו טיפשות: בשורה התחתונה – אני קוראת את הסיפור בדיוק כמוה.
אז נכון, זו לא שלמות במובן שאנשים מסתכלים על שלמות ספרותית – היבט אקדמי־מלומד שבוחן נגזרות של שפה, ניסוח ומורכבות של דמויות ומצבים, אבל אני חייבת להגיד את זה כדי לא להיחשד בכך שאני מסונוורת ונטולת שיקול דעת אחראי.
כי אני לא.
הקבוע היחידי פשוט העיף לי את המוח.
אין לי מושג מה יואב בלום יעשה עכשיו. גילוי נאות – זה גם לא מעניין אותי. אני מוכנה לחכות לספר הבא עד שאקרא את המדריך לימים הקרובים אבל לא יותר.
בעצם, אני מוכנה להמתין גם עד שאסיים את חתיכת סיפור של דליה אורבך. כן, יואב בלום הוא לא היחיד שהרשים בספר הראשון. בעצם, בדידותו של קורא המחשבות יכול דווקא מאוד להתאים להקבוע היחידי אם חושבים על זה.
אולי אני באמת אחשוב על זה אחרי חתיכת סיפור.
יש למה לצפות.
כל טוב,
גתית
