טוב, תראי – זה כבר ממש מוגזם. מזל שיש את ראש השנה, להלן חגים וכאלה, אבל דעי לך שזה ממש לא בסדר. אני לא רוצה לחפש אשמים (בעיקר כי לא בא לי להרגיש אשמה), אבל דעי לך שהאשמה כולה בך; יש גבול גם לחוסר גבול, בעיקר כאשר ידיעות חדשות מרעישות את עולמנו – והעובדות ידועות.
עם זאת, אסלח לך גם זו הפעם, כי דברים חשובים יותר עומדים היום על הפרק.
הבה ונתחיל איתם.
צפיתי אתמול ב… סרט נקרא לזה, לא חשוב מאיזו עדה, ערוץ או חברת שידור. בקיצור – התרגיל הניסיוני שבו אבי גרייניק, רבקה מיכאלי ודנה ספקטור הלכו ללמד תלמידים ולהיבחן על רמת הלימוד שלהם עצמם. לא ארחיב אלא בנקודות שבהן אני רוצה להרחיב, להלן ההתייחסות לסיפורים שנחשבים מכוננים מצד אחד אבל "משעמים מחץ" מצד אלה שקיבלו את המשימה להעביר אותם – ראי ערך דנה ספקטור, בלי לנקוב בשמות (ואם תרצי לצפות בעצמך, טרחתי עבורך במציאת הקישור ללב העניין).
מצד אחד היא עשתה דבר נכון: הנגישה חומר בצורה עכשווית והצליחה להטמיע אותו באופן משמעותי יותר משינון קצוב בזמן.
מצד אחר היא גרמה לי לחשוב (ואני לא מתכוונת במובן החיובי וגם לא במישור הפרטני): האם ספרות מופת חשובה יכולה לאבד מערכה רק בגלל שהשפה שבה נכתבה דאז הפכה פחות מדוברת היום? האם ניתן לנתק רעיון מהמילים המקוריות שדרכן הוא מובע, והאם ניתוק כזה לא ייפגם בהכרח במהותו ובחוויה שמבטאת גם הלך רוח של תקופה, היסטוריה, חברה ושאר תפיסות מורכבות?
נכון, בחינוך חשוב מאוד להגמיש ולהנגיש את החומר, אבל לא צריך לוותר על החומר רק כדי להעביר אותו. אם לא נבין את זה –
בסוף נקבל את זה –
(מה לעשות? יש כמה דברים ממש טובים בקצרים).
מאוד מצחיק ונורא עצוב וממש נכון וכל־כך עגום ומכמיר את הלב. אז כן, אפשר גם להסתכל על הסרטון הזה מצד אלה שיושבים בכיתה ומנסים להבין מה בדיוק רוצים מהם – ולמה, כי השפה מיושנת ואף אחד כבר לא מדבר ככה ומה זה השטויות האלה עכשיו ולמי יש ראש לזה בכלל. אבל תרגום של טקסטים גדולים לשפה עילגת נשמע בדיוק ככה: עילג, ולפיכך מיותר. "אז סבבה, היה כאילו מישהו כזה שקראו לו ביאליק והוא כתב כזה, הא כאילו, שיר על איזו בחורה שהייתה כאילו חבל על הזמן כזה וכאילו… סבבה."
לגמרי.
סיפור או טקסט הם לא רק אוסף של עובדות. האופן שבו הם כתובים, לא פחות ממה שהם אומרים, נושא במשקל של משמעות וערך, ואלה מדברים לא רק אל השכל, אלא גם אל הנפש, וזה חשוב, כי ייתכן מאוד שגם בימינו יש לאנשים נפש (לא בטוח, אבל יש לי חשד סביר להניח שזה נכון) וגם לה יש מה להגיד וגם היא צריכה מקום לבוא לידי משמעות וביטוי.
למקרה שזה לא ברור: סופרים טובים וסופרות טובות לא כתבו ואינם כותבים וכותבות ספרים טובים כדי שילמדו אותם בבית הספר או באוניברסיטה. טקסטים חשובים לא נועדו לשינון בעבור ציון גבוה או עובר. הלימוד, ההבנה, ההנאה – זו זכות מיוחדת, שמתחברת לרצון לטעום עוד ממה שהיה כל־כך קסום ומרגש בקריאה ראשונה, שנייה ושלישית. בשביל זה לומדים אותם ועליהם באוניברסיטה, או בבתי הספר, או בקורס או בהשתלמות או אפילו בספרייה.
אם יש אנשים שלא מתחברים לזה – אין טעם להכריח אותם, אבל לקרוא הם צריכים, כמו שהם צריכים אנגלית ומתמטיקה, במיוחד מתמטיקה, עם השאלות הנצחיות של "אבל מה זה יעזור לי בחיים?!". לא כולם יתעסקו במתמטיקה בצורה מקצועית, אבל כולם לומדים מתמטיקה (ובצדק). אז מה עם כל היתר? הצלחה בחיים תלויה רק ביכולת לחשב נוסחאות מורכבות? מה עם היכולת לקרוא ולהבין משהו שהוא קצת יותר מורכב מ"תשים, תביא, תיקח"? מה עם היכולת להתמודד עם עיסוק שלא מצריך נוסחת חישוב אלא דיון רגשי ומחשבה מעמיקה?
אפשר לחשוב שהפכנו לרובוטים. לא, ברצינות: מי שחושב שספרות (וחברותיה) היא תוספת לא הכרחית למערכת השעות הלימודית, כנראה חושב שתלמידים בפרט ואנשים בכלל הם סוג של מכונות חד־יישומיות. בשביל מה היא חשובה בעצם, אם כל מה שחשוב בה הוא רק "לקלוט את המסר" ולעבור הלאה?
אנשים היום לא טיפשיים יותר מאנשים "של פעם". אם כבר, הגיוני יותר שהם יהיו חכמים יותר, מלומדים יותר, חושבים יותר. נכון שיש הרבה יותר מידע נגיש – אבל בדיוק בגלל זה לא צריך להיבחן עליו כמו בחידון ידע. גוגול כבר יספק את התשובה הנכונה. יותר מעניין לשמוע את המחשבה שלך על הנושא, ואיך היא נפגשת עם המחשבה של אנשים אחרים ושל הסופר והסופרת. המידע הזה עדיין לא נמצא בשום מאגר טכנולוגי ואי אפשר למצוא לו סיכום חלופי מצד איזו מכונה.
אז מה זה ההתנערות הזו?
כן, צריך ללמוד טקסטים גדולים; חשוב ללמוד טקסטים גדולים; חשוב לפרש ולהבין ולנתח ולהתעמק בטקסטים גדולים.
וכן, אם מלמדים, צריך להשתמש בדמיון וביצירתיות ובדברים מהווי היום־יום, בדיוק כדי לרתק ולהסביר ולהראות איך הכול קשור ומתקשר ושייך.
אבל מה שאי אפשר ואפילו אסור לעשות זה להגיד "לא, זה כבר ישן עם זקן – נעביר את המסר לשפה של ימינו ונתעלם מכל השאר", או "זה לא מתאים ולא שייך ולא חשוב לחיים".
וזה לא שאני מאשימה, ואם אני מאשימה אז אני לא מאשימה רק צד אחד; אני גם יודעת לצחוק על העניין הזה כשצריך:
אלא שיש מקרים שבהם זה לא מצחיק, וכשזה לא מצחיק זה ממש, אבל ממש, חבל.
למזלי, מצאתי את הפתרון המושלם.
קראתי לאחרונה ספר מקסים, מקסים ממש, ובגלל שהוא כל־כך מקסים, אני אתן לכריכה האחורית להציג אותו, כפי שהיא אמורה לעשות מתפקידה ככריכה אחורית (שמתפקדת אצלי תמיד כסיכום – שהפעם התברר ממש כקולע):
"אם יש ספר אחד שכאילו נכתב במיוחד לשיפור האקלים החברתי־פוליטי והספרותי הנוכחי בישראל, הספר הזה הוא פַּרְנָסוּס על גלגלים. מדובר בקלאסיקה שנונה משנת 1917 מאת הסופר האמריקני כריסטופר מורלי, שמוריו הספרותיים היו בין היתר ויליאם שייקספיר, ארתור קונן דויל, וולט ויטמן ומארק טווין.
איך יכול ספר שבסך הכול מתאר הרפתקה קצבית על סוסים בין העיירות ב"קאנטרי" האמריקני הישן לשקף אותנו היום? את זאת תגלו בקריאה בפַּרְנָסוּס על גלגלים, שאותה איננו רוצים לעכב עוד; אנו בטוחים שהיא תגרום לכם הנאה, תעורר חיוך גדול ומצב רוח חיובי ואולי אף תספק כלים להתמודדות עם ההווה. לא במקרה הוא אחד הפריטים האוהבים בספרייתו של הביבליופיל המושבע.
מה עוד תמצאו בספר הזה מבלי שנספר לכם את עלילתו? הרבה תשוקה לספרים, קלילות ספרותית, תבונה, הומור והתייחסות חסרת תקדים למעמד האישה, לחופש האדם ולעצמאותו החיונית. אנו מקווים שתיהנו מהספר כפי שנהנינו אנחנו בקריאתו הראשונה, השנייה ואף השלישית."
כל מילה במקום (למעט המילה "פוליטי". באמת שלא הבנתי למה היא השתרבבה לכאן ומה הקשר בדיוק).
זה ספר שאני שמחה שקניתי (כן, אני גם קונה ספרים לפעמים), לא רק מהסיבה שהוא שייך להוצאת ספרים חדשה ומיוחדת (זיקית), שחרטה על דגלה הוצאה לאור של יצירות איכותיות וטובות, שעומדות במבחן הזמן וה"ישן עם זקן". זה ספר שהייתי קונה במתנה לכל מי שאני מכירה כדי לאפשר לו או לה ליהנות מקריאה ומספרות, כי זה בדיוק מה שהספר הזה יגרום לו ולה להרגיש ולעשות. זו אחת המתנות הכי מרשימות שאני יכולה להעלות בדעתי – כרטיס כניסה וביקור מלבלב לעולם החשוב והיקר הזה, שכולם כל־כך אוהבים לחבוט בו במחשבה שהוא כבר "מ־זה מיותר".
את יודעת איזה כיף זה לקרוא כמעט ספר שלם עם חיוך?
אני לא חושבת שיש טקסט חשוב באמת, שיכול להפסיק להיות חשוב, רק בגלל שהמילון שלנו מתעדכן אחת לכמה אופנות לשוניות.
יש אמיתות שמשתמרות לנצח ותובנות שאי אפשר לוותר עליהן.
אני גם לא חושבת שיש אנשים "שאוהבים" ספרות ואנשים "שלא" – יש אנשים שפשוט לא קראו את הספרים הנכונים להם. לחלופין, יש אנשים שאנשים אחרים הרסו להם את החוויה הזו. גם זה קורה לפעמים.
אז בשבילם, ובשביל כל היתר, יש עכשיו את פַּרְנָסוּס על גלגלים.
בלי להתפלסף, בלי להתחנף, בלי לרדד שום דבר, מבלי להיות ארכאי ומיובש עם זקן, אפילו שמאז 1917 כבר חלפו כמה עשרות שנים, ובעצם כמעט אלף שלם.
זה ספר מקסים, שמראה כמה ספרות היא דבר מקסים.
איזה כיף שקראתי אותו.
ממליצה בחום דווקא לבעלי ובעלות המחשבה שמה שהכי נכון הוא רק מה שקורה עכשיו, כי עכשיו – ממש הרגע – המצאנו את הגלגל וגילינו את העולם ולמדנו כבר את כל מה שיש לדעת וחוץ מזה אין שום דבר אחר מעניין בעולם (כאילו, דא! ברור שיש! רק שזה לא כאילו קשור לבית ספר, לימודים וכאלה…)
כל טוב,
גתית