מה שלומי?
מה שלומי?!
אם הייתי רואה אותי בעת קבלת הדוא"ל, לא היית מאמינה.
אני בקושי האמנתי לעצמי.
לא ייאמן.
אושר גדול, התרגשות עד לב השמיים, שמחה וצהלה, כמובן, אבל לא ייאמן.
אכן, התחשק לי יותר להתעמק בספרות הישראלית – העברית, להתעסק באיכות שלנו, בשפה שלנו. לכן, באחד מביקורי באחת הרשתות, קניתי אוסף של סיפורים קצרים מאת מישהו בעל שם ישראלי ובמבצע של המשהו במשהו – כי באמת הייתי משלמת 75 ₪ עבור ספר בכריכה רכה! מאוד נכון שכל האנשים המעורבים בספר צריכים להתפרנס ולהתפרנס בכבוד – אבל איך יכול להיות שפעם הרבה יותר אנשים התפרנסו בכבוד מספרים ואילו היום, כשמבחינה ביצועית הרבה יותר קל להוציא לאור ספר, העלויות מאמירות?! נכון – תמיד יש עורך או עורכת, מעצב או מעצבת עימוד, אבל לא תמיד יש עורך לשוני או עורכת לשונית וזה חמור מאוד. לא תמיד העורך גם עורך את הספר בצורה מעמיקה – כמו שקרה כאן ומיד ארחיב, אבל בכל מקרה, אם אפשר להוזיל את עלויות הייצור – לא את עלויות השכר– מדוע ספר בכריכה רכה צריך לעלות 75 ₪?! נו, ברור. כדי לממן את המבצעים. הנה רעיון (שכולם כבר אמרו בעבר): למה שלא תוציאו ספרים במחיר אחיד של 40 / 50 / 60 ₪ לספר – בלי הנחות ובלי מבצעים? כל הספרים של הוצאת זיקית למשל נמכרים ב – 50 ₪, ללא הנחות או מבצעים או יוצאים מן הכלל. הם גם מאוד "ירוקים" ושומרים על הסביבה, שזה עניין חשוב נוסף. אבל הבעיה היא שמשהו כאן לא עובד נכון וגורם באופן ישיר לירידה באיכות. אין שום הצדקה למחירים השערורייתיים האלה (ואני לא אגיד שזו הסיבה שאני הולכת לספרייה, כי אני כן רוצה שהאנשים שעוסקים במלאכה יתפרנסו בכבוד. זו פשוט בעיה עקרונית).
אז הספר ההוא, שבשום אופן לא הצלחתי למצוא בשום מקום שום התייחסות עליו או לגביו – היה התלבטות גדולה עבורי. בהתחלה הוא דווקא נראה מעניין וכן חשבתי שאולי יש כאן שוב מקום לומר "הסיפורים הקצרים עודם כאן!", משימה שנטלתי על עצמי בנחישות מאז אמן הסיפור הקצר ומסקנתו הבלתי מקובלת עלי, א-ב-ל…
הגעתי לסיפור שאחת הגיבורות שלו נקראת גיתית ("לגיתית בת העשרים וחמש, סטודנטית שנה שלישית לספרות באוניברסיטת בר אילן ומלצרית בבית הקפה "ברזילי" " עמ' 91).
אני לא זוכרת בת כמה הייתי בשנה השלישית ללימודי הספרות בבר אילן, אבל אני זוכרת בוודאות שלא מלצרתי בבית הקפה "ברזילי" (אם הוא אכן קיים) ובכל מקרה השם שלי הוא גִּתִּית, אבל מה שכן זכור לי היטב היה עוד מקום אחד שבו קראתי על השם שלי (כתוב כ"גיתית") ועוד בסיפור קצר דווקא: ההבדל הקטן בתוך מצמררים מאת איטו אבירם. ברור שזו הייתה אמורה להיות נקודת ההשקה בין שתי היצירות, שהייתה מחייבת אותי באופן סופי לכתוב לך על אסופת הסיפורים הקצרה האחרונה.
אבל משם הכול התחיל להידרדר.
נקודת ההשקה היחידה בין האסופה החדשה לבין המצמררים היא העובדה שלכל אחד מהם יש סיפור שבו מוזכרת גיבורה בשם גיתית.
הלכה למעשה, אין מה להשוות ביניהם.
יותר מזה – ניסיון כזה יהיה אפילו מעליב.
לפני שהתחלתי לקרוא את האסופה החדשה, אהבתי את הרעיון שהוא משתמש בכותרת כדי להכריז על אודות עצמו הכרזה של הפוך על הפוך.
אבל אחר כך – בעיקר החל מהסיפור בו מוזכרת גיתית (שמזכיר מאוד את החיים על פי גארפ) – העניינים התחילו פשוט להסתחרר לכיוון מאוד לא טוב.
מה שעוד קרה, במהלך שיטוט חיפושיי על אודותיו במרחבי הרשת, היה גילוי של אתר מסוים שמלמד אנשים לכתוב.
אכן, יש יוזמה ברוכה לאנשים.
חבל רק שזה הדבר היחיד שיש להם.
עיינתי בתכנים ברצינות: במצע הרעיוני, בהישגים שהם מונים כשבח והתמלאתי עצבות גדולה.
אין כאן הקפדה על עברית, על סגנון, על איכות.
כשהתחלתי לעיין בדוגמאות כתבי הלומדים הרגשתי את העליבות עולה מבין המילים.
ואז הסתכלתי על תמונת המרצים והבנתי:
הם לא מלמדים אותם לכתוב. הם מלמדים אותם להיות אופנתיים. ליתר דיוק: הם מלמדים אותם להגיב. לא לחשוב לעומק, לא להבין דקויות או רמיזות (איך אפשר כשלא מלמדים אותך שום דבר?!), פשוט להגיב. אהבתי – לא אהבתי. נטרפתי – לא נטרפתי. התרגשתי – לא התרגשתי.
איזה ערך לימודי יכול להעניק למישהו את התובנה ואת הכלים להפוך להיות… מגיב?!
ממתי "מגיב" הפך להיות מקצוע? שאיפה? הישג?!
אכן, המצאה גאונית של המאה העשרים ואחת. משלוח יד חדש נולד: משיב הרוח. המניפה האנושית.
חבל שלא יורד מזה אחר כך גשם.
בארץ כמו שלנו, לפחות זה היה יכול להיות היתרון היחיד.
לא, מספיק. מישהו צריך להגיד את זה: אי אפשר להצליח אם מעגלים פינות.
וזה נקרא לעגל פינות בה"א הידיעה.
אבל מה שקומם אותי יותר מכל הייתה הצהרת הכוונות של המוסד האמור, המעלה על נס ויתור מוחלט של לימודים עיוניים ומעשירים, אמנם לא מתוך הפחתה בערכם, אלא מתוך אמונה שאותם תכנים ניתנים ללמידה באופן עצמאי ומהיר, הודות לד"ר גוגול ולפרופ' ויקופדיה.
נעשה לי שחור בעיניים.
פלא שהדברים נראים ונקראים כפי שהם נראים ונקראים?
איך אנשים חושבים שהם יוכלו לכתוב אם הם לא נחשפים לכתיבה איכותית, אמיתית ולהיסטוריה שעומדת מאחוריה?
מה הם חושבים? שלכתוב זה רק לזרוק מילים בשנינות על הדף?!
באמת אפשר להיחשף לספרות טובה בגוגול ובויקופדיה?
באמת אפשר ליצור ספרות בלי לקרוא ספרות?!
בלי להבין אותה?!
הבטלנות וקוצר הרוח הפכו למשאת נפש.
לא מזמן קראתי כתבה על אודות כותבת צעירה שזוכה לאלפי קריאות בפייסבוק. הכותרות היללו אבל מטבע הדברים, השורה שהכי תפסה אותי הייתה "… כותבת שמוזכרת בנשימה אחת עם צ'כוב."
נו, נו. הם כנראה ידעו מה שהם עושים: אם לא הסתקרנתי עד לסוף, את יכולה להיות בטוחה שה"צ'כוב" הקפיץ אותי.
אז קראתי עליה – אבל לא עליה אני אדבר עכשיו, אלא על צ'כוב.
בנשימה אחת עם צ'כוב? מעניין אותי אם מי שכתב את זה קרא אי פעם את צ'כוב.
כנראה שלא.
אני לא אומרת שאותה כותבת לא ראויה להתייחסות חיובית או אוהדת.
ייתכן מאוד שכן.
אבל למה צ'כוב?
הלוא היום כל כך חשוב לאנשים להיות מפורסמים. אז אל תכתבו צ'כוב.
תכתבו "פריס הילטון".
תכתבו "מיילי סיירוס".
תכתבו "קרדישאן" (לא יודעת ולא משנה מי מביניהם / ביניהן).
מה זה חשוב למה הן מפורסמות.
הן מפורסמות וזהו.
מכירים אותן. מצלמים אותן. רוצים לראות אותן.
זו המטרה, לא?
אנשים שיוצרים משהו לא רוצים להיות "מפורסמים" בזכות העבודה שלהם.
הם רוצים להיות מוערכים בזכות העבודה שלהם.
את יודעת מה? זה אפילו לא זה: זו היצירה שלהם שעומדת בזכות עצמה, בשם עצמה, למען עצמה.
היא חשובה וראויה ומרכזית. היא העיקר.
לא הם.
זוכרת את אלה שדיברתי עליהם קודם?
הם ותלמידיהם הצרכניים הפכו את עצמם לעיקר.
חבל. כי זה ממש משעמם.
פשר להתפרנס מזה. יש אנשים שמתפרנסים מזה.
אבל ללכת עם זה וללמד על פי זה אנשים איך לכתוב?!
את יודעת – ראיתי עכשיו את הפרסומת (המוצלחת מאוד) של המכללה למנהל:
באמת מאוד משכנעת: הופכת את הכישלונות להצלחות, את החסרונות ליתרונות, מעניינת, קצבית, חכמה. באמת, פרסומת נהדרת. כמה חבל רק שהיא כל כך שונה מהמציאות שבה החסרונות נשארים חסרונות וככאלה הם מובילים רק לכישלונות, לא להצלחות.
חיפשתי את הפרסומת הזו –
– שהיא אמנם עשויה היטב, אבל בעצם בורחת מהרעיון של הספרים, מה שדי לא מובן, לאור העובדה שזה הרעיון המנחה שלה, אבל לשמחתי הרבה מצאתי את התשובה בפרסומת הנפלאה הזו, שבכלל לא ידעתי על קיומה:
כי זה מה שספרים עושים, ב-ד-י-ו-ק.
חבל שאלה הדברים היחידים שנשמעים כאן.
אבל אני לא ארים ידיים.
ואני לא אוותר.
קחי לדוגמה את מאסטר שף.
אני נדהמת איך רושפלד ושני וכהן יודעים לזהות את המרכיבים ואז אני מזכירה לעצמי שהם כבר שנים בתחום – עשרות שנים. זה לא דבר שהולך ברגל. זה לא ניסיון שאפשר לבטל אותו.
אז למה בכתיבה אנשים מתפשרים? למה בכתיבה הם חושבים שהם יכולים לחפף? כי יש להם מקלדת? וגישה חופשית ליומן רשת?
ומילא הם – אבל העורכים שלהם?!
לאף אחד אין כבר חוש ביקורת עצמית בימינו?!
איזה מזל שאנשים לא עושים תוכנית על כתיבה.
ומצד שני, אולי דווקא חבל…
שבוע טוב,
גתית
