הסודות של אגם טמפלטון

רגשות הם דבר מוזר.
אחד מהם (לא חשוב איזה) הוביל אותי להחלטה (לא חשוב איך), לכתוב לך את המכתב הבא כזרם תודעה שוטף ורציף (על אף שברור לחלוטין שאעצור מיליון פעמים באמצע, אז באמת מיותר להתחייב) כדרך שבה לא כתבתי לך עד כה (מה שנכון, הלוא אני תמיד מנסה לגוון).

אז. פתיחה מקורית.

זוכרת את כל הסרטים האלה, שמחזירים את האדם לכור מחצבתו, שנים לאחר שעזב אותו, כדי לגלות איך חייו לא הסתדרו בדיוק כפי שהוא חשב שהם אמורים להסתדר? הפער בין הרצוי למצוי, בין האשליה למימוש, בין ההבטחה לעובדה שכנראה אתה ממש לא הכוכב הבוהק שחשבת שאתה, היות וכולם אמרו לך כל הזמן שאתה כזה?

המון דוגמאות, כמובן. הכי מובהקת היא חברים, שהקדימון שלו בכלל לא מעביר את המסר, אבל הרעיון של הסרט מדבר בדיוק על מה שזה עתה שטחתי בפניך:

אחר כך יש לנו את מציאות נושכת:

הביתה לחגים (ששוב הקדימון שלו ממש לא עושה צדק – לא לסרט ולא לרעיון, אבל מה אפשר לעשות: מדובר בסרט עצוב ומי ירצה לצפות בסרט עצוב? אז חברת ההפקה עובדת על כולם עם הקדימון והכול מסתדר):

בוגרת:

ואפילו משהו לדבר עליו (בפעם השלישית – הקדימון בכלל לא מבטא את הלך הרוח של הסרט!):

ומשב של תקווה שנראה בול – אבל ממש בול – אותו הסרט. ג'נה רולינס משחקת בשניהם את האימא – ושוב, בפעם הרביעית, כמה חבל שהקדימון לא מציג תמונה נכונה:

בקיצור הסרטים האלה? אז הסודות של אגם טמפלטון ממש לא נמנה על הסוגה המגדרית שלהם.
אבל עם זאת, משום מה, הוא דווקא ממש הצטייר לי ככזה.

וילי אפטון היא בחורה בת 28 החוזרת לכור מחצבתה, עיירת מולדתה, עם הזנב מקופל בין הרגליים; רזה על גבול השדופה, משוכנעת שהיא בהיריון מהמנחה המבוגר שלה, מאוימת מתביעה אפשרית בגין אשמת תקיפת אשתו המעוצבת (באמצעות מסוק!!) וסכנת ביטול עתידה האקדמי המזהיר. לכל זה יש להוסיף שהיא כנראה גם מתוסכלת מהעובדה שחברתה הטובה ביותר (ואולי היחידה בעצם) חולה בזאבת קשה. על פניו, כל המרכיבים ההכרחיים לעוד תיאור של החלום ושברו, ההבטחה והתנפצותה, האפשרויות ואי מימושן.
בקיצור – שמח זה לא.

אתמול, ב-מ-ק-ר-ה, נחשפתי לראיון עם חתן פרס נובל, פרופסור דניאל כהנמן, על אודות מדע האושר. מסתבר שיש שני מדדים לאושר:
האושר "האובייקטיבי" המודד את מצבו של האדם שבו הוא לא חושב על עצמו או על העובדה שעליו להיות מאושר, והאושר "הסובייקטיבי", שנמצא בעמדת נחיתות ביחס להבנה שלאנשים פשוט חשוב יותר איך ייראו חייהם בראייה קדימה ובהסתכלות לאחור. כלומר, חשוב יותר להיראות או לעשות כדי להשיג מאשר להיות מאושר.

וזה מה שקורה בעצם, עם כל המחשבות על הסרטים שמניתי קודם וההשלכה המרתקת שלי על הסודות של אגם טמפלטון.

כי בסופו של דבר, כל המתוסכלים הקולנועיים, שלא הצליחו להיראות כפי שהם רצו או לממש את עצמם על פי כל התקוות שכולם תלו בהם, לומדים שהאושר נמצא בחיים היום־יומיים, במציאות (הלא) נושכת וברגעים הקטנים. למעשה, הם לומדים שהאושר כמושג לא קיים ומה שבאמת חשוב הוא האושר האמיתי, זה שמתרחש כאמור כשאף אחד לא חושב עליו או עסוק בלכמת אותו או בלבדוק לו את הדופק או את טופס הנוכחות.

האמת היא שוילי אפטון היא בכלל לא בחורה בלתי ממומשת. להפך. קודם כל, היא לא בהיריון (אופס!), הרומן עם המנחה שלה נראה שרירותי וגחמני לגמרי (אין לי מושג למה היא ממשיכה להיאחז בו), הקריירה האקדמית שלה בכלל לא בסכנה כי התביעה לא הוגשה בסופו של דבר, החברה שלה תבריא, כי אימא שלה, האחות, לוקחת אותה תחת חסותה, והיא גם תגלה שיש לה אבא עשיר – אבל היא לא רודפת בצע, אז החלק האחרון לא ממש נחשב. וכן, היא מאוד חכמה (על הנייר) ומחוזרת כל הזמן ומסתבר שהעניין של הרזה על גבול השדופה היה בכלל יתרון, כי לפני זה היא הייתה שמנמונת או משהו (אבוי לבושה!) ואז יצאה למסע חקר ומרוב עבודה מאומצת התחטבה בסקסיות, לפחות בעיני המנחה, ומכאן השתלשלות (שלא לומר השתובבות) האירועים ידועה.

הסיפור שלה (על מורכבותו הבלתי מאוזנת) גרם לי לחשוב: האם זו אמיתה שאין לערער אחריה, שכל אדם שיוצא לחיים – אחרי בית הספר / אוניברסיטה / חובה שחייבים לסיים לפני שההחלטה מה לעשות הלאה נופלת לחלוטין על הכתפיים שלו – מרגיש באיזשהו שלב תחושה של חוסר מיצוי וחוסר הגשמה, בדרך כזו או אחרת?

כי וילי אפטון, שנמצאת כביכול בשפל המדרגה, ממש לא נמצאת שם. למעשה, אני לא מבינה בכלל את מהות השפל האפשרי שלה (דווקא נראה שהייתה לה אימא נהדרת, ובכל זאת יש לה קיתונות של ביקורת כלפיה. העובדה שהיא לעולם לא מכנה אותה "אימא" יכולה להצביע על אי אלו פגמים נרכשים). ובכל זאת – היא יוצרת את הרושם הזה, של הבחורה שחוזרת הביתה לאסוף את השברים (למעשה, זו כל העילה מלכתחילה – עניין מוטעה מיסודו, כאמור).

אפשר ואחד מהביטויים הנדושים ביותר הוא האמירה שטוב שלפעמים דברים לא מתממשים לפי התוכניות, כי כשהאדם מפלס לעצמו את הדרך הוא מגלה באמת מה חשוב, מה הוא אוהב ומה הוא מוכן להקריב (או לא) על מזבח המימוש או ההגשמה העצמית, ובכלל מי אומר שהתוכניות המסודרות שהיו לך בגיל 18 לא יובילו אותך לתסכול – על בגיל 30?
עכשיו עזבי את הנדושות וחשבי על זה רגע.
אם היית מגשימה את כל החלומות שלך בגיל 30 או אפילו 25, שבגילאי 16 – 18 נראים כמו התקרה הגבוהה ביותר שאפשר להרים אליה את המבט מבלי לנקוע את הצוואר, למה היה לך לשאוף בגיל 39 או 45, 50 ומעלה?
וזאת, להוציא את התובנה הברורה מאליה שכל גיל מביא איתו את החלומות שלו, כי יש חלומות שנשארים איתך כל החיים.

כל השאיפות שאנשים משרטטים לעצמם בגילאי ההתבגרות – עבודה נוצצת, משכורת מעלפת, מיתוג עצמי של דוגמנית צמרת האוחזת בכוכב קולנוע (או כוכבת קולנוע האוחזת בדוגמן צמרת), צאצאים נוחים לצילום, דירה מעוררת קנאה וחיוך חסר גבולות – מבוססות על תפיסה שרואה רק את התוצאה הסופית ומתעלמת מכל היקום שמסביב. עתיד החלומות יהיה תמיד הדבר הזוהר הזה, שכולם כמהים אליו ונוהרים לכיוונו, מבלי טיפת מחשבה על המשמעות האמיתית מאחורי כותרת של אורות נאון ועל כל האנשים האחרים, שחולמים את אותם חלומות בדיוק.

כשמישהו רוצה להיות רופא, מהנדס, עורך דין, רואה חשבון או עיתונאי, הוא בדרך כלל מסונכרן לגבי היכולות השכלתניות והמעשיות שלו, לעמוד באתגר הזה – המורכב, התובעני, המחייב – עוד לפני שהוא מתחיל לחשוב עליו בצורה יישומית.
כשמישהו רוצה להיות "מנהל גדול", "עשיר כקורח", "לגור בחו"ל" – הוא הרבה פחות ממוקד, הרבה פחות מוגדר, הרבה פחות מציאותי. הוא רוצה את התבנית, את התמונה של איך החיים צריכים להיראות, איך הוא צריך להיראות בתוכם ומה החיים צריכים לתת לו מבלי שהוא יצטרך להשקיע את ההשקעה הנדרשת. היא הרי לא נכללה בחשבון. בעצם, לא היה בכלל חשבון. הייתה רק שורה תחתונה, שלא החולם היה צריך לשלם עבורה.

לא שכל מי שרצה להיות רופא הצליח, כנ"ל לגבי עורך דין, רואה חשבון או עיתונאי. הדרך לשם צפופה בכל הפורשים שעזבו באמצע, איש – איש וסיבותיו הוא. אבל אדם שניסה באמת, כי הוא רצה באמת לעסוק במשלוח יד מסוים, או לכבוש פסגה מסוימת, לא בגלל הנוסח שיתנוסס על כרטיס הביקור שלו (או החלוק) והבין שהוא לא מתאים או שמשהו אחר יתאים לו יותר, לא ירגיש כל כך מתוסכל כמו אדם שבנה לעצמו ארמון של חלומות ומחפש עכשיו למצוא את הקבלן שיניח עבורו את התשתית והלבנים.
אדם שרצה להיות רופא ולא הצליח יכול למצוא את עצמו בנגזרות דומות: רוקח, ביולוג, אח, מטפל ברפואה משלימה. נכון, תמיד קיימת האפשרות שהוא עשוי גם לתפוס את עצמו ככישלון מוחלט על גבול הדיכאוני, אבל בדרך כלל העשייה שומרת על האדם ולא מאפשרת לו לשקוע: מי שרוצה לגעת בחלום ינסה לגעת בו בכל דרך, גם אם הוא יצטרך לעבוד קשה יותר ממה שהוא חשב או ציפה.
אבל איזו נגזרת תחליף את הסיסמה המנצחת "עתיד מושלם", כשהציפיות מאחוריה הינן ריקות מתוכן?

לא תמיד זו אשמת האדם: בסופו של דבר, כל אחד יוצר רק חלק מהחיים שלו – לא את כל המכלול. הוא אחראי רק על מה שהוא יכול לעשות, על מה שנמצא בשליטתו ולא כפוף לתנאים או חוקים אחרים. זה לא הרבה אבל זה ממש לא מעט, ועדיין רוב הזמן אנשים מנסים לשנות דווקא את מה שאי אפשר – למשל, את דעותיהם של אנשים אחרים ואת ההתנהגות של כל מי שמסביב, ואז הם מוצאים את עצמם בגיל 28 בשפל המדרגה, כביכול, חסרי מימוש ומוחמצים לחלוטין (או, במילים אחרות, וילי אפטון).

אנשים חושבים שהתיכון הוא החיים, ואז הם יוצאים לחיים ומגלים שיש עוד הרבה מאוד אנשים אחרים ושהעולם לא ממש מחכה לאף אחד מהם. אולי האנשים המצליחים והמאושרים באמת הם אלה שלא ציפו שהעולם יחכה להם או שמישהו יחכה להם בכלל, אלא פשוט יצאו לעשות את מה שהם רצו.

תמיד מדברים על המוצלחים, שעשו את זה בגדול. האם אותם מוצלחים ידעו שהם "יעשו" את זה בגדול? אני זוכרת שברברה סטרייסנד סיפרה פעם שהיא אמרה לכל אלה שלא ליהקו אותה – אתם עוד תצטערו!
אבל, מצד שני, כמה אמרו את זה חוץ ממנה וזה נשאר תלוי באוויר, כמו שום דבר?

החיים מורכבים מהמתח שבין הרצון להחמצה, בין השאיפה לחוסר המימוש. אבל אנשים מבוגרים, שכלתניים, מפוכחים מחליפים יעדים במהלך החיים. הם מעבדים אותם קצת אחרת, משייפים את הקצוות כדי להשאיר את המהות ולזרוק את הקליפה החיצונית, שרק נראית מוצלחת אבל בפועל היא לחלוטין לא מתאימה.
ואני לא מדברת עכשיו על הביטחון הבסיסי שכל אחד שואף להשיג בחיים: שקט בבנק, בבית ובכל מקום.
זה הרבה מעבר לזה.

יש אנשים שפשוט יושבים עם סרגל פנימי בתוך הלב, וכל הזמן מודדים: כמה אני מצליח? כמה מימשתי את עצמי? כמה פרצתי? מה עוד לא קרה?
זה בסדר לעשות את זה מדי פעם ובצורה מבוקרת, כדי באמת לא לשקוט על השמרים ולא למסמס אפשרויות מיטיבות ומקדמות. אבל כל הזמן? כתחושה קיומית?
זה לא עוזר, כמובן, שיש את כל המאמנים האלה מסביב, שכדי לממש את עצמם דוחפים אותך כל הזמן לממש את עצמך, למצות את נקודת האושר שלך ביחס למצבך על מפת החיים, דורשים ממך: לשנות, לשפר, למתוח, להגביל, להתפטר, להתקבל, לגזור, להאריך, להוריד, להעלות, לנתח, להתערבב, להיראות, להרשים ולחתור תמיד להצלחה בלתי פוסקת, כל הזמן.

אבל החיים לא צריכים להיות רק סולם של מדדי מיצוי.
כנראה שכל אחד צריך ללמוד את השיעור הזה, בדרכו שלו.
וילי אפטון לא למדה אותו. איך היא יכולה? כל מהותה עסוקה בלהחצין רגשות רדודים כלפי חוץ ולהפוך אותם לבעלי משקל ועומק.
אבל אני למדתי את זה מהסיפור שלה. או לפחות חשתי בהלך הרוח הזה עולה מבין הדפים.

לא שאני חושבת שיש משהו רע ברדיפה אחרי חלומות.
להיפך.
אני חושבת שזה נותן כיוון ומטרה בחיים, וכיוון ומטרה בחיים הם המנוע המשמח שדוחף אותך קדימה: היום זה יקרה. מחר זה יתגשם. מחרתיים סופסוף משהו יזוז.
זו התקווה שמה שיש כאן זה לא סתם, או כמו כל אחד אחר – כי כל אחד רוצה להרגיש שהקיום שלו שווה משהו, בזכות עצמו, שבלעדיו היה כאן חסר, אחרת, משעמם.
אני רק חושבת שלפעמים, תוך כדי הגשמת החלום הגדול, הדרך מובילה לכל מיני כיוונים לא צפויים, שטוב שהולכים בהם ומשתפשפים ומתנסים ולומדים. אסור לחשוב שהדרכים האלה הן סטייה מן הדרך העיקרית, כי הדרך העיקרית תמיד הרבה יותר רחבה ממה שהדמיון הכי מפותח יכול להעלות על דעתו.

אמנם זה שווה בעיקר אם החלום הנהדר, המטרה והכיוון, מתגשמים בסופו של דבר.
כי אז באמת היה שווה ומוצדק או לפחות – לא לחינם.
אבל מה קורה אם לא?
האם זה אומר שהחיים שחויית לא שווים כפי שהם עכשיו? כפי שהם הסתדרו להיות?

נכון, זה נורא להרגיש שאת סוחטת את דוושת הגז ומישהו אחר כאילו נוחת בקלילות למקום שאת קצרת נשימה להגיע אליו. זה נורא להרגיש בלתי מנוצלת או בלתי נראית או מפוספסת – כל הרגשות שהסרטים מבטאים והספר ביטא בדרכו (התיימר בעיקר), אבל בסופו של דבר הכול מסתדר.
הכול נופל למקום. כי התמונה משלימה את עצמה והמשמעות מתבהרת.
לא תמיד יש סבלנות לחכות לזה, או אורך רוח, או אפילו חמלה אנושית כלפי "האני" הקטן שנראה מפגר מאחור, למרות שהוא לוחץ על דוושת הגז עד שהיא חורכת את הכביש אבל מרגיש שהוא רק משמר את עצמו במקום כדי לא ליפול אחורה.
(ולא נתחיל עכשיו עם המשל של "לשחרר את בלם היד" כשלוחצים על דוושת הגז. זה עובד אצל אנשים שלא מבינים מהחיים שלהם במכוניות ולא כולם לא מבינים מהחיים שלהם במכוניות. ואם יש בעיה אחרת, אפשר למצוא לה את המכונאי המתאים – אבל אמרנו שאנחנו לא נכנסות עכשיו למשל הזה).

מה שמציל את הסודות של אגם טמפלטון – שבמקור נקרא בכלל המפלצות של אגם טמפלטון – היא כנראה המפלצת שלו.
תרתי משמע.
המפלצת באגם טמפלטון היא מפלצת טובה ועדינה. המהות של עיירת טמפלטון והכוח שמחייה אותה.
אולי היא מייצגת את הסודות שאנשים קוברים מתחת לאדמה, סודות נוראים למראית עין אבל חמורים פחות במרחק של זמן או הסתכלות נבונה יותר.
אולי לא צריך כל כך לפחד מהזהות האמיתית שלנו ושל העץ המשפחתי שלנו ומהדרך שלנו בחיים, גם אם היא לא נסללת בדיוק כפי שחשבנו שהיא צריכה להיסלל.

וילי אפטון "משתקמת" דווקא משום שהיא מפסיקה לרדוף אחרי התשובות לגבי מיקומה בעולם ומתחילה – מחליטה לקבל אותן ממקור אחר, באמצעות ההתוודעות להיסטוריה המשפחתית שלה.

אם אנשים לא היו עסוקים בלהשוות את עצמם – לא לאחרים, אלא לעצמם ולמימוש העצמי שלהם – הם היו יותר מאושרים בחייהם, נינוחים, נעימים ועליזים . יש אנשים שזו המטרה שלהם, אחרי שהמטרות הרשמיות של עבודה – הכנסה גבוהה – מעמד חברתי – אישה / בעל וכמה ילדים התממשו לשביעות רצונם, או שלא.

המסקנה שלי דווקא חיובית, כי יש בה תקווה, אבל אני מניחה שזה בלתי נמנע, להניח לסימני השאלה של חוסר הוודאות לצלצל את צלצוליהם המאיימים מדי פעם בפעם.
כנראה שלפעמים פשוט לא צריך לשמוע כל דבר…